פונדק הלווייתן

"האיש הוא בן אדם כמוני ממש: יש לו די סיבות לפחד ממני, כשם שיש לי לפחד ממנו"
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

בהיכנסך לפונדק הלווייתן המסתיים בגמלון, מצאת את עצמך במבואה רחבה, נמוכת תקרה ומבולגנת, שקירותיה מחופים עץ בסגנון מיושן, המזכירים למתבונן בהם את חֵלו 1 של כלי שיט עתיק יומין שנידון לכליה. על קיר צדדי היתה תלויה תמונת שמן גדולה מאוד, כה שחורה מעשן וכה מטושטשת עד שבתאורה הצולבת הקלושה אפשר היה להבין משהו מתכליתה רק באמצעות סקירה שקדנית ושיטתית, מקרוב ומרחוק, ותשאול מדוקדק של שכניך. כמות גדולה ותמוהה של צללים וצלליות עד שלראשונה יכולת להסיק כמעט כי זהו מעשה ידי אמן צעיר ושאפתן שהשתדל, בעידן ציד המכשפות בניו אינגלנד, לתאר תוהו ובוהו מכושף. אולם באמצעות התבוננות רבה ומרוכזת, ושׂרעפּים חוזרים ונשנים, ובפרט באמצעות פתיחת האשנב ליד קצה המבואה, הגעת בסופו של דבר למסקנה שרעיון זה, פרוע ככל שיהיה, אינו מופרך לגמרי.

אך העצם המתמיה והמבלבל ביותר בציור היה מעין גוש ארוך, מקומר, מבשר רע ושחור, המרחף במרכזו מעל שלושה קווים כחולים, עמומים ניצבים, הצפים בקצף בל יתואר. תמונה טובענית, ספוגית ומעקצצת באמת, שדי בה להטריד מאוד אדם שעצביו מתוחים ממילא. עם זאת היתה בה רוממות בלתי מוגדרת, מוגשמת למחצה, שאין להעלות על הדעת, שלא נתנה לך מנוח בטרם נשבעת לעצמך על כורחך שתגלה את פשר התמונה המופלאה. לרגע חלף בך רעיון מבריק אך מטעה למרבה הצער - זהו הים השחור סוער בלילה; זהו המאבק הבלתי טבעי בין ארבעת היסודות הקדמוניים; זו ערבה מקוללה; זו תמונת חורף מארץ ההיפרבוראנים; זהו נהר הזמן המשתחרר ברעם מקיפאון החורף. אך בסופו של דבר נכנעות כל הפנטזיות האלה לחפץ מבשר הרעות שבמרכז התמונה. אם יתגלה פשרו, יתברר כל היתר. עצור רגע; האין הוא דומה קלושות לדג עצום ממדים? אפשר שהלווייתן הגדול בכבודו ובעצמו?

למעשה, זו כנראה כוונת האמן: תיאוריה שרקחתי בעצמי, מבוססת חלקית על סיכום דעותיהם של בני סמכא רבים שעמם שוחחתי בנושא זה. התמונה מציגה ספינה המפליגה סביב כף הורן בעיצומה של סופת הוריקן מחרידה; הספינה, מלאה מים למחצה, מתבוססת שם כשרק שלושת תרניה לבדם נראים; ולווייתן זועם, המתכוון לזנק מעליה, עומד למעשה לשפד את כל משקלו העצום על שלושת ראשי התרנים.

על כל הקיר הנגדי של המבואה נתלתה תצוגה אלילית של אלות וחניתות מפלצתיות. באחדות מהן שובצו בצפיפות מלתעות מבהיקות בדוגמת מסור שנהב; לאחרות אוחו אניצי שיער אנושי; צורתה של אחת מהן היתה כשל חרמש בעל ידית ענקית, המעוקלת כדוגמת מקטע שכוסח במדשאה באמצעות מכסחת דשא ארוכת זרוע. חלחלה אחזה בך למראה החפץ, ותהית מיהו האוכל אדם, הפרא המפלצתי שיכול היה לצאת לקציר דמים במתקן הקיצוץ המחריד. עם אלה נמנו חניתות לווייתנים עתיקות מחלידות וצלצלים, כולם שבורים ומעוותים. לאחדים מכלי הנשק היתה היסטוריה. בחנית זו הארוכה לשעבר ומכופפת עתה לגמרי, הרג נייתן סוויין לפני כחמישים שנה חמישה עשר לווייתנים מהזריחה עד השקיעה. וצלצל זה - המעוקל עתה כחולץ פקקים - הושלך בים סמוך לאי יאווה והסתלק נעוץ בגוף לווייתן שנהרג שנים אחר כך באזור כף בלאנקו. הברזל המשובח חדר סמוך לזנב, וכמחט המתגוררת בחוסר מנוחה בגופו של אדם טייל מרחק חמישה עשר מטרים, ונמצא לבסוף קבוע באזור הראש.

מעבר לאולם הכניסה החשוך, והמשכו בפרוזדור שתקרתו הנמוכה קמורה - קיצור דרך בתוך מה שהיה בוודאי בעבר ארובה מרכזית גדולה שקמינים בצדדיה - נכנסת אל האולם המרכזי. זהו מקום חשוך אף יותר, שקורות תקרתו כה נמוכות מעל ראשך וקרשי רצפתו כה חרוצים מתחת לרגליך, עד שיכולת לדמות שאתה צועד במעבה כלי שיט ישן, בפרט בליל סערה מייבבת, המזעזעת בפראות תיבה ישנה המעוגנת לאחת מפינותיו. בפינה אחת ניצב שולחן ארוך ונמוך דמוי מדף מכוסה תיבות זכוכית סדוקות, שבתוכן חפצים נדירים מאובקים שכונסו מארבע כנפות תבל. בפינה מרוחקת יותר של החדר נמצאת מאורה חשוכה - הבר - חיקוי מגושם של לוע לווייתן. מה שלא יהיה, ניצבת שם עצם לסת עצומה ומקושתת של לווייתן, כה רחבה עד שכרכרה יכולה כמעט לעבור תחתיה. בפנים מדפים רעועים ומעוגלים שעליהם כדים, בקבוקי יין ובקבוקונים; ובין מלתעות האובדן - פתאום, כיונה המקולל (ואכן כך הם מכנים אותו) מתרוצץ זקן מצומק, המוכר ביוקר למלחים תמורת כספם הזיות ומוות.

מתועבות הן כוסות הזכוכית הירוקה העבה אשר לתוכן הוא מוזג את רעלו. גליליות מבחוץ, משתפלות כוסות התועבה ברמייה כלפי מטה אל תחתית המַעַל. קווי אורך שנחרצו בגסות בזכוכית מקיפים מבפנים את גביעי השודדים. עבור מילוי עד גובה חריץ תשלם פני אחד; עבור החריץ הבא נא להוסיף; וכך עד מלוא הכוס - עברי פי פחת שתוכל לגמוע תמורת שילינג.

בהיכנסי אל המקום ראיתי חבורת גברים צעירים ישובים סביב שולחן, בוחנים באור הקלוש מגוון חפצים שגולפו משיני לווייתנים ומעצמותיהם. חיפשתי את בעל הפונדק, ובבקשי שיקצה לי חדר נעניתי בכך שהבית מלא - אין שום מיטה פנויה. "אבל חכה רגע," הוסיף, מקיש במצחו, "לא אכפת לך לחלוק שמיכה עם צִלצלן, הא? בטח יוצא לצוד לווייתנים, אז כדאי שתתרגל לדברים כאלה."

אמרתי לו שמעולם לא אהבתי לישון בחברת מישהו במיטה; שנכונותי לעשות זאת תלויה בצלצלן עצמו, וכי אם אין לו באמת מקום אחר עבורי, והצלצלן אינו דוחה במפגיע, הרי מוטב שבמקום לשוטט עוד בעיר זרה בלילה כה קר, אסתדר עם מחצית השמיכה של כל אדם הגון.

"כך חשבתי. בסדר, קח כיסא. ארוחת ערב? רוצה ארוחת ערב? ארוחת ערב תהיה תכף מוכנה."

ישבתי על ספסל עץ ישן בעל מסעד גבוה, מגולף כולו כאחד מספסלי הסוללה שבקצה הדרומי של מנהטן. בקצהו השני עדיין עיטר אותו באולר ימאי שקוע בהרהורים, וטורח בשקדנות במרחב שבין רגליו. הוא ניסה כוחו בעיצוב ספינה שכל מפרשיה מונפים, אבל לא התקדם הרבה, כך חשבתי.

בסופו של דבר, הוזמנו ארבעה או חמישה מאיתנו לארוחה בחדר הסמוך. קר היה שם כמו באיסלנד - בלי קמין בכלל - בעל הבית אמר שאינו יכול להרשות לעצמו. דבר מלבד שני נרות חֶלב עלובים, כל אחד נתון בתכריכיו. נאלצנו לכפתר לגמרי את מקטורני הימאים הקצרים, ולהצמיד לשפתינו באצבעותינו הקפואות ספלי תה רותח. אך המזון היה בשפע - לא רק בשר ותפוחי אדמה, אלא כיסנים; אלוהים שבשמים! כיסנים לארוחת ערב! בחור צעיר במעיל ירוק התלוי מכתפיו התנפל על הכיסנים בתאוותנות.

"בחור," אמר בעל הבית, "בטוח תכאב לך הבטן הלילה."

"בעל בית," לחשתי, "אין זה הצלצלן, נכון?"

"הו לא," אמר הוא, וגיחוך שטני על פניו. "הצלצלן הוא ברנש כהה עור. הוא אף פעם לא אוכל כיסנים - רק אומצות הוא אוכל, והוא אוהב אותן מדממות."

"תיפח רוחו," אומר אני. "איפה הצלצלן הזה? הוא כאן?"

"עוד מעט יבוא," היתה התשובה.

בהכרח התחלתי לחשוד בצלצלן ה"כהה עור". בכל אופן גמרתי אומר שאם ניאלץ לישון יחדיו, יהיה עליו להתפשט ולהיכנס אל המיטה לפני.

בתום ארוחת הערב שבה החבורה אל הבר. ואז, מאחר שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי, החלטתי לבלות את שארית הערב כמשקיף מן הצד.

אחרי זמן מה נשמעו מבחוץ צעקות. קופץ על רגליו קרא בעל הבית: "זה הצוות של 'הקטלן'. ראיתי אותה באופק הבוקר; ארבע שנים מפליגה, והיא מלאה. הי, בחורים; עכשיו נשמע את החדשות האחרונות מאיי פיג'י."

צלילים רמים של מגפי גומי נשמעו מן הכניסה; הדלת נפערה לרווחה, ופנימה פרצה חבורת ימאים פרועה. עטופים מעילי משמרת ארוכים מדובללים, ראשיהם מכוסים כובעי צמר, מזוקנים כולם ומרופטים, וזקניהם קשיחים מנטיפי קרח, הם נראו כעדת דובים שהגיחו מלברדור. זה עתה ירדו מספינתם אל היבשה, וזה הבית הראשון שאליו נכנסו. אין פלא אפוא שצעדו ישירות אל לוע הלווייתן - הבר - שם מזג לכולם יונה הזקן והמקומט, שכיהן באותה עת, מלוא הספלים. אחד מהם התלונן על הצטננות קשה, ויונה רקח עבורו שיקוי שחור כזפת של ג'ין ודובשה, ונשבע שהוא תרופת פלאים לכל ההצטננויות והדלקות בדרכי הנשימה לא חשוב מאיזה מין, לא משנה כמה זמן הן נמשכות, ולא האם תקפו סמוך לחופי לברדור, או בצדו החשוף לרוח של קרחון.

עד מהרה עלה האלכוהול לראשיהם, כפי שקורה לרוב אפילו לשתיינים ידועים לשמצה שעלו זה עתה מן הים אל היבשה, והם החלו לפזז בלא רסן.

ראיתי בכל אופן שאחד מהם לא התערב בהם, ואף שלא רצה כמדומה לפגום בפיכחותו בשמחת עמיתיו לספינה, הוא נמנע ככל יכולתו מלהרעיש כמותם. גבר זה עורר את סקרנותי מיד; ומאחר שאלי הים ציוו שעד מהרה יהיה עמיתי להפלגה (אף ששותף קש ותו לא, ככל הנוגע לסיפור זה), אנסה לתאר אותו להלן קצרות. גובהו היה כמטר ושמונים ושלושה סנטימטרים, כתפיו מרשימות וחזהו בנוי לתלפיות. מעולם לא ראיתי אדם כה שרירי. פניו היו שזופות שיזוף עמוק, ושיניו הבהיקו כניגוד לעורו החום, ואילו בצִלן העמוק של עיניו ניכרו זיכרונות שהדירו מהן כך נדמה שמחה. מנעימת דיבורו ניכר בו מיד שמוצאו בדרום, ועל סמך קומתו הנחתי שהוא נמנה בוודאי עם גבוהי הקומה המטפסים ברכס אלגייני שבווירג'יניה. כאשר הגיעה התהוללות עמיתיו לשיאה חמק האיש בחשאי, ולא ראיתי אותו שוב בטרם היה לעמיתי בים. בתוך דקות אחדות בכל אופן הבחינו חבריו בהיעדרו, ומשום שהיה, כנראה, מסיבה כלשהי חביב מאוד עליהם, צעקו כולם: "בלקינגטון! בלקינגטון! איפה בלקינגטון?" וזינקו מן הבית כדי לחפשו.

השעה היתה תשע לערך, ומאחר שירדה על החדר דממה על טבעית כמעט אחרי ההתפרעות, התחלתי לברך את עצמי בגין תוכנית קטנה שצצה במוחי בדיוק לפני כניסת הימאים.

שום גבר אינו אוהב לישון בזוג במיטה. למעשה, תירתע מאוד אפילו משינה במחיצת אחיך. איני יודע מדוע, אבל אנשים מעדיפים לישון בפרטיות. וכאשר המדובר בשינה לצד אדם זר, בפונדק זר, בעיר זרה, מה גם שאדם זה הוא צלצלן, אז כפולה התנגדותך ומכופלת. ולא היתה שום סיבה עלי אדמות שבגינה אני כמלח אאלץ לישון שניים במיטה שלא ככל זולתי; שכן מלחים אינם ישנים בים שניים במיטה יותר מכפי שנוהגים מלכים רווקים על החוף. למען הסר ספק הם ישנים כולם באולם אחד, אך יש לך דרגש משלך ושמיכה משלך להתכסות בה, ואתה ישן בעורך.

ככל שהרביתי להרהר בצלצלן הזה, כך תיעבתי יותר את המחשבה על שינה במחיצתו. סביר היה להניח שבהיותו צלצלן, מצעיו או לבניו, מה שלא יהיו, לא יהיו נקיים ביותר, בוודאי לא מן המשובחים. התחלתי להתגרד כולי. חוץ מזה, השעה היתה מאוחרת, ועל הצלצלן ההגון שלי להיות בבית וללכת למיטה. נניח שיצנח עלי בחצות הלילה - מנַין לי לדעת מאיזה חור מצחין הוא מגיע?

"בעל הבית! שיניתי את דעתי בנוגע לצלצלן. לא אישן איתו. אנסה את הספסל כאן."

"איך שאתה רוצה; אבל מצטער, לא יכול לתת לך מפת שולחן במקום מזרן, והלוח הזה מחוספס לגמרי" - חשתי בבליטות ובחריצים. "אבל חכה רגע, גלף; יש לי מקצועת נגרים בבר - חכה, אני אומר, ואעשה לך נוח." עודו מדבר הוא שלף את המקצועה; ואחרי שהסיר את האבק מן הספסל בממחטת המשי הישנה שלו החל להקציע במרץ את משכבי, מגחך כקוף. השבבים עפו ימינה ושמאלה עד שלבסוף נתקע להב המקצועה בבליטה שאין להסירה. האיש נקע כמעט את פרק ידו, ואני אמרתי לו שיחדל בשם אלוהים, המיטה רכה דיה בעבורי, ולא האמנתי שאפשר להקציע לוח עץ אורן עד שיהיה רך כשמיכת פוך. לפיכך הוא אסף את שבבי העץ בגיחוך ממין אחר, השליכם אל הקמין הגדול שבאמצע האולם ופרש לעיסוקיו, בהותירו אותי שקוע בהרהורים עמוקים.

שוב מדדתי בעיני את הספסל ומצאתי שהוא קצר במקצת; אך אפשר לתקן זאת בעזרת כיסא. אלא שהוא היה צר מאוד, והספסל השני שבאולם היה גבוה ממנו למדי - ואי אפשר היה להצמידם. אז הצבתי את הספסל הראשון לאורך המקום הפנוי האחד שבקיר והנחתי רווח קטן עבור גבי. אך עד מהרה גיליתי שרוח פרצים קרה נושבת עלי מתחת לאדן החלון, וגם תוכנית זו לא תצלח כלל, בפרט שמשב רוח נוסף שבקע מהדלת הרופפת על ציריה פגש בזה שנשב מהחלון, ושניהם יחד עוררו מערבולות קטנות בסמיכות למקום שבו חשבתי לבלות את הלילה.

ייקח השד את הצלצלן הזה, אמרתי לעצמי, אבל אולי אצליח להשיג אותו - לנעול את דלתו מבפנים, ולזנק למיטה בכוונה שלא להתעורר מצלילי הנקישות העזות ביותר אפילו? על פניו היה זה רעיון לא רע; אך במחשבה שנייה דחיתי אותו. שכן מי לידי יתקע שלמחרת בבוקר ברגע שאציץ מחוץ לחדר לא אפגוש בכניסה את הצלצלן, מוכן ומזומן לחסל אותי!

עם זאת, בהתבונני סביבי שוב, ובראותי שאין שום סיכוי שאעביר לילה נסבל אלא במיטתו של מישהו אחר, התחלתי לחשוב שאחרי הכול אפשר שאני מטפח דעה קדומה בלתי מוצדקת נגד הצלצלן האלמוני. חושבני שאמתין מעט; הוא ייכנס בוודאי בקרוב. אתן בו מבט בוחן, ואפשר שנהיה חברים טובים למיטה אחרי הכול - אי אפשר לדעת. אולם, אף על פי שהדיירים האחרים המשיכו להיכנס, בודדים, זוגות ושלישיות, וללכת למיטותיהם, שום אות לא ניכר מהצלצלן שלי.

"בעל הבית!" אמרתי, "איזה מן ברנש הוא - תמיד הוא מאחר בנשף?" השעה קרבה לחצות.

בעל הבית גיחך שוב את גיחוכו הנבזי ונראה משועשע מאוד מדבר מה שמעבר להשגתי. "לא," השיב. "בדרך כלל הוא כמו ציפור משכים לקום - מקדים לישון ומקדים לקום - כן, הציד עולה יפה בידו. אבל הלילה הוא יצא לשווק את מרכולתו, אתה מבין, ואיני מבין מה בשם שמים מעכב אותו מאוחר כל כך, אלא אם כן, אולי, הוא לא מצליח למכור את הראש שלו."

"לא מצליח למכור את ראשו? איזה מין מעשייה מבולבלת אתה מוכר לי?" שאלתי בזעם הולך וגובר. "אתה מתיימר לומר, בעל בית, שהצלצלן הזה עסוק למעשה במוצאי שבת מבורכת זו, נכון יותר בבוקר יום ראשון, בשיווק ראשו ברחבי העיר?"

"בדיוק כך," אמר האיש, "ואני אמרתי לו שלא יצליח למכור אותו כאן, השוק מוצף."

"במה?" צעקתי.

"בראשים, כמובן. האין יותר מדי ראשים בעולם?"

"אני אומר לך משהו, בעל בית," אמרתי, רגוע למדי, "תפסיק לספר לי סיפורי סבתא, לא נולדתי אתמול."

"אולי לא," אמר בעודו נוטל מקל ומגלף ממנו קיסם שיניים. "אבל אני חושב שהצלצלן יטפל בך כמו שצריך אם ישמע שאתה משמיץ את הראש שלו."

"אני אשבור אותו," אמרתי, מתעצבן שוב למשמע הקשקוש חסר הפשר שיצא מפי בעל הבית.

"הוא שבור כבר," אמר הוא.

"שבור," אמרתי, "שבור, אמרת?"

"בטח, בגלל זה הוא לא מצליח למכור אותו, אני חושב."

קוויקווג, Matt Kish

"קוויקווג", איור מאת מאט קיש, (Matt Kish)

"בעל בית," אמרתי, ניגש אליו רגוע כהר הֶקלָה2 בעיצומה של סופת שלגים. "בעל בית, חדל לגלף. אתה ואני מוכרחים להבין איש את רעהו, וזאת בלא דיחוי. אני בא לביתך ומבקש מיטה; אתה אומר לי שתוכל לתת לי חצי בלבד; שחציה השני שייך לאיזה צלצלן. ועל אודות הצלצלן הזה, שטרם ראיתי, אתה מתעקש לספר לי מעשיות אפופות מסתורין ומעצבנות, הנוטות לעורר בי תחושה מאוד לא נוחה בנוגע לאדם שאיתו אני אמור לחלוק מיטה - סוג קשר אינטימי ופרטי מן המעלה הראשונה. עכשיו אני דורש ממך לדבר גלויות ולומר לי מיהו הצלצלן הזה ומהו, והאם אתעורר שלם בכל המובנים מהלילה שאבלה בחברתו. ובראש וראשונה, הואל בטובך לחזור בך מהסיפור על אודות מכירת ראשו, שאם הוא אמת לאמיתה אני רואה בו עדות מהימנה לכך שהצלצלן הזה מטורף לגמרי, ואין לי שום כוונה לישון במחיצת מטורף; ואתה אדוני, אליך אני מתכוון, בעל בית, אתה, אדוני, בכך שאתה מנסה להשפיע עלי ביודעין לעשות זאת, תחשוף את עצמך כך לתביעה פלילית.

"טוב," אמר בעל הבית, נושם נשימה עמוקה. "זו דרשה ארוכה מאוד בשביל אחד שלא מסוגל להתאפק. אבל הירגע, הצלצלן הזה שסיפרתי לך עליו זה עתה הגיע מהים הדרומי, שם רכש הרבה ראשים חנוטים מתוצרת ניו זילנד (חפצי אמנות נדירים מאוד, אתה יודע), ומכר את כולם מלבד אחד, ואותו הוא מנסה למכור הלילה, מפני שמחר יום ראשון, ולא יאה למכור ראשי אדם ברחוב בשעה שאנשים בדרכם אל הכנסיות. הוא התכוון לעשות זאת ביום ראשון שעבר, אבל אני עצרתי אותו בדיוק כשעמד לצאת מהדלת עם ארבעה ראשים קשורים בשרוך, לעין כול, כמו מחרוזת של בצלים."

ההסבר הזה הבהיר את המסתורין שאין דרך אחרת להבהירו, והוכיח כי אחרי הכול לא היתה לבעל הבית שום כוונה לשטות בי - אולם בה בעת מה יכולתי לחשוב על צלצלן המבלה בחוץ את מוצאי השבת ובעצם גם את יום ראשון המקודש, בעיסוק הקניבלי של מכירת ראשים של עובדי אלילים?

"היה סמוך ובטוח, בעל בית, שהצלצלן הזה הוא אדם מסוכן."

"העיקר שהוא משלם," היתה התשובה. "עזוב, השעה מאוחרת נורא, מוטב שתצלול - זו מיטה טובה: סאל ואני ישנו במיטה זו בליל נישואינו. יש די מקום לשניים להשתובב במיטה הזאת; זו מיטה גדולה ומשובחת. למען האמת, לפני שוויתרנו עליה, סאל נהגה להשכיב במרגלותיה את סם ואת ג'וני הקטן. אבל לילה אחד חלמתי והשתרעתי על כולה, ואיכשהו סם נפל על הרצפה ושבר את זרועו כמעט. אחרי זה סאל אמרה שהיא לא מספיק גדולה. בוא איתי, תכף אסדר לך אור." ובעודו מדבר הוא הדליק נר בעששית והִגישהּ אלי, מציע ללכת בראש. בעודי מתקשה להחליט הוא נתן מבט בשעון שבפינה והכריז: "בחיי כבר יום ראשון - לא תראה את הצלצלן הלילה; הוא עגן במקום אחר - בוא כבר; בוא בבקשה; לא תבוא?"

שקלתי את העניין עוד רגע, ואז טיפסנו במעלה המדרגות והובלתי לחדר קטן, קר כקרח ומרוהט כצפוי במיטה רחבת ידיים, גדולה לאמיתו של דבר כמעט לשכן ארבעה צלצלנים ישנים זה לצד זה.

"זהו," אמר בעל הבית, מניח את הנר על תיבת חפצים ישנה של מלח ששימשה גם ככן רחצה ושולחן במרכז החדר; "הנה, תרגיש בנוח, ולילה טוב לך." הסרתי את מבטי מהמיטה ופניתי אליו, אבל הוא כבר נעלם.

קיפלתי את כיסוי המיטה ועמדתי מעליה, בוחן אותה בשבע עיניים. אף שלא היתה מהודרת במיוחד היא היתה נסבלת. אז התבוננתי סביבי. לבד מהמיטה ומהשולחן המרכזי לא ראיתי שום ריהוט השייך לחדר, למעט מדף פשוט, ארבעת הקירות ופרגוד מגן לקמין מכוסה טפט בדוגמת גבר המסתער על לווייתן. עם החפצים שלא השתייכו לחדר נמנו ערסל מגולגל זרוק על הרצפה באחת הפינות ותרמיל ימאים גדול, שהכיל את מלבושי הצלצלן, ובא ללא ספק במקום תיבה כמקובל ביבשה. כמו כן, על המדף שמעל האח היה מונח צרור קרסים מוזרים עשויים עצמות דג, וצלצל ארוך ניצב למראשות המיטה.

אך מה החפץ המונח על התיבה? נטלתי אותו וקִרבתי אותו אל הנר, ומיששתי אותו, והרחתי אותו, וניסיתי בכל דרך אפשרית להגיע למסקנה הגיונית על פשרו. איני יכול להשוותו אלא לשטיחון דלת גדול, שמשוליו משתלשלים עיטורים דומים לקוצי דורבן צבעוניים שמסביב למוקסין של אינדיאנים. פתח היה או חריץ במרכז השטיחון הזה, בדומה למה שאפשר לראות בפונצ'ו דרום אמריקני. אך האם אפשר שאיזה צלצלן פיכח ייכנס לתוך שטיחון של דלת ויצעד ברחובות עיר נוצרית בתחפושת ממין זה? לבשתי אותו, לנסותו, והוא הכביד עלי כמשקולת מאחר שהיה סבוך שלא כרגיל ועבה, ולח מעט חשבתי, משל לבש אותו הצלצלן המסתורי ביום גשום. פסעתי בתוכו אל פיסת מראה שהיתה תלויה על הקיר, ונבהלתי כפי שלא נבהלתי מימי. תלשתי אותו מעלי בחיפזון כזה שעיקמתי את צווארי.

ישבתי בשולי המיטה והתחלתי לחשוב על אודות הצלצלן סוחר הראשים הזה, ועל שטיחון הדלת שלו. אחרי חושבי זמן מה בשולי המיטה, קמתי על רגלי ופשטתי את מקטורן הימאים, ואז עמדתי במרכז החדר, ממשיך לחשוב. אז הסרתי את מעילי והרהרתי עוד קצת, לבוש בחולצה. אולם מאחר שהקור החל לחדור לעצמותי, בהיותי עירום למחצה, ומאחר שנזכרתי בדברי בעל הבית שאמר כי הצלצלן לא יגיע הביתה כלל באותו לילה, כי השעה מאוחרת מאוד, נרגעתי ונחלצתי במהירות ממכנסי וממגפי, ובכבותי את האור צנחתי אל המיטה, מפקיד עצמי בידי חסדי שמים.

האם היה המזרן מלא קלחי תירס או חרסים שבורים? אין לדעת, אך התגלגלתי רבות ולא יכולתי להירדם במשך שעה ארוכה. בסופו של דבר שקעתי בתנומה קלה, ועשיתי כברת דרך ניכרת אל ארץ נוד, כאשר התעוררתי למשמע צעדים כבדים במסדרון וראיתי אור מבליח אל החדר מתחת לדלת.

אלוהים ישמור, חושב אני, זה מוכרח להיות הצלצלן, רוכל הגולגולות השטני. אך אני שוכב בדממה מוחלטת, נחוש בדעתי לא לומר מילה לפני שיפנה אלי. אוחז נר ביד אחת וראש מצומק מניו זילנד בשנייה, נכנס הזר אל החדר, ובלא שיתבונן כלל במיטה הניח את הנר הרחק ממני על הרצפה באחת הפינות, והחל מתעסק בפתילים הקשורים של התרמיל הגדול, ואני כאילו איני בחדר. השתוקקתי לראות את פניו, אך הוא הפנה אותן הצִדה בעודו עסוק בהתרת פי התרמיל. בסיימו, בכל אופן, פנה לעברי - ואז, אלוהים שבשמים! איזה מראה! אילו פנים! צבען ארגמן כהה, צהוב, ומודבקים עליהן פה ושם ריבועים גדולים שחורים למראה. אכן, בדיוק כפי שחשבתי, הוא שותף איום למיטה; הוא השתתף בקטטה, נחתך נוראות, והרי הוא, היישר מהרופא. אלא שבו ברגע הוא הפנה את פניו אל הנר, וראיתי בבירור שלא ייתכן כלל שאלה רטיות, הריבועים השחורים על לחייו, אלא כתמים מסוג זה או אחר. בהתחלה לא ידעתי כיצד לפרשם; אך עד מהרה צץ במוחי שמץ של האמת. נזכרתי בסיפורו של אדם לבן - צייד לווייתנים גם הוא - שנפל בידי אוכלי אדם וקועקע בידיהם. הגעתי למסקנה שצלצלן זה, במהלך מסעותיו למרחקים עבר לבטח חוויה דומה. ומה הדבר, אמרתי לעצמי, אחרי הכול! זו חיצוניותו ותו לא; אין קשר בין עורו של אדם למידת יושרו. מצד שני, מה בנוגע לגוון עורו העל טבעי, היינו זה הכללי, שאינו קשור כלל לריבועי הקעקועים. ללא ספק, אפשר שזהו מעטה של שיזוף טרופי; אך מעולם לא שמעתי על אדם לבן שהשמש שיזפה את עורו לכדי צהוב ארגמני. מצד שני, מעולם לא הייתי בדרום האוקיינוס השקט; והשמש שם אולי יש לה השפעות בלתי רגילות על צבע העור. ובכן, בעוד כל הרעיונות האלה מתרוצצים במוחי במהירות הבזק, הצלצלן הזה כלל לא הבחין בנוכחותי. אלא אחרי שפתח את תרמילו בקושי מסוים, החל לחטט בתוכו, ומיד שלף סוג של טומהוק וארנק מעור כלב ים שעיר. אחרי שהניח את אלה על התיבה הישנה שבאמצע החדר, הוא נטל את הראש מניו זילנד - חפץ מבעית דיו - ודחס אותו בתוך תרמילו. עתה הסיר את כובעו - צילינדר חדש עשוי פרוות בונה - ומפי נפלטה כמעט קריאת הפתעה חדשה. שום שיער לא היה על פדחתו - לא משמעותי לפחות - כלום למעט ציצת שיער על מצחו. ראשו הקירח הארגמני הוצג עתה לראווה כגולגולת מעופשת. אלמלא ניצב הזר ביני ובין הדלת, הייתי נמלט בעדה מהר מכפי שבלעתי אי פעם ארוחה כלשהי.

גם כך שקלתי במוחי לקפוץ מהחלון, אך היתה זו הקומה השנייה מאחורי המסדרון. איני פחדן, אך לא היה לי שמץ מושג כיצד לפענח את הנבל הארגמני הרוכל בראשים. בורות היא הורתו של הפחד, ומאחר שהזר בלבל והביך אותי לחלוטין, אני מודה ומתוודה שפחדתי ממנו עכשיו משל היה זה השטן בכבודו ובעצמו שפרץ לחדרי בחצי הלילה. למעשה, כה פחדתי ממנו עד שלא אזרתי אומץ אז לפנות אליו בדברים ולדרוש תשובה מספקת בנוגע למסתורין שאפף אותו כמדומה.

כל אותה עת הוא המשיך להתפשט, ולבסוף חשף את חזהו ואת זרועותיו. שכה אחיה, חלקיו המכוסים היו מנומרים בריבועים זהים לאלה שעל פניו; גבו גם כן היה מכוסה בריבועים השחורים; הוא נראה כמי שלחם במלחמת שלושים השנה וזה עתה נמלט ממנה ולגופו כותונת אספלניות ותו לא. זאת ועוד, רגליו היו מסומנות משל התרוצצה עדת צפרדעים ירוקות כהות על גזעי עצי דקל צעירים. עתה היה ברור כשמש שהוא בוודאי פרא אדם נתעב ששוגר אל סיפון ציידת לווייתנים מדרום האוקיינוס השקט, ונחת כך במדינה נוצרית זו. התחלחלתי בגין המחשבה. ועוד רוכל בראשים - אפשר שראשי אחיו. גם ראשי עלול למצוא חן בעיניו - אלוהים! הטומהוק הזה!

אך לא היה זמן לחלחלה, שכן עתה החל הפרא לטפל בדבר מה ששבה לחלוטין את תשומת לבי, ושכנע אותי מעבר לכל ספק שהוא עובד אלילים. הוא ניגש למעילו הגס והעבה, או שמא כסות או מעיל סופה, שאותו תלה קודם לכן על מסעד של כיסא, וחיטט בכיסיו ושלף מהם בסופו של דבר צלמית קטנה מעוותת שחטוטרת על גבה והיא שחורה כתינוק אפריקני בן יומו. בזכרי את הראש החנוט, חשבתי כמעט בהתחלה שבובה שחורה זו היא תינוק אמיתי ששומר באופן דומה. אך בראותי שאין היא גמישה כלל, וכי היא מבהיקה מאוד כשנהב מלוטש, הגעתי למסקנה שאין זה אלא אליל עשוי עץ, מה שהתברר כנכון. שכן עתה ניגש הפרא אל האח הריקה, ובהסירו את פרגוד הנייר הניח את הצלמית המגובננת, כבובת משחק עשויה עץ, בין מגשי המתכת. מזוזות האח וכל הלבנים שבתוכה היו שחורות כפיח, כך שחשבתי שהאח הזו מילאה בהצלחה תפקיד של מקדש מעט או מקום תפילה עבור הצלמית האפריקנית.

התבוננתי עתה בעניין רב לעבר הצלמית המוסתרת למחצה, בתחושה בלתי נוחה - ממתין להמשך הטקס. ראשית, הוא נטל מלוא חופניים שבבים מכיס מעילו והניח אותם בקפידה לפני הצלמית; הוסיף מלמעלה שמץ של פכסם ימאים, ובקרבו את הנר הצית את השבבים לכדי אש פולחנית. מיד תחב את אצבעותיו בזריזות לאש פעמים רבות, ושלף אותן מהר יותר אפילו (וחרך אותן כמדומה בתוך כך), עד שעלה בידו לשלוף את הפכסם; אז נשף עליו כדי לצננו ולהסיר את האפר והגישו כמנחה לכושי הקטן. אולם השד הקטן לא חפץ כנראה כלל במנה היבשה; הוא לא הניע את שפתיו בכלל. לכל מעשי הקונדס המוזרים האלה התלוו הגאים גרוניים מוזרים אף יותר שבקעו מפי המאמין, שהתפלל ככל הנראה בנעימה או זימר מזמור אלילי כלשהו, וכל אותה עת התעוותו פניו שלא כדרך הטבע. בסופו של דבר כיבה את האש, נטל את הצלמית בלא טקס ותחב אותה שוב לכיס מעילו משל היה צייד העושה כך בחרטומן יערות.

כל ההליכים המוזרים האלה הגבירו את אי נוחותי, ומאחר שראיתי שניכר בו שהוא עומד לסיים את עיסוקיו ולזנק למיטה בחברתי, באה העת, עכשיו או לעולם לא, לפני כיבוי האור להשתחרר מן הכישוף שזמן כה רב הייתי כרוך בו.
אך פסק הזמן שנטלתי לשקול מה אומר התברר כגורלי. הוא נטל את הטומהוק מהשולחן, בחן את להבו לרגע, ואז הפנה אותו אל האור ונשף ענני טבק עצומים. מיד אחר כך כבה האור והפרא האוכל אדם, הטומהוק בין שיניו, זינק למיטה לצדי. צרחתי, לא יכולתי להתאפק עוד; ובפלטו נהמת הפתעה הוא החל למשש אותי.

בגמגמי משהו, בבלי דעת, התגלגלתי ממנו כנגד הקיר, ואז הפצרתי בו, מי או מה שלא יהיה, לשתוק ולהניח לי לקום ולהדליק את הנר שוב. אך נהמתו הגרונית הבהירה לי מיד שבקושי הבין את כוונתי.

"מי אתה לעזאזל?" אמר לבסוף, "אתה לא לדבר, בחיי, אני להרוגי אותך." ובמילים אלה החל הטומהוק המבהיק להתנפנף מעלי בחשכה.

"בעל הבית, בשם אלוהים, פיטר קופין!" צרחתי. "בעל בית, משמר! קופין! מלאכים! הצילו אותי!"

"דבר אתה! תגיד לי מי אתה, או לעזאזל, אני להרוגי אותך!" נהם שוב האוכל אדם, בעוד נפנופי הטומהוק המזוויע מפזרים סביבי אפר טבק לוהט עד שחששתי שכלי המיטה שלי יעלו באש. אולם תודה לאל, ברגע זה נכנס בעל הבית אל החדר, נר בידו, ובזנקי מן המיטה רצתי אליו.

"אל תפחד," אמר בגחכו שוב. "קוויקוֶוג לא יפגע בשערה משערות ראשך."

"חדל לגחך," צעקתי, "ומדוע לא אמרת לי שהצלצלן השטני הוא אוכל אדם?"

"חשבתי שידעת; לא אמרתי לך שהוא רוכל בראשים בכל העיר? אבל הטל עוגן שוב ולך לישון. קוויקווג, ראה - אתה מכיר אותי, אני מכיר אותך - האיש הזה ישן איתך - יש מבין?"

"מבין מספיק," נאנק קוויקווג, נושף במקטרתו ויושב במיטה.

"אתה נכנס פנימה," הוסיף, מסמן לי בעזרת הטומהוק, ומשליך את הבגדים לצד אחד. לא רק בנימוס רב הוא עשה זאת אלא גם בנועם ובאדיבות. עמדתי לרגע והתבוננתי בו. למרות כל קעקועיו הוא היה בסך הכול אוכל אדם נקי שמראהו מושך. מדוע עוררתי את כל המהומה, אמרתי לעצמי - האיש הוא בן אדם כמוני ממש: יש לו די סיבות לפחד ממני, כשם שיש לי לפחד ממנו. מוטב לישון במחיצת אוכל אדם פיכח ולא נוצרי שיכור.

"בעל בית," אמרתי, "אמור לו להניח את הטומהוק שם, או המקטרת, או איך שלא תכנה את זה; אמור לו לחדול לעשן, קיצורו של דבר, ואצטרף אליו. אך אל תעלה בדעתך מישהו מעשן במיטה לצדי. זה מסוכן. חוץ מזה איני מבוטח."

משנאמרו הדברים ציית להם קוויקווג מיד, והזמין אותי שוב באדיבות להיכנס למיטה - מתגלגל לצדה האחר כמי שאומר - לא אגע ברגלך.

"לילה טוב, בעל בית," אמרתי, "אתה משוחרר."

נכנסתי למיטה ומעולם לא ערבה עלי שנתי יותר.

 

פרק 3 מתוך "מובי דיק" מאת הרמן מלוויל. מאנגלית: גרשון גירון, "ידיעות אחרונות", 2009

תצלום ראשי: לוחם מאורי. תצלום: טים גראהם, אימגב'נק / גטי ישראל

האיור בגוף הטקסט הוא מאת מאט קיש (Matt Kish) שאייר כל עמוד ב"מובי דיק" בפרויקט הזמין לצפייה באתר האישי שלו ואף ראה אור כספר. מערכת "אלכסון" מודה למאט קיש על הרשות לפרסם את האיור, הלקוח מתוך עבודותיו על פרק 3 המתפרסם כאן.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הרמן מלוויל.


תגובות פייסבוק