שלושה רומנים שלא אכתוב בקרוב

ברומן אחד יש תקווה. באחר, הגיבורים לא ייצאו מזה בשלום
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

1. תולעת אפס

ברומן הזה כל התולעים מתות. זה כולל גם את הנֵמָטוֹדות. וכל דבר שדומה בצורתו לתולעת, גם אם הוא לא תולעת כהלכתה. האם לכלול זחלים? לכלול רימות? אני אחליט כשכבר אהיה בתוך העסק. בכל מקרה, תולעים. אלה שבאדמה, ואלה שבמים. אלה שבתוך דגים. אלה שבתוך כלבים. אלה שבתוך בני אדם, כמו תולעי סיכה, תולעים עגולות ותולעי סרט. הן מתות, עד האחרונה שבהן. יש בזה גם יתרונות.

או שבהתחלה רואים רק את היתרונות. אבל עוד מעט — מפני שתולעי האדמה עברו מן העולם, וזה חשוב — האדמה מפסיקה את המחזורים הרגילים שלה. צואת תולעים לא מופרשת עוד אל פני השטח, גשם לא יכול לחדור עוד מבעד לחורי תולעים. החומרים המזינים החיוניים נשארים חתומים בשכבות התחתונות של הקרקע. שדות שהיו פוריים הופכים לגרניט. יבולים נעשים עלובים ואחר כך מסרבים לצמוח. משתרר רעב.

אחרי מי נעקוב בנפתולי הסיפור העגום הזה? אני מצביעה בעד כריס ואמנדה. הם זוג צעיר ונחמד שעשה סקס נהדר בפרק הראשון, ואולי בפרק השני. פתאום המציאות נחתה עליהם והרסה להם את כל התוכניות לשפץ את המטבח ולהתקין מקרר ידידותי לסביבה, עגול וחדש, שקופץ מתוך השיש.

הם נסים מבית הקיץ שלהם, כשמתחילות המהומות בעיירה הפורחת–לשעבר שהם מתגוררים בה, ואנשים מתחילים לאכול את החתולים שלהם ואת דגי הזהב שלהם ואת החמניות המיובשות בסידורי הפרחים שעומדים בסלון.

אמנדה, האופטימיסטית שבהם, מנסה לגדל עגבניות שרי בערוגה עלובה וקטנטונת, שקודם לכן הם גידלו בה רק פֵּטוניות. כריס הוא טיפוס מציאותי. הוא מישיר מבט אל פניו חסרות התולעים של האסון (כן — עלה לי רעיון מבריק! — גם הרימות נכחדו, מה שמסביר את פגרי החיות השונות, שמפוזרים סביב הבית עם סימני כרסום של עורבים וכדומה, אך לא מנוקים בקפידה כמו שהרימות היו עושות).

סצנה אחרונה: אמנדה מחזיקה מסרגה ומנסה לחורר את האדמה הקשה כצור. כריס יוצא מהבית. הוא מחזיק בידו את שרידיו של הקפה הנמס נטול הקפאין שנשארו להם בבית. "לפחות אנחנו יחד," אומרת אמנדה. ואולי עדיף שכריס יצעק, "איפה אתן, תולעים מזדיינות, דווקא כשאנחנו הכי צריכים אתכן?"

אולי כדאי שאמנדה תצעק את זה. זה יהיה בלתי צפוי, ואף עשוי להראות איך הדמות שלה התפתחה.

ועכשיו, אחרי שזה קרה — אחרי הצעקה המשחררת, החושפנית והממריצה הזאת — אולי תתגלה בפינת הגן תולעת קטנה, עדיין מתפתלת, מזדווגת עם עצמה. צלצול רם של פעמוני תקווה. אני אוהבת לסיים ככה סיפורים.

2. ספוג קטלני

ספוג, הממוקם על שונית ליד חופי פלורידה, מתחיל לצמוח ברומן הזה בקצב מהיר במיוחד. עד מהרה הוא מגיע לחוף ומתחיל לפשוט על היבשה, בולע בלי הבחנה בניינים משותפים ושכונות פרטיות. שום דבר לא יכול לעצור אותו. הוא מזלזל במחסומי דרכים, במשטרה, אפילו בפצצות. ספוג במסע הרס הוא יריב אימתני. הוא לא כמונו — אין לו מערכת עצבים מרכזית.

"הוא לא כמונו," אומר כריס, שטיפס אל גג הבניין עם משקפת כדי לצפות. אמנדה נאחזת בו בפחד. כמה חבל — הם רכשו את הדירה ממש לא מזמן, עשו בה סקס נהדר בפרק הראשון, ועכשיו תראו מה קורה. כל העיצוב ירד לטמיון.

"אולי אפשר לפזר עליו מלח?" אמנדה שואלת בהיסוס חינני.

"חמודה, זה לא חילזון," כריס אומר במומחיות.

האם כדאי שאלה יהיו מילותיו האחרונות? האם כדאי שהספוג יסתער עליו בבליעה רכה אך קטלנית? ואולי כדאי לאפשר לו להביס את אבזר הרחצה המפלצתי ולהיות גיבור היום, למען פלורידה, למען אמריקה, ובחישוב הכולל, למען האנושות כולה? אני נוטה לאפשרות השנייה.

אבל עד שאדע את התשובה לשאלה הזאת, עד שאשתכנע 
בכל לבי שרוח האדם ניחנה בתעצומות הנדרשות כדי ללכת 
ראש באֵין–ראש נגד גוש התאית הזדוני הזה — מפני 
שסופרים הנאמנים לאמת הפנימית שלהם אינם יכולים להעמיד 
פנים בדברים מסוג זה — יכול להיות שמוטב לא להתחיל בכלל.

3. צלילת החיפושית

שמעתי את זה כמו בחלום. "צלילת החיפושית". לא פעם יש לי הארות כאלה, מתנות כאלה מהלא–נודע. הן פשוט צצות בדעתי. כפי שזאת צצה.
*
הביטוי הזה — אם הוא ביטוי בכלל — יכול להיראות מהמם על כריכת הספר. האם לכתוב "צלילת החיפושית" או לחבר במקף? ואולי בכלל "צניחת החיפושית"? ואולי "ירידת החיפושית", שנשמע יותר ספרותי?

בואו נחשוב בצורה יצירתית. למחוק את הכותר! זהו, עכשיו זה רומן בלי שם. מיד השתחררתי מהכורח לעשות משהו בנוגע לחיפושיות. ראיתי אותן ברור כל כך כשחשבתי על הספר הזה בפעם הראשונה — כל החיפושיות בעולם צוללות מראש צוק, כמו למינגים, מכוחו של איזשהו אינסטינקט מסתורי שהשתבש — אך הן יצרו בעיה: כלומר, מה יהיו ההשלכות?

אולי לא שמעתי טוב. אולי הביטוי היה "צלילה חרישית". אולי כריס ואמנדה נוסעים בפולקסוואגן הירוקה של כריס, ופתאום מרצדס שחורה, שבעלה השיכור של אמנדה נוהג בה, מורידה אותם מהכביש ודוחפת אותם אל פי תהום ממש. כריס ואמנדה עשו סקס נהדר בפרק הראשון, אך בעלה של אמנדה הגיע במרצדס בפרק השני, בדיוק כשכריס — סטודנט שעובד אצלם כגנן, בשכונה הסגורה — הסביר לאמנדה, אחרי הסקס, על נחילי החיפושיות (אדומות–שחורות, עם לסתות כתומות) שעושות שַמות בגדר החיה.

בדיוק כשכריס ביטא את המילה שַמות, התפרץ הבעל פנימה, מבעד לדלתות הצרפתיות, במצב שִׁכרוּת מתקדם, ורֶצח בלבבו. כריס אחז בידה של אמנדה, ושניהם נמלטו לעבר כלי הרכב החבוט שלו, טנדר פורד ירוק: החלפתי את הפולקסוואגן, היא לא היתה מספיק גברית. נעבור היישר למרדף (כריס ינהג בכישרון רב למרות הצווחות המטרידות שאמנדה תפלוט, וברגע האחרון הוא יסטה לשולי הכביש, והבעל, שבעצם לא חיבבנו אותו מלכתחילה — הוא היה מנהל בכיר, לא ישר, בחברה להפקת גז ונפט, וגם פֵטישיסט רגליים סדיסטי — יעוף מהצוק בדממה חרישית. כריס ואמנדה ימצאו את עצמם בסופו של דבר רועדים אך אסירי תודה, זה בזרועות זה, בדיוק במקום שרצינו שיהיו).

אבל אולי המילים לא היו "צלילה חרישית". במחשבה שנייה יכול להיות שהביטוי היה "קטילה ממשית". לאן זה מוביל אותנו? חזרה למציאות, אך לאיזו קטילה ממשית מתכוונים? יש המון אפשרויות לבחור מהן. קצתן בעבר, קצתן בהווה, אך למרבה הצער, כמה מהן עדיין בעתיד. ובכל מקרה, אם זו קטילה ממשית, אני לא יודעת איך להמשיך מפה. כריס ואמנדה הם טיפוסים שמתחבבים בקלות. יש להם שיניים ישרות, מותניים צרים, גרביים נקיים וכוונות טהורות שבטהורות. אין להם מה לחפש בספר כזה, ואם הם ייקלעו אליו בטעות, הם לא יצליחו לצאת ממנו בשלום.

הקריאה היא חלק מספרה של מרגרט אטווד "האוהל" שראה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. מאנגלית: יעל סלע-שפירו.

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מרגרט אטווד .

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שלושה רומנים שלא אכתוב בקרוב