שיר האהבה היפה בכל הזמנים?

על הברה אחת שאוצרת בתוכה את האינטימיות של האהבה, את המשחק, את הצימאון ושברו, את הגעגועים והמציאה. קריאה עכשווית בשיר השירים
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

"שיר השירים" הוא שם פשוט ומצטלצל, כמו ספר הספרים, מלך המלכים, קודש הקודשים. הוא השיר בה"א הידיעה, הכי שיר שיש ־ המשובח שבמשובחים, הנבחר, כ"תפוח בעצי היער" וכ"שושנה בין החוחים", כ"דודי בין הבנים" וכ"רעייתי בין הבנות" ־ היפה בשירים כַּיפה בגברים וכיפה בנשים.

דד, דוד, דֹדים

עקרון העונג פוגש בהכרח את עקרון המוות, ארוס פוגש את תנטוס, המתוק פוגש את המר. אבל גם עקרון העונג בעצמו מעורר שאלה: איך לנסחו במילים, בשירה? עונג הוא תחושה שקשה לתאר בדיוק. כמעט בלתי אפשרי למצוא מילים כדי לומר מה מתרחש ברגע של עונג בלי להשתמש במילות התפעלות כמו "כיף", "מדהים", "מהמם", "נפלא", "מקסים", "מרגש", "משגע" וכיוצא בזה.

יתר על כן, עונג הוא רב–צורות ופְזוּר דקויות, ומדברים בו במישורים נפרדים לכאורה ־ מ"תענוגות בני האדם" ועד "עונג שבת", מ"בתי עינוגים" ועד "יד ענוגה". בכך דומָה למילה "עונג" המילה "עדן", שמתארת הן מיניות ופוריות ("אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה", בראשית, יח, יב) והן התרוממות נפש עילאית, וגם בה משתמשים בדרכים שונות המחברות חושניות עם הפשטה ־ מעדן, עידון (סובלימציה), או פשוט עדינות. בשיר השירים המושג "עונג" מופיעה בפסוק "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (ז, ז), שבו מתחלפים זה בזה יופי, עונג ונועם.

המילה "נועם" קשורה אף היא לאהבה, ומדגישה את צדה המלטף, הנוגע ברוך. הנעים לא מרקיע אל המרעיד ואל המפעים, אך גם לא צונח אל הלא–נעים. הוא לא–נורא. והנעים גם הוא ארוטי, וגם הוא מחבר תחושה גופנית עם הפשטה, כמו ב"נעימה" מוזיקלית, "אמרֵי נועם", "דרכֵי נועם", ואפילו "נועם ה'" (תהלים צ, יז). נועם מופיע עוד פעם אחת במגילה, בפסוק הפונה לדוד: "הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים" (א, טז), שבו הנועם קרוב לעונג דרך היופי.

ועוד שם תואר מתווסף לרשימה ־ "עָרֵב", המופיע פעם אחת בפסוק: "כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב..." (ב, יד). גם ל"עָרֵב" יש מנעד רחב של שימושים ־ טעם של אוכל ערב לחֵך, מוזיקה ערבה, קול ערב, דברים ערבים לאוזן ושינה ערֵבה.

המילים "תענוגים", "נעים" ו"ערֵב" אומרות כל אחת בדרכה במה מדובר כשמדובר בהנאה בשיר השירים, אבל הן אינן מתמקדות בהכרח בהנאה מינית, בהתעלסות. עוררות וגירוי מצויים בשפע המראות, הניחוחות, הצלילים והטעמים, בגן ובשדה, וריצוד תשוקה מתמיד שזור ביניהם, מקפץ בין החושים, מדלג על הגבעות. אולם גם באווירה החושנית הכללית יש בשיר השירים ביטוי ישיר המכוון באופן ייחודי לעונג מיני. זהו הצירוף הצלילי: "דד", המופיע במילים דֹדים, דוֹד, דוֹדים, דודַי, דֹדיךָ, דֹדיךְ, דוּדאים.

בשפות שקדמו לעברית נמצא הביטוי "דודי" כ"אהובי", ומסתבר כי הדד הוא עתיק יומין, מסף הפרה–היסטוריה

צליל הדָלת הכפולה ־ דד ־ נשמע בספר שוב ושוב. אין פרק שלא נשמע בו צליל ה"דד", למעט פרק ג, שבו הרעיה משוטטת חולת אהבה ברחובות העיר, מדברת עם שומרי החומות, ומתארת, מתוך יחס מרוחק, את ארמון המלך ואת מיטתו של שלמה. הספר מתחיל ב"טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" ומסתיים ב"בְּרַח דּוֹדִי" ־ מתחיל בהזמנה לבוא ומסתיים בקריאה ללכת, וזה וגם זה דודים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

דד הוא הברת אהבה. ככזו, לא ניתן לומר בדיוק מהי ומה היא אומרת. את הדד יש לא רק להבין אלא לדעת, להרגיש, בדמיון, ביד, בפה, לחוש אותו בכל הגוף ועל שפתי המשורר (או המשוררת). הדד אמור "לעשות לך את זה", לקרב אותך אל האהבה באמצעות הגה קסם, חושני ומשחקי, צלול וצלילי. ברגע ששמים לב לדד, הוא בכל מקום ובולט גם בהיעדרו. צורות הדד הקיימות בשיר הן רק כמה מצורותיו האפשריות, וכך הדוד, הדודים, הדודאים ומגדל דוד ("צַוָּארֵךְ") מובילים כל מילה בדרכה אל דד היסוד של האהבה על הסתעפויותיו הבלתי נדלות. ביחזקאל מופיעים הצירופים:
"עֵת דֹּדִים" (טז, ח) ו"מִשְׁכַּב דֹּדִים" (כג, יז).

על פי המילון האטימולוגי של קליין, שורשה העתיק של ההברה דד הוא בפועל לקפוץ, לדלג, ומכאן גם לדדות ־ ללוות באטיות ילד, עגל או סייח, כלומר יצור רך שעוד מתקשה ללכת, מקרטע, מקפץ. המקור למילה דד במשמעות של שד או פטמה הוא בהברת הטפל התינוקית ־ דא–דא–דא ־ אותו מקור, אגב, לשמה של תנועת האמנים האוונגרדית ־ דאדא. ואולי יש גם קשר בין הילד המקפץ לבין פיו של תינוק. לאלה ניתן להוסיף את צמח הדודא הרפואי המוזכר כבר בבראשית (בסיפור ראובן) כצמח בעל סגולות להגברת הפוריות והאון המיני. דודא, בסלנג עברי עכשווי ־ חשק עז: "יש לי דודא ל..." (בערבית ־ תולעת, וגם תשוקה, חשק, "קְרִיז". בערבית מרוקאית ־ מחלת התשוקה לשירה ולאמנות).

כך, לשון האהבה היא דודית, למן הדא–דא הינקותי ועד לשירת דודים עילאית. בינות לדימויים הצלולים, לתיאורי הגוף המפליגים ולקריאות האוהבים זה לזה מסתתרת גבבה קדמונית שמפעילה בפה ממש את השיר כולו, מהתחלה, בעצם, מהנשיקה הפותחת את המגילה. בשירת אהבה אכדית המילה "דודים" אכן אומרת נשיקת פה. הפה הוא המוקד כאן. הפה הטועם, המתנשק, היונק, השותה. הנשיקה לא רק מַשִׁיקָה אלא מַשְׁקָה. על כן גם יִשָׁקני וגם יַשְׁקני.

נשיקה כשתייה, הרוויית צימאון ־ המנשק שותה את המנושקת, יונק ממנה. נשיקה באה מנש"ק ־ נגע בעדינות, הִשִּׁיק לְ, אך היא קרובה גם לתשוקה, מהשורש שו"ק וגם לשק"ק ־ השתוקק. כך נוצר קשר בין מגע לבין תשוקה בנשיקה, והזיהוי או החפיפה בין נשיקה לדודים ־ נשיקת דודים היא נשיקה שבה דודים מתערבבים בדודים, דודַי ודודייךְ, דודַי ודודיךָ. כל העולם דודים אחדים, גדולים ומסעירים.

הפה המנשק שולח את עצמו לפה המנושק, ובה בעת הוא מנושק על ידי הפה המנשק. הפה מנשק ומנושק, מַשקה ומוּשקה. תשוקה לוחכת תשוקה, עד כי נדמה לרגע כי זו תשוקה אחת, עונג אחד, גוף אחד. הנפש אפופה, מסלקת מחשבות זרות, מתמסרת ונעטפת דודים והֵדֵי דודים, עד כי האוהבים שקועים לגמרי זה בזה כמו בפסלו של ברנקוזי "הנשיקה" ־ שיש בו מעין חיבוק המחבק את שניהם, גם אם הוא עשוי מזרועותיהם שלהם, ופניהם בפרופיל הופכים יחד לפנים אחדים עם שֵער משני הצדדים ושביל באמצע, עין אחת כפולה ופה אחד. כאילו יש לנשיקה פנים משלה שמביטים בנו בַּפָּנִים. הנשיקה היא גם התמרה, במובן זה שיש בה מעבר אקסטטי לעולם "אחר" ־ עולם הדודים, עולם האהבה, שבו אין הבחנה לרגע בינו לבינה, אלא שניהם נתונים במשהו רחב וגדול מהם הסוחף אותם לתוכו.

בשיר השירים הדודים מיוחסים הן לדוד: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן" (א, ב), הן לרעיה: "מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ" (ד, י). המילה "דּוֹדִים" ללא הטיה מופיעה פעם אחת במשמעות כפולה של חברים או אוהבים ושל מעשה האהבה (המילה כתובה בחולם מלא המציין ריבוי של דוד, אהוב, רֵע):
אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים (ה, א)

דודים מקבילים לרעים, אבל גם רומזים למשקה ששותים ומשתכרים ממנו. כך גם "מה יפו דודיך...". ־ כלומר משתמע ש"דודים" ניתנים להערכה אסתטית, והיא מקבילה להערכה במונחים של "טוב" ־ מה יפו ומה טובו ־ מיין. ואם דודים נראים, הרי הגוף הארוטי עצמו הוא דודים, וכאן, מן הסתם, במובן של שדיים, ואולי של כל מה שמשקים ושותים ממנו יין, דבש או חלב.

אם כן, דודים הם כל אלה ועוד. כך גם במשלי (ז, יח): "לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים", וכן (ה, יח–כ): "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ: אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת". דודים כמו דדים הם מרווי צימאון. ואכן ברור מהפתיחה, מ"כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", כי מדובר במשקה שההשוואה הראויה לו היא יין, והוא טוב אף ממנו. יין אומר צימאון ולגימה, ניחוח וטעם, שיכרון חושים, ולכן גם הֲמסָה של התודעה היום ֿיומית לכדי ערפל הדוחה כל מה שאינו ממכר לחושים, קשוב כל כולו לאהבה.

האם מדובר במשקה מסוים, או במעין שיקוי אהבה טוטלי שאין לו מקבילה גופנית מסוימת אחת? אברהם אבן עזרא מתייחס לדודים כאל ריר החך, משקה הנשיקה:
דודיך ־ אהוביך יותר ישמחו מהיין והגאון (ר' סעדיה) אמר כי הוא הריר שהוא תחת הלשון והביא ראיה מהפסוק לכה נרווה דודים עד הבקר.

כך, על פיו, יש להבין את הפסוקים: "חִכּוֹ מַמְתַקִּים" (ו, טז) וְ"חִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב" (ז, י). החך כשלעצמו אינו משכנע כממתק. הכוונה היא, טוען אבן–עזרא, לריר החך, הנשתה בשעת נשיקה, והוא כיין הטוב, בדומה לפסוק הראשון של המגילה המשווה בין דודים לבין יין.

היין נמזג, הרוק נשפך, הבשמים זולגים, עד כי לא רק הגוף מתלחלח ונרטב במיני נוזלים אלא גם הנוף הקרוב. הנוף נוטף: "וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל" (ה, ה). התיאור "רטוב" מגודש הדימויים של מים זורמים, עסיס פירות וצוף ריחני של פריחה. הרעיה מופיעה כפרדס המושקה בשלחין, באמצעות תעלות השקיה, אמות מים, או כעץ רימון שעל שלחיו, ענפיו, פירות בשלים ומתוקים. כמו כן, מופיעים בתיאור גל, מעיין, באר מים חיים, מעיינות קרים משלגי הלבנון, ואפילו הבשמים נוזלים מרוב צוּף, כשהרוח מפיחה בהם ומפיצה את ניחוחם, והפרי פרי מגדים ־ מלא עסיס. דודיך הופכים מהכלי המכיל את המשקה, למשקה, לשיקוי האהבה עצמו:

מַה יָּפוּ דֹדַיִךְ אֲחֹתִי כַלָּה מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל בְּשָׂמִים: נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ כַּלָּה דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן: גַּן נָעוּל אֲחֹתִי כַלָּה גַּל נָעוּל מַעְיָן חָתוּם: שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים עִם פְּרִי מְגָדִים כְּפָרִים עִם נְרָדִים: נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים: מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו (ד, י–יז)

סיום השיר: "יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו" סוגר את התיאור בציון תכליתו. כל תיאור הגן על מימיו, על בשמיו ועל פירותיו, לא באו אלא לומר ־ אני פרי המגדים, אני המבושמת, אני הגן המתעורר ברוח, אני כולי צוף. אני, רעייתך, קוראת לך, דודי, לבוא אל גני, אלי.

הדד טעון בכל מעוררי החושים והתאווה הללו. מלבד משמעויותיו המילוניות, הוא משמש כמעין גבבת אהבה, הגה אהבה. כשהוגים "דד" הוא מעלה אתו טעמים וניחוחות, חשקים ונישוקים, מתגלגל או מתערסל בפה. גם כשההקשר מעורפל, הדד הוא כמו "חפץ מעבָר" לשוני, דובי של עולל. הוא מחזיק את האהוב ואת האהובה גם בהיעדרם, כמו הבושם הלָן, כזכר לאהוב, בין שדי הרעיה. דד אוצר בתוכו את האינטימיות של האהבה, את המשחק, את הדילוג, את הטעם ואת הריח, את הצימאון ושברו, את הגעגועים והמציאה, את הנגיעה, ההגעה ־ את ההדדיות. במובן זה דד הוא אכן שיקוי מרפא, גם אם יש בו יסוד מרעיל הגורם למחלה. הוא הביטוי הן למחלת האהבה הן למלמוליה המרפאים, ללחש ולשיר. השיר הוא ביטוי של המחלה ורפואתה בעת ובעונה אחת. הדד על שני צדדיו.

דד הוא גם היסוד הנסתר והגלוי כאחד של השירה, הלא מילולי הבא לידי ביטוי במילה, בצליל, בהברת פה, במחוות גוף, שפתיים, אוזניים, ידיים, אף ־ שבכולם נוכֵח דד. בשפות שקדמו לעברית נמצא הביטוי "דודי" כ"אהובי", ומסתבר כי הדד הוא עתיק יומין, מסף הפרה–היסטוריה. הוא מעין הברה קמאית שהתגלגלה לשפה המדוברת ונוצקה בצורות של פועל ושל שם עצם, אך שמרה על ראשוניותה, על צליל הפה שלה, המדויק עד היום, צליל של תינוק וצליל של צעד, קפיצה, דילוג.

החיבור של הברת האהבה לינקות ולילדות מגביר בתודעת שיר השירים את חוויית המעבר לבגרות, את השינוי שעובר על הדד, משדי אם: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי" (ח, א) עד לשדי הרעיה, מדילוגים של ילד או עגל רך לדילוגי אהבה לקראת הדוד או לקראת הרעיה, דילוגי לב, דילוגי דמיון, דילוגי נגיעה. עוצמתו של הדד בשיר השירים היא אפוא בהמשכיות, במעבר מגיל לגיל, מתשוקה לתשוקה, משפע לשפע. גם התשוקה הבוגרת קשורה בטבורה לתשוקת הינקות.

המעבר מתחולל, כאמור, גם בלשון עצמה ־ מלשון בשר ודם ללשון מדוברת וכתובה. במובן זה הדד הוא הברת מעבר. יש בו הגייה שאינה בדרגת דיבור כי אינה אלא גבבה תינוקית, ועם זאת יש לו תפקיד. באמצעות המילים שנוצקו ממנו הוא מביע תשוקה, פונה לאהוב או לאהובה, מבטא ביטוי ישיר ככל האפשר את יסוד האהבה שאין לו שם. דד הוא לשון ביניים ־ גוף ודיבור, הברת טֶפל שהיא צליל קולו של אֶרוֹס בשיר השירים.

זלי גורביץ' הוא משורר ופרופסור [אמריטוס] לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר מבוסס על ספרו "קול דודים, על לשון האהבה של שיר השירים" בהוצאת ידיעות ספרים. עורך: דרור בורשטיין

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי זלי גורביץ'.
- דימוי שערThe Dreamy Lovers, מארק שאגאל, אוסף המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק. צילום מפליקר: missvancamp


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על שיר האהבה היפה בכל הזמנים?

03
אלכס אנסקי

האלכסון התקבל אצלנו בקריאות התפעלות - תוכן צורה עריכה רוחב ועומק יריעה
אפילו ענווה.
אתר האתרים - שיר השירים אשר לאתרים.
ומאחר שהוא חינם אתרום לכם בכך שאפיץ את שמעו בכל דרך אפשרית.
חיבוק ענוג לדב אלפון ולאנשיו.

אלכס אנסקי

    04
    דב

    תודה אלכס! אנחנו עובדים על דרכים שבהן קוראים יוכלו לתרום לאלכסון באופנים שונים, אבל בינתיים, נשמח מאוד על הפצת הבשורה!
    וחיבוק בחזרה!

תענוג הוא לקרוא את הרשימה הזאת! בת אדם יושבת לה בבית מול מסך המחשב, ובאמצע הצהריים לוגמת יין עדנים המוגש משיר השירים, ולהקוראת ינעם!
תודה, ואם אשוב לשפת המעשה: עשיתם לי את הצהריים, אלכסון וגורביץ'!
שיר השירים הוא לטעמי שירת אהבה ותשוקה ושירת הארץ הזאת. חבצלת השרון ושושנת העמקים, ארז הלבנון וכרמי עין גדי, צבי, עופר איילים, תאנה, גפן, חגוי הסלע - כולם בתוך פלא האהבה, התשוקה והמנעמים.
והתודה היא גם לדוֹד שלמה בן דָוִד.