קוראים לי תומר

היה יכול להיות גרוע יותר
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

אני נע ללא שם בין בתי הקפה של השכונה. לא מדויק – יש לי שם! תומר. לכתוב אותו זה קל. ארבע נגיעות במקשי המקלדת הנעשות כמעט בהיסח הדעת. אבל לומר אותו בקול רם? להגות אותו? זאת כבר משימה שאני לא מייחל לאף אחד. התיכוניסטית שלוקחת ממני את ההזמנה (אמריקנו, בלי חלב, נניח), שואלת "מה השם?" ולא מבינה שזאת פעולה אלימה, כמו סכין בגרון. אנשים אומרים דברים בלי לחשוב עליהם עד הסוף. אני מסתכל אחורה, יש עוד שני אנשים בסניף האומלל הזה של "ארומה", את לא תצטרכי לכרוז ולחפש אותי, אני ממש כאן, מולך. אבל זה הנוהל, תכתיבים מלמעלה, תכתיבים שנוסחו בלי להביא בחשבון אותי.

אז אני אומר. מנסה לומר. "תומר". וכאן הבעיה. ה"תָו" בכלל לא נשמעת כמו תו. היא נבלעת לחלוטין בין קפלי הלשון שלי, הלשון שנדבקת לחך. התוצאה היא בין "גומר" ל"נומר", או בין "נומר" ל"צומר", אבל היא בהחלט לא "תומר". גם לא "טומר". לכתוב זה קל. היא שואלת, "עומר?", ובניסיון לפצות על הכישלון הראשון אני עונה "לא, תומר" בהדגשה גרוטסקית של האות הראשונה שאמורה להגדיר אותי, כאילו התו מביטה בעצמה במראה מעוותת בלונה פארק. "תתתתתתומר". אולי אפילו ירקתי קצת. אני לא מעז להסתכל לה בעיניים. כשהקפה מוכן, אחד העובדים קורא "תומר". ובאיזו קלות! כולי קנאה.

בבית אני מנסה להתאמן מתוך תסכול, ואולי מתוך דחף אובססיבי ובלתי נשלט. בכל פעם שאני אומר את השם כחלק ממשפט אקראי, זה הולך חלק. ממש קסם! "אז יש איזה תומר אחד שלומד בעברית ו…", "אה, שמעי קטע, פגשתי אתמול את תומר בנחלת בנימין…". נהדר. תו כמו שתו צריכה להיות. בעלת נוכחות אך נטולת תוקפנות. התומר ההוא, שלומד בעברית ובכל זאת כולם פוגשים אותו בנחלת בנימין, יודע איך קוראים לו. השם שלו ברור, שתי הברות פשוטות ומדויקות. צריך רק לומר בלי לחשוב.

"תומר, תומר, תומר, תומר, תומר, תומר".

מה זה, לכל הרוחות, לעזאזל, לכל השדים והשרצים, השם הזה? מה זה "מֶר", צירוף הצלילים הביזארי והבלתי נתפס והיומרני הזה? "מֶר, מֶר", אני אומר, ועכשיו גם הריש נעלמת, הופכת ללָמֶד, או אולי לנוּן, פאקינג שיט, מֶן. הייתי כל כך קרוב. כמעט הצלחתי לגעת. שתי נגיעות. "תוֹ"+"מֶר". אבל קרה לי מה שקורה לכל מי שמתחיל לחשוב על מילה מסוימת יותר מדי, להפוך בה שוב ושוב. היא הופכת לבליל הזוי של צלילים, עיסה של תנועות ועיצורים.

מילא אם זאת היתה סתם מילה, מילה סתמית, מילה לא חשובה או אפילו מעט חשובה. כמו "חשובה". חֲ שׁוּ בָה. שׁוּ בָה. חֲ חֲ חֲ. שׁוּ בָה. זהו, הלכה המילה. אבל זה בכלל לא נורא, כי זאת סתם מילה, מילה סתמית. אז דברים ממין נקבה לא יהיו לי חשובים יותר. לא בקבוצות של אחת. היצירה האחרונה של הסופר ההוא וההוא תהיה "מעניינת", או "משפיעה". אבל לא מעבר לזה. לא חשוב ממין נקבה. אני מתרגם, התפקיד שלי הוא לעקוף ניסוחים שלא עובדים בעברית, והמילה ההיא, שאיבדה את הקשר למסומן שלה מחמת מיאוס פונטי, יצאה מכלל שימוש. ניחא. נִי. חָא.

אבל פה אנחנו מדברים על השם שלי. אני לא יכול לעקוף אותו. אני לא יכול לפרק אותו ולהרכיב מחדש. אז מה בדיוק אני אמור לעשות? להיות תומר או לא להיות תוֹ מֶר? ובינתיים הקפה מתקרר. כי תרגלתי.

"תומר, תומר, תומר, תומר, תומר, תומר", אני מדקלם את המנטרה המייאשת שלי.

אני מנסה להתעשת, למצוא את השם מחדש, כי בלעדיו לא אהיה מסוגל עוד להזמין קפה במגוון בתי העסק שבשכונה. אני עושה מאמץ, נושם עמוק, נושם המון, יוצא לרחוב.
"מה השם?"
"תוֹמֶן". הנה, התחילו החיים החדשים שלי. תומן הוא שמי ותרגום הוא מקצועי. מעביר את החיים האלה בלי שום חרטה. תומר? איזה שם מוזר, לא מכיר אותו. תו מר תו מר. חֲ חֲ חֲ. איזה שם טיפשי. מסכן.

***

לפני כשנה מצאתי את עצמי בסניף אבן גבירול של "המזנון", הרשת המצליחה של אייל שני. עמדתי בתור, הזמנתי מה שהזמנתי (פיתה עם כבד, נניח), והעובדת בקופה שאלה אותי, "איך נקרא לך היום?" ואז, מכיוון שהיו אלה הימים שלפני המשבר השֵׁמִי שלי, עניתי בקלילות "תומר". והיא השיבה, "כבר יש לנו תומר ברשימה".
מבוכה. "אז מה עושים?", שאלתי.
"תן לי שם אחר".
"יהודה", עניתי, בהדגשה מופרזת ורשמית של ההֵא.
וכשהמנה הייתה מוכנה, מחלק ההזמנות צעק "יהודה", ואני חשבתי, "איך הוא יודע שאני לא סתם "יוּדָה"?

***

ב-2009 ביקרתי חברים בסן פרנסיסקו. בבית קפה בשכונת "מישֶׁן" שאלו איך קוראים לי, בשביל ההזמנה (let's say, a Cappuccino). ואני אמרתי "Tom", כי לא חשבתי שלשם ישראלי כל כך כמו "תומר" יש מקום במקום כזה. לא ידעתי אז שזאת רק הפעם הראשונה מיני רבות שאאבד את שמי. אבל בחוף המערבי דווקא שמחתי להיות Tom. סטודנט בברקלי, נניח. לא היה לי אכפת להפסיק להיות תומר לכמה שבועות, לפני החזרה לעבודה, לבת זוג חדשה שחיכתה לי בארץ, לפני שאצטרך שוב להיות תומר ללא הפסקה. "Tom", גלגלתי את השם החדש על הלשון, "yeah, why the hell not". הרבה יותר מוצלח מ-Tomer, שדומה קצת ל-Homer, ואני אמנם ג'ינג'י, אבל בהחלט לא צהוב, וגם לא יודע מילה ביוונית עתיקה.

אבל עכשיו, שש שנים אחר כך, הזיכרון הזה מקליפורניה לא מנחם אותי. כי פה בשכונה יש לי שם! לא רוצה להיות "תומן" או "עומר". קוראים לי תומר ואין לי ממה לברוח. בזה אני כמעט בטוח. "תו מר תו מר", זה לא כל כך נורא, היה יכול להיות גרוע יותר. קצת גאווה עוד לא הרגה אף אחד.

אני צועד בנחישות לתוך סניף "ארומה" העלוב שמתחת לביתי ומשׂכל אצבעות.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב
§ קריאה | # השראה
/ שם
- דימוי שערראש-בלון. מאת הלנה פרז גרסיה


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

13 תגובות על קוראים לי תומר

01
תומררר ש

היי חבר לשם,
תנסה פעם לקרוא לעצמך תומר - ושיבינו אותך - במדינת דוברת ספרדית (רמז - לא אפשרי בלי להזנות את ה״ר״ הגרונית המקורית ל ״ררר״ לטיני מתגלגל) לא ישנה הרבה אבל אולי זה יכניס לפרופורציות את הבעייתיות האמיתית לגמרי שאתה מעלה פה.

03
ניצן

ניסית פעם להוסיף לפחות מילה אחת לפני? למשל במקום לענות ״תומר״, לענות ״שמי תומר״ ואז אולי ה-ת׳ תצא החוצה יותר טוב. גם העיצור/תנועה האחרון/ה לפני ה-ת׳ יכולים להיות משמעותיים (אז אולי ״שמי הוא תומר״, ״קוראים לי תומר״ וכו׳).

09
איילת

מקסים. תענוג לקרוא.
קראנו לבן השני שלנו תומר בעיקר כי בעלי רצה ולי לא הייתה סיבה מספיק טובה להתנגד. מעולם לא התחברתי לשם עצמו (לא קשור לילד המקסים שקיבל אותו).

אני מקווה שהוא יקבל את השם שלו באופן שונה ממך

10
אביב

מזכיר לי סיפור. פעם הייתי במזנון בטרמינל 1 של נתב״ג (כשזה כל מה שהיה). ״ילד,״ אמרתי לילד בערך בן 10 שעמד לידי, ״תעביר לי מפית בבקשה.״ ״לא קוראים לי ילד. קוראים לי תומר״ הוא הטיח בי והלך.