שערורייה בבוהמיה

הסיפור הראשון על שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון, שמתפרסם כאן לרגל ההוצאה המחודשת של אסופת הספרים במחברות לספרות
X זמן קריאה משוער: 36 דקות

לגבי שרלוק הולמס היא תמיד האישה. מעולם לא שמעתיו מכנה אותה בשם אחר. בעיניו היא עולה לאין שיעור על כל בנות מינה ומעמידה אותן בצל. לא שחש משהו בדומה לאהבה כלפי איירין אדלר. רגשות כלשהם, ובייחוד רגש זה, האהבה, נדחו בשאט נפש ממוחו הקר והמחושב, אך המאוזן להפליא. אני ראיתי בו את מכונת ההבחנה והסקת המסקנות המושלמת ביותר שידע העולם מעודו. אך כמאהב היה מציב את עצמו בעמדת נחיתות. מעולם לא דיבר על נהיות הלב הרכות אלא בבוז ובלעג. הן היו תופעות ראויות להערצה עבור הצופה מן הצד — מכשיר מצוין להסרת הלוט מעל מניעיהם ופעולותיהם של הגברים. אך לגבי איש ההיגיון המיומן — להתיר השפעות זרות כגון אלה על מזגו הרגיש ובעל האיזון העדין, פירושו להכניס גורם מסיח דעת העלול להעמיד בספק את כל מסקנותיו. רגשות עזים היו הרֵי אסון לגבי אדם בעל אופי כמותו הרבה יותר מאשר גרגר חול במכשיר רגיש או סדק באחת מזכוכיות המגדלת רבות העוצמה שלו. ואף על פי כן, לגביו היתה רק אישה אחת — הלוא היא איירין אדלר המנוחה, שהזיכרונות אשר הותירה אחריה היו מפוקפקים ובלתי מוגדרים.

לא הרביתי להיפגש עם הולמס באחרונה. נישואי הרחיקו אותנו זה מזה. אושרי המלא והמוחלט וענייני הבית המעסיקים כל גבר המוצא את עצמו לראשונה בחייו אדון בביתו — די היה בהם למקד את כל תשומת לבי: ואילו הולמס, שתיעב חיי חברה בכל נימי נפשו הבוהמית, נותר בדירתנו שברחוב בייקר, כשהוא קבור בין ספריו הישנים, ומיטלטל לסירוגין מדי שבוע בשבוע בין השפעת הקוקאין לבין שאפתנות מקצועית; בין נמנום שמפיל עליו הסם לבין מרץ סוער הנובע מחריפות מזגו. עדיין נתון היה ראשו ורובו בחקירת מעשי הפשע, כתמיד, והעסיק את כישרונותיו המזהירים ואת יכולת ההבחנה המופלאה שלו בבדיקת הרמזים ובהבהרת אותן תעלומות שהבולשת המשטרתית משכה מהן את ידיה בייאוש. לעתים הגיעו לאוזני ידיעות מעורפלות על מעלליו: על זימונו לאודסה כדי לסייע בחקירת פרשת הרצח של טרֶפּוֹב, על הבהרת הטרגדיה יוצאת הדופן של האחים אטקינסון בטרינקוֹמלי, ולבסוף — על השליחות שמילא ברגישות רבה ובהצלחה כבירה בשירותה של משפחת המלוכה ההולנדית. ואולם פרט לאותות אלה של פעילותו שחלקתי עם כל קוראי העיתונות היומית, לא שמעתי דבר מידידי ומי שהיה שותפי לדירה.

לילה אחד — היה זה בעשרים במרס 1888 — שבתי מביקור אצל חולה (שכן עתה שבתי לעסוק ברפואה), ובדרכי היה עלי לעבור ברחוב בייקר. כאשר חלפתי על פני אותה דלת שהיתה חרותה היטב בזיכרוני ושהתקשרה תמיד במחשבתי עם תקופת חיזורי ועם המאורעות האפלים שהתרחשו ב״חקירה בשָני", נתקפתי תשוקה עזה לשוב ולראות את הולמס ולשמוע מפיו במה מתמקדים עתה כישרונותיו המופלאים. חדרו היה מוצף אור, וכשהבטתי למעלה ראיתי את צלליתו הגבוהה והכחושה חולפת פעמיים על פני התריס. הוא חצה את החדר בצעדים מהירים ונרגשים כשראשו שמוט על חזהו וידיו שלובות מאחורי גבו. אני, שהכרתי את כל הרגליו ומצבי רוחו, עמדתי מיד על פשר התנהגותו ותנוחות גופו. האיש היה שקוע שוב בעבודה. הוא הגיח מהזיות הסם שלו, ושוב עלה על עקבות חשובים בפרשה חדשה. צילצלתי בפעמון והוּבלתי אל החדר שבעבר היה שייך גם לי.

הוא לא נהג ברגשנות למראי. כמעט מעולם לא הפגין רגשנות בהליכותיו; אבל דומני ששמח מאוד לראות אותי. בלא להוציא הגה מפיו כמעט, אך במבט שופע טוב לב, רמז לי להתיישב בכורסה, השליך אלי את תיבת הסיגרים שלו והצביע על כלי כוהל ומכל גז. אחר כך ניצב לפני האח, וסקר אותי מכף רגל ועד ראש בדרכו החקרנית והמיוחדת.
״חיי הנישואים הולמים אותך,״ ציין. ״סבורני, ווטסון, שהוספת שלושה וחצי קילוגרמים למשקלך מאז ראיתי אותך לאחרונה.״
״שלושה,״ השבתי.
״לא, הייתי אומר שהוספת קצת יותר משלושה. רק מעט יותר, דומני, ווטסון. ואני רואה ששוב התחלת לעסוק במקצועך. לא סיפרת לי שאתה מתכוון להיכנס שוב בעול העבודה.״
״כיצד, אם כן, אתה יודע?"
״אני רואה זאת, אני מקיש זאת. כיצד אני יודע שהרטבת את עצמך כהוגן באחרונה, וכי אתם מעסיקים משרתת רשלנית ולא־יוצלחית?״
״באמת, הולמס!״ קראתי. ״זה כבר יותר מדי. אין ספק שהיו מעלים אותך על המוקד אילו חיית לפני מאות אחדות. נכון שצעדתי כברת דרך בכפר ביום חמישי ושבתי הביתה במצב נורא: אבל מאחר שהחלפתי מאז את בגדי, איני מבין ממה הקשת זאת. ואשר למרי ג'יין, אכן — היא שלומיאלית חסרת תקנה, ואשתי כבר מסרה לה הודעת פיטורים; אבל גם במקרה זה איני מבין כיצד עלה בידך לגלות זאת.״

שרלוק הולמס

עטיפת הספר האחרון בסדרה

הוא צחק צחוק חרישי בינו לבין עצמו וחיכך זו בזו את כפות ידיו הארוכות והרגישות.
״הרי זו הפשטות בהתגלמותה,״ אמר; ״עיני מגלות לי כי ישנם לפחות שישה חתכים מקבילים על העור בצדה של הנעל השמאלית שלך, בדיוק במקום שבו נופל עליו אור האח. ברור שהחתכים נגרמו בידי מישהו שגירד ברשלנות את שולי הסוליה כדי להסיר ממנה את הבוץ היבש שדבק בה. ומכאן ההיקש הכפול שלי, ששהית מחוץ לבית במזג אוויר סוער, וכי יש בביתך משרתת לונדונית מזן מסוים הנוהג לחתוך מגפיים בזדוניות מיוחדת. אשר לעיסוק במקצועך, אם נכנס לביתי אדון שריח של יודופורם נודף ממנו, ועל אצבעו הימנית מתנוסס כתם שחור של חנקת הכסף, ובשולי כובעו נראית תפיחה המעידה על המקום שבו טמן את הסטתוסקופ שלו, עלי להיות רפה שכל במיוחד אם לא אוכל להצביע על כך שהוא איש רפואה פעיל.״
לא יכולתי שלא לצחוק למראה הקלילות שבה הסביר את תהליך הסקת מסקנותיו. ״כשאני שומע אותך מסביר את הטעמים להיקשיך,״ ציינתי, ״הדברים נשמעים כל כך פשוטים עד לגיחוך, עד כי נדמה שאני עצמי יכולתי לעשות זאת בקלות; ועם זאת, בכל דוגמה ודוגמה של היקשיך, אני מוצא את עצמי תוהה ונבוך עד שאתה מסביר את התהליך. ובכל זאת אני סבור שעיני טובות כשלך.״

״בהחלט,״ השיב כשהוא מצית סיגריה וצונח לתוך כורסה. ״אתה רואה, אך אינך מבחין — וההבדל בין השניים ברור. למשל, לעתים תכופות ראית את גרם המדרגות הנמשך מחדר הכניסה עד לחדר זה.״
״אמנם כן, לעתים תכופות.״
״כמה פעמים?״
״הו, מאות פעמים.״
״כמה מדרגות יש בו, אם כן?״
״כמה מדרגות? איני יודע.״
״בדיוק כך! לא הבחנת, אף על פי שעיניך ראו הכול. וזו בדיוק הטענה שלי. אני, למשל, יודע שישנן שבע־עשרה מדרגות, כיוון שגם ראיתי אותן וגם הבחנתי בהן. דרך אגב, מאחר שאתה מגלה עניין בקושיות הקטנות הללו שאני פותר, ומאחר שהואלת בטובך להעלות על הכתב אחד או שניים ממעללי — אפשר שתגלה עניין גם בזה." הוא השליך לעברי נייר מכתבים, בצבע ורוד עז, שהיה פרוש על השולחן. ״המכתב הגיע בדואר האחרון,״ אמר. ״קרא אותו בקול.״
שום תאריך לא צוין על המכתב, וכמובן לא היו עליו כל חתימה או כתובת. וכך נאמר בו:

הערב בשעה שבע ארבעים וחמש יבקר בביתך אדון נכבד המבקש להיוועץ בך בעניין בעל חשיבות עמוקה ביותר. השירותים שהענקת באחרונה לאחד מבתי המלוכה באירופה מוכיחים כי אפשר לבטוח בך לחלוטין בעניינים גורליים שחשיבותם אין לה אח ורע. חוות דעת זו עליך מגורמים רבים התקבלה. הֱיה אפוא בחדרך בשעה הנקובה לעיל ואל ייחשב לך הדבר לעלבון אם אורחך יעטה על פניו מסכה.

״אכן, זהו מסתורין גמור,״ ציינתי. ״מה פירוש הדבר, לדעתך?״
״עדיין אין לי שום נתונים. טעות חמורה היא לפתח תיאוריות בטרם יש בידך די נתונים. מבלי משים מתחיל האדם לעוות את העובדות כדי שאלה תתאמנה לתיאוריות שבנה, במקום לפתח תיאוריות שתתאמנה לעובדות. אבל הבט במכתב. מה אתה מקיש ממנו?״

בחנתי את כתב היד בעיון, וכן את הדף שעליו נכתבו הדברים.
״האדם שכתב אותו הוא בוודאי אמיד,״ ציינתי, כשאני מתאמץ לחקות את תהליכי החשיבה של רעי. ״חבילת נייר כזו עולה לא פחות מחצי כתר. הנייר חזק ועבה באופן מיוחד.״
״מיוחד — זו המילה המתאימה,״ אמר הולמס. ״אין זה מסוג הנייר שמשתמשים בו באנגליה. הרם אותו מול האור.״
עשיתי כדבריו, וראיתי אות E גדולה ולידה אות g קטנה, P גדולה ואות G גדולה ולידה אות t קטנה מעובדות במרקם הנייר.
״מה אתה מסיק מזה?״ שאל הולמס.
״ללא ספק זהו שמו של היצרן או בעצם מונוגרמה שלו.״
״טעות בידך. ה־G הגדולה עם ה־t הקטנה פירושן 'Gesells־chaft', שהן 'חברה' בגרמנית. זהו קיצור מקובל של המילה. האות P פירושה כמובן 'Papier'. ועכשיו אל האותיות Eg. בוא נעיף מבט בלקסיקון הגיאוגרפי של אירופה.״ הוא הוריד ממדפיו כרך עב כרס בעל כריכה חומה. ״אֶגלָאוּ, אֶגלוֹניץ, הו, הנה — Egria: היא נמצאת במדינה דוברת גרמנית — בבוהמיה, לא רחוק מקַרלסבָּד. ׳מפורסמת כמקום מותו של ולנשטיין ובאינספור בתי החרושת לזכוכית ומפעלי הנייר שלה.' אה־הה! נערי, מה אתה מסיק מזה?" עיניו ברקו, והוא הפריח מעלה ענן ענקי של עשן כחלחל מן הסיגריה שלו. ״הנייר יוצר בבוהמיה," אמרתי.

״בדיוק. והאיש שכתב את המכתב הינו גרמני. האם הבחנת במבנה המיוחד של המשפט: 'חוות דעת זו עליך מגורמים רבים התקבלה.' צרפתי או רוסי לא יכול היה לכתוב משפט כזה. רק הגרמנים נוהגים חוסר אדיבות כזה בפעלים שלהם. עתה לא נותר לנו אפוא אלא לברר מה מבקש גרמני זה הכותב על גבי נייר שיוצר בבוהמיה ומעדיף לחבוש מסכה ולא לגלות את פניו. והנה מגיע האיש עצמו, אם אינני טועה, כדי לפתור את תהיותינו.״

עוד הוא מדבר, נשמעו טפיפה חדה של פרסות סוסים וקול חריקת גלגלים כנגד המדרכה, ובעקבותיהם צלצול חד בפעמון. הולמס פלט שריקה.
״זהו צמד סוסים לפי הקולות,״ אמר. ״כן,״ המשיך ושלח מבט מבעד לחלון. ״כרכרה קלה, קטנה ונאה, וצמד סוסים מרהיבים. מאה וחמישים גיניאות כל אחד. לפחות יש הרבה כסף בפרשה, ווטסון, אם אין בה דבר אחר.״
״מוטב שאלך לי, הולמס.״
״לא ולא, דוקטור, הישאר במקומך. בלי בּוֹזוֶול שלי — אני אבוד. ופרשה זו מבטיחה להיות מעניינת — חבל יהיה להחמיץ אותה.״
״אבל הלקוח שלך —״
״אל תיתן את דעתך עליו. אפשר שאהיה זקוק לעזרתך — וכך גם הוא. הנה הוא מגיע. שב בכורסה הזו, דוקטור, והקדש לנו את מרב תשומת הלב שלך.״
צעדים אטיים וכבדים נשמעו על המדרגות ואחר כך בפרוזדור, ועד מהרה נעצרו מחוץ לדלת. אחר כך נשמעה נקישה רמה וסמכותית.
״היכנס!״ קרא הולמס.

שרלוק הולמס, דוקטור ווטסון ומלך בוהימיה באיור מכתב העת סטראנד בו פורסם הסיפור לראשונה ב-1891

שרלוק הולמס, דוקטור ווטסון ומלך בוהימיה באיור מכתב העת סטראנד בו פורסם הסיפור לראשונה ב-1891

נכנס גבר שקומתו לא נפלה כנראה משני מטרים, ולו חזה וגפיים כשל הרקולס. לבוש היה בפאר, שבאנגליה עשוי היה להיחשב חוסר טעם. רצועות כבדות של פרוות אסטרכן נמתחו על שרווליו ועל חזית מעילו כפול הפריפה; ואילו הגלימה הכחולה כהה, שהשתלשלה מכתפיו, עוטרה בשוליה במשי בצבע אדום בוהק והודקה לצווארו בסיכה עשויה תרשיש אדום כלהבה. מגפיים, שהגיעו עד אמצע סובכי שוקיו ועוטרו בשוליהם בפרווה חומה עשירה, השלימו רושם זה של עושר גס שזעק מכל הופעתו. הוא נשא בידו כובע רחב תיתורה, ואת חלקן העליון של פניו כיסתה מסכת עיניים שחורה שירדה עד מעבר לעצמות לחייו. ככל הנראה עטה את המסכה ברגע זה ממש, כיוון שידו עדיין אחזה בה בהיכנסו. חלקן התחתון של פניו יצר את הרושם כי זהו אדם תקיף; שפתו התחתונה, העבה והמשתרבבת וסנטרו הארוך והישר אף העידו על החלטיות היכולה להגיע עד לעיקשות של ממש.

״קיבלת את מכתבי?״ שאל בקול עמוק וקשה, שניכר בו מבטא גרמני כבד. ״הודעתי לך שאבוא לראותך.״ הוא העביר את מבטו מהולמס אלי חליפות, כמי שאינו בטוח אל מי מאיתנו עליו לפנות.
״אנא, שב בבקשה,״ אמר הולמס. ״זהו ידידי ועמיתי, דוקטור ווטסון, המואיל בטובו לעתים לסייע לי בחקירותי. עם מי יש לי הכבוד לשוחח?״
״תוכל לכנות אותי בשם הרוזן פון קרָם, אציל מבוהמיה. אני מבין כי אדון נכבד זה, ידידך, הינו איש כבוד היודע להקפיד על סודיות, וכי אפשר לבטוח בו בעניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. אם אין הדבר כך, הייתי מעדיף לשוחח איתך ביחידות.״
קמתי ממקומי והתכוונתי ללכת. ואולם הולמס אחז בפרק ידי והדף אותי שוב אל כיסאי. ״או שתשוחח עם שנינו, או שלא תשוחח עם איש מאיתנו,״ אמר. ״כל מה שתאמר לי — תוכל לאומרו גם באוזני אדון זה.״
הרוזן משך בכתפיו הרחבות. ״אם כן, עלי לפתוח את דברי,״ אמר, ״בכך שאבקש משניכם להבטיח לי לשמור על סודיות מוחלטת במשך שנתיים ימים. עם תום פרק זמן זה יאבד העניין את חשיבותו. לא אגזים אם אומר כי ברגע זה הנושא הינו כה גורלי, עד כי יש בו כדי להשפיע על ההיסטוריה של אירופה.״
״אני מבטיח לשמור על סודיות,״ אמר הולמס.
״גם אני.״
״סלחו לי על שאני עוטה מסכה זו,״ המשיך אורחנו המוזר. ״השליט ששכר את שירותי אינו רוצה כי תיוודע זהותו של שליחו, ועלי להודות מיד כי התואר שקשרתי לשמי אינו בדיוק התואר שלי.״
״אני יודע זאת,״ אמר הולמס ביובש.
״אלה הן נסיבות עדינות מאוד, ויש לנקוט כל אמצעי זהירות כדי לקטוע באבה כל ראשיתה של שערורייה העלולה להטיל דופי חמור באחת ממשפחות המלוכה של אירופה. אם לדבר גלויות, הנושא קשור בבית אורמשטיין רם המעלה, שממנו יצאה שושלת המלוכה של בוהמיה.״
״גם את זאת אני יודע,״ מילמל הולמס, שקע בכורסתו ועצם את עיניו.
אורחנו העיף מבט — שניכרה בו הפתעה גלויה — בדמותו המתפרקדת ושמוטת האיברים של האיש, שללא ספק תואר באוזניו כמסיק המסקנות החריף ביותר וכבלש הנמרץ ביותר באירופה. הולמס שב ופקח את עיניו לאטו, והביט בלקוחו ענק הממדים בקוצר רוח.
״אם תואיל נא, הוד מלכותך, לשטוח את בעייתך,״ אמר, ״אהיה בעמדה טובה יותר כדי לייעץ לך.״
האיש זינק מכיסאו והחל צועד הלוך ושוב בחדר בסערת רגשות בלתי מרוסנת. אחר כך, בתנועת ייאוש, קרע את המסכה מעל פניו והטיל אותה על הרצפה. ״אתה צודק,״ קרא. ״אכן, אני המלך. מדוע עלי להסתיר זאת?״
״מדוע, באמת?״ מילמל הולמס. ״עוד בטרם הוציא הוד מלכותך הגה מפיו, כבר ידעתי כי אני משוחח עם וילהלם גוֹטסרייך זיגיסמונד פון אוֹרמשטיין, הדוכס הגדול של קָסל־פַלשטיין ומלכה של בוהמיה.״
״אבל בוודאי תוכל להבין,״ אמר אורחנו המוזר, כשהוא שב ומתיישב במקומו ומעביר את ידו על מצחו הלבן והגבוה, ״בוודאי תוכל להבין שאיני רגיל להסדיר עניינים כגון אלה בעצמי. ואולם מקרה זה הינו כה רגיש, שלא יכולתי להפקידו בידי אחד מאנשי מבלי שאפקיר בכך את עצמי לחסדיו. באתי לכאן מפראג בעילום שם, במיוחד כדי להיוועץ בך.״
״אם כך, אנא ממך, היוועץ בי,״ אמר הולמס ושב ועצם את עיניו.
״אלה הן העובדות בקצרה: לפני כחמש שנים, בעת ביקור ממושך בוורשה, הכרתי את ההרפתקנית המפורסמת, איירין אדלר. שמה בוודאי מוכר לך.״
״אנא, חפש את שמה במפתח העניינים שלי, דוקטור,״ מילמל הולמס בלי לפקוח את עיניו. במשך שנים ארוכות אימץ לעצמו שיטה של תיוק כל קטעי הידיעות העוסקים באנשים או בנושאים שונים, כך שלא ניתן היה להזכיר נושא כלשהו או אדם מסוים מבלי שיוכל מיד למצוא עליו מידע. במקרה זה מצאתי את תולדות חייה מופיעים בין מידע על חייו של רב יהודי לבין תולדות חייו של קצין צי שכתב חיבור על דגי מים עמוקים.

״הבה נראה,״ אמר הולמס. ״הופ! נולדה בניו ג'רזי בשנת 1858. קונטרָאַלטוֹ — הופ! לה סקלה — הופ! פרימה דונה בתיאטרון המלכותי של ורשה — כן! פרשה מהופעות באופרה — הה! מתגוררת בלונדון — אכן, כן! עד כמה שאני זוכר, הוד מלכותך היה כרוך אחרי אישה צעירה זו: כתבת לה מכתבים המסכנים את שמך הטוב, ועכשיו אתה רוצה להשיג את המכתבים הללו בחזרה.״
״בדיוק כך. אבל איך —״
״האם נערכו נישואים חשאיים?"
״לא היו שום נישואים חשאיים.״
״שום מסמכים רשמיים או תעודות?״
״שום דבר.״
״אם כן, אני מתקשה להבין את הוד מלכותך. אם אמנם תנסה אישה צעירה זו להשתמש במכתבים אלה לצורך סחיטה או לכל מטרה אחרת — כיצד יעלה בידה להוכיח את אמיתותם של המסמכים?״
״ישנו כתב היד.״
״קשקוש! זיוף.״
״נייר המכתבים הפרטי שלי."
״נגנב."
״החותמת שלי.״
״חיקוי."
״תמונתי.״
"נקנתה."
״שנינו מצולמים בתמונה."
"הו, אלוהים! זה לא טוב! הוד מלכותך אכן פעל בחוסר זהירות."
״הייתי מטורף — משוגע.״
״הסתכנת באופן חמור, והדבר עלול להכתים את שמך.״
״אז הייתי רק נסיך הכתר. הייתי צעיר. אני רק בן שלושים עכשיו.״
״חייבים להשיג שוב את התצלום.״
״ניסינו ונכשלנו.״
״הוד מלכותך חייב לשלם. עליך לקנות את התצלום."
"היא מסרבת למכור."
"גנוב אותו, אם כן."
״כבר נעשו חמישה ניסיונות לגנוב אותו. פעמיים ערכו פורצים מטעמי חיפוש יסודי בביתה. פעם הנחנו את ידינו על המטען שלה כאשר היתה בנסיעה. פעמיים ארבנו לה ושדדנו אותה, ואולם ללא תוצאות."
"שום רמז לתצלום?"
״אף לא אפס קצהו של רמז.״
הולמס צחק. ״זאת בעיה קטנה ונחמדה,״ אמר.
"אבל חמורה מאוד עבורי,״ השיב המלך בתוכחה.
"אכן, חמורה ביותר. ומה היא מתכוונת לעשות בתצלום?"
"להמיט עלי אסון בגללו."
"אבל כיצד?"
"אני עומד לשאת אישה."
"כך שמעתי.״
״את קלוטילד לוֹתמן פון זַקס־מֵנינגן, בתו השנייה של מלך סקנדינביה. אולי ידועים לך עקרונותיה החמורים של המשפחה. היא עצמה הינה העדינות בהת­גלמותה. אם יוטל ולו צל של חשד על התנהגותי, עלול הדבר לשים קץ לתוכניות הנישואים.״
"ואיירין אדלר?״
"מאיימת לשלוח אליהם את התצלום. וכך אמנם תעשה. אני יודע כי כך תעשה. אינך מכיר אותה; לבה לב ברזל. יש לה פנים כשל היפה בבנות תבל, ומוחה כמוחו של התקיף בגברים עלי אדמות. היא לא תחסוך שום מאמצים כדי למנוע את נישואי לאישה אחרת — שום מאמצים.״
"אתה בטוח שעדיין לא שלחה אותו?"
"אני בטוח בכך."
"מדוע?"
״משום שאמרה כי תשלח אותו ביום שבו יפורסם דבר נישואי ברבים. כלומר, ביום שני הבא.״
״הו, אם כן, נותרו לנו עוד שלושה ימים,״ אמר הולמס בפיהוק. ״זה טוב, מפני שברגע זה יש לי עניין חשוב אחד או שניים שעלי להסדיר. הוד מלכותך יישאר, כמובן, בלונדון לפי שעה?״
״כמובן. תוכל למצוא אותי במלון לנגהם, תחת השם הרוזן פון קרם.״
״אם כן, אשלח לך איגרת קצרה כדי להודיעך כיצד אנו מתקדמים.״
״אנא, עשה זאת. אהיה נתון בחרדה מתמדת.״
״מה באשר לכסף?״
״אני נותן לך יד חופשית.״
״לחלוטין?״
״אני יכול להבטיחך כי ברצון הייתי נותן את אחד המחוזות בממלכתי תמורת התצלום הזה.״
״ובאשר להוצאות המיידיות?״

המלך שלף מתחת לגלימתו שקיק כבד מעור והניח אותו על השולחן. ״יש כאן שלוש מאות לירות במטבעות זהב ושבע מאות לירות בשטרות,״ אמר.
הולמס שירבט קבלה על גבי דף נייר שתלש מפנקסו ומסר אותה למלך. ״וכתובתה של העלמה?״ שאל. ״מעון בְּרִיוֹני, שדרת סֶרפֶּנטַיין, סנט ג׳ונס ווד.״ הולמס רשם את הכתובת. ״עוד שאלה אחת,״ אמר. ״האם זה תצלום בגודל של גלויה?"
"אכן, כן.״
״אם כן, לילה טוב, הוד מלכותך. אני בטוח כי במהרה יהיו בידינו בשורות טובות למענך. ולילה טוב גם לך, ווטסון,״ הוסיף כאשר התרחקו גלגלי הכרכרה המלכותית במורד הרחוב. ״אם תואיל בטובך לבוא מחר לביקור בשעה שלוש אחר הצהריים, הייתי רוצה לפטפט איתך מעט על המקרה הזה.״

בשעה שלוש בדיוק כבר נמצאתי ברחוב בייקר, ואולם הולמס עדיין לא שב. בעלת הבית הודיעה לי כי עזב את הבית זמן קצר לאחר השעה שמונה בבוקר. התיישבתי לי לצד האח מתוך כוונה להמתין לו — גם אם יאחר מאוד לשוב. העניין שגיליתי בחקירה היה עמוק: שכן, למרות שלא התאפיינה בהתפתחויות הקודרות והמוזרות שנקשרו בשתי החקירות שכבר העליתי על הכתב, הרי שאופיו של מקרה זה ומעמדו הרם של לקוחנו שיוו לו ייחוד משלו. אכן, לבד מטבעה של החקירה שבה עסק ידידי, היה דבר מה בהבנת המצב המופלאה שלו ובחשיבתו ההגיונית החדה והחריפה, שהפך את לימוד שיטות עבודתו ואת המעקב אחר הדרכים המהירות והמתוחכמות שבהן פתר את התעלומות הסבוכות ביותר — להנאה צרופה. כה מורגל הייתי בהצלחותיו הרצופות, עד כי זה כבר חדלתי להרהר באפשרות שיוכל להיכשל.

השעה היתה ארבע כמעט כאשר נפתחה הדלת, וסייס שתוי למראה, עטור זיפי זקן ופאות לחיים, פניו סמוקות ובגדיו מעוררי סלידה, נכנס אל החדר. אף כי הייתי מודע היטב לכישרונו המדהים של ידידי להחליף תחפושות, היה עלי להתבונן באיש שלוש פעמים בטרם נוכחתי לדעת כי אכן זה הולמס. בניד ראש נעלם בחדר השינה, וכעבור חמש דקות הגיח משם לבוש חליפת טוויד ונראה מהוגן כרגיל. הוא תחב את ידיו בכיסי מכנסיו, פשט את רגליו אל מול האש ופרץ בצחוק לבבי שנמשך דקות אחדות.
״בחיי, שכה יהיה לי טוב!" קרא, אחר כך נשנק ופרץ שוב בצחוק, עד שהיה עליו להישען לאחור בכיסאו תשוש ורפוי איברים.
״מה קרה?״
״זה היה מצחיק! אני בטוח שלעולם לא תנחש כיצד עבר עלי הבוקר, או מה עשיתי בסופו של דבר.״
״איני יכול לתאר לעצמי. אני מניח שצפית בשגרת יומה, ואולי גם בביתה, של העלמה איירין אדלר.״

״בהחלט, אך התוצאות היו בלתי צפויות למדי. בכל זאת, אספר לך את אשר אירע. עזבתי את הבית מעט אחרי השעה שמונה בבוקר, מחופש לסייס מחוסר עבודה. רגשי אהדה נפלאים ותחושה של אחווה מקצועית שוררים בין הסייסים. הֱיה לאחד מהם, ומיד תדע כל מה שברצונך לדעת. מצאתי מיד את מעון בריוני. זוהי חווילת חמד שגן משתרע מאחוריה, אך היא פונה לחזית ומגיעה עד לכביש. יש בה שתי קומות; ועל דלתה מנעול מסוג צַ'בּ. באגף הימני ישנו חדר אורחים גדול ומרוהט בטוב טעם, ובו חלונות ארוכים המגיעים כמעט עד לרצפה ועליהם קבועים אותם סגרים אנגליים מגוחכים שאפילו ילד יכול לפתוח. בצדו האחורי של הבית אין משהו הראוי לציון, פרט לעובדה שניתן להגיע אל חלון הפרוזדור מגג תחנת הכרכרות. הקפתי את הבית ובחנתי אותו בקפדנות מכל הזוויות האפשריות, אך לא הבחנתי בדבר מה נוסף שיש בו עניין.

״אחר כך טיילתי לי במורד הרחוב וגיליתי, כפי שציפיתי, אורוות סוסים הממוקמת ברחוב הצר הנמתח לאורכה של אחת מחומות הגן. סייעתי לאנשי האורווה לקרצף את סוסיהם, ובתמורה קיבלתי שני פני, כוס שיכר ובירה שחורה, טבק גס וזול לגלגול שתי סיגריות ומידע רב ככל שביקשתי על אודות העלמה אדלר, שלא לדבר על חצי תריסר אנשים נוספים בסביבה, שבהם לא היה לי שמץ של עניין, אך היה עלי להאזין גם לתולדות חייהם.״
"ומה נודע לך על איירין אדלר?" שאלתי.
"הו, היא סובבה את ראשם של כל הגברים באזור. היא היצור היפה והמעודן ביותר שנראה אי־פעם תחת כובע נשים על פני כוכב הלכת הזה. כה אמרו סַייסֵי סרפנטיין — כולם עד אחד. היא מנהלת אורח חיים שקט, שרה בקונצרטים, יוצאת לטיול מדי יום בשעה חמש ושבה בשעה שבע בדיוק, לארוחת הערב. לעתים רחוקות בלבד היא יוצאת מהבית בשעות אחרות, אלא אם כן היא יוצאת להופעות.
״יש לה רק מבקר אחד, אך ביקוריו תכופים ביותר. זהו גבר נאה, כהה ולבוש בהידור: הוא מבקר לפחות פעם אחת ביום, ולעתים תכופות — פעמיים. זהו מר גודפרי נורטון, המתגורר בבנייני האינר טמפל. אתה רואה כמה טוב להתרועע עם רַכּב? הרכבים הסיעו אותו כתריסר פעמים מאורוות סֶרפֶּנטיין לביתו, ויודעים עליו רבות. לאחר ששמעתי את כל אשר היה להם לומר, שבתי לפסוע הלוך ושוב סמוך למעון בריוני, וטוויתי את תוכנית הפעולה שלי.
״ככל הנראה, גודפרי נורטון זה הוא גורם חשוב בכל העניין. הוא עורך דין. זה נשמע מבשר רע. מה טיב היחסים ביניהם ומהי מטרת הביקורים התכופים? האם היא מרשתו, ידידתו או פילגשו? אם שכרה את שירותיו, אין ספק שהעבירה את התצלום לרשותו. אם היא ידידתו או פילגשו — הדבר פחות מתקבל על הדעת. בשאלה זו טמון היה המפתח להחלטתי אם להמשיך במלאכתי ליד מעון בריוני או להפנות את תשומת לבי לדירתו של האדון הנכבד באינר טמפל. זו היתה נקודה חשובה אשר היה בה כדי להרחיב את תחומי חקירתי. אני חושש שאני משעמם אותך בסיפור הפרטים האלה, אך עלי להבהיר לך את הקשיים הקטנים שניצבו בפני, אם ברצונך להבין את המצב לאשורו."

״אני עוקב אחריך בריכוז רב," השבתי.
״עדיין שוקל הייתי את הדבר במחשבתי, כאשר מרכבה דו־אופנית הגיעה למעון בריוני, וממנה קפץ אדון נכבד. היה זה גבר יפה תואר במיוחד, כבד, משופם ובעל אף נשרי — ככל הנראה, האיש שעל אודותיו סופר לי. נראה שמיהר מאוד: הוא צעק אל הרכב להמתין, וחלף במהירות על פני המשרתת שפתחה לו את הדלת — נוהג כאדם החש שם בנוח כבביתו שלו.

״הוא שהה בבית כמחצית השעה, ואני יכולתי להציץ בו חטופות מבעד לחלונות חדר האורחים. הוא פסע הלוך ושוב, דיבר בלהט רב ונופף בזרועותיו. אותה לא יכולתי לראות כלל. עד מהרה הגיח מן הבית, כשהוא נראה נרגש אף יותר מקודם. הוא פסע לעבר המרכבה, משך שעון זהב מכיסו והביט בו בריכוז. ׳סע כמו שד,' צעק, ׳קודם כול לחנות 'גרוֹס אנד הֶנקי' ברחוב ריג׳נט, ואחר כך לכנסיית סנט מוניקה בדרך אדג׳ווייר. תקבל חצי גיניאה אם תעשה זאת בעשרים דקות!'

״הם יצאו לדרכם, ואני עדיין תהיתי אם כדאי שאעקוב אחריהם, כאשר במעלה הרחוב הופיעה כרכרה דו־מושבית קטנה ונאה. מעילו של הרכב 
היה רכוס למחצה ועניבתו מתחת לאוזנו, בעוד כל קצות הרתמה מבצבצים 
מתוך אבזמיהם. הכרכרה אך נעצרה, והגברת נורתה מתוך דלת חדר הכניסה ונכנסה אליה. אותה שעה הצלחתי להעיף בה מבט חטוף בלבד, ואולם היתה זו אישה יפהפייה בעלת קלסתר פנים שגברים יהיו מוכנים להקריב בעבורו את חייהם.

״׳סע אל כנסיית סנט מוניקה, ג׳ון,' קראה; ׳תקבל חצי סובריין אם תגיע לשם תוך עשרים דקות.'
״זו היתה הזדמנות פז שאין להחמיצה, ווטסון. עדיין שקלתי במחשבתי האם לרוץ אל הכנסייה או שמא אתיישב מאחורי כרכרתה, כאשר לפתע עברה ברחוב מרכבה. הרכב הביט פעמיים בנוסע דל ועלוב כזה; ואולם אני קפצתי פנימה בטרם עלה בידו להשמיע כל התנגדות. ׳אל כנסיית סנט מוניקה,׳ קראתי. 'ותקבל חצי סובריין אם תגיע לשם תוך עשרים דקות.' השעה היתה אחת־עשרה ושלושים וחמש דקות, ומובן שהיה ברור למדי מה עומד להתרחש.
״הרכב שלי נהג במהירות רבה. איני סבור שנסעתי אי־פעם מהר יותר, אך האחרים הגיעו לשם לפנינו. כאשר הגעתי לשם, כבר ניצבו ליד הפתח המרכבה והכרכרה הקטנה על סוסיהן המיוזעים והמתנשפים. שילמתי לרכב ומיהרתי אל הכנסייה. לא היתה שם נפש חיה פרט לאותם שניים שאחריהם עקבתי וכומר עוטה גלימה לבנה שנראה נוזף בהם. השלושה ניצבו בחבורה אחת לפני המזבח. שוטטתי במעבר הצדדי ככל הולך בטל שהחליט להיכנס לכנסייה. לפתע, למרבה הפתעתי, פנו השלושה שליד המזבח לעברי, וגודפרי נורטון התקרב אלי בריצה מהירה ככל האפשר.

״׳תודה לאל!' קרא. ׳נסתפק בך. בוא! בוא איתי!'
״׳אבל לאן?' שאלתי.
״׳קדימה, בן אדם, בוא איתי. זה יימשך רק שלוש דקות, אחרת זה לא יהיה חוקי.'
״נגררתי למחצה אל המזבח, ובטרם ידעתי מה מתרחש, מצאתי את עצמי ממלמל תשובות שנלחשו באוזני ומאשר עובדות שלא ידעתי עליהן דבר, ומסייע באופן כללי לחתימת הקשר בין איירין אדלר, רווקה, לבין גודפרי נורטון, רווק. הכול תם בתוך שניות ספורות, כשהאדון הנכבד הניצב מצדי האחד מודה לי, והגברת מודה לי מצדי השני, ומולי ניצב הכומר ומצהיל את פניו לעומתי. זה היה המעמד המגוחך ביותר שנקלעתי אליו בימי חיי, והמחשבה על כך היא שגרמה לי לפרוץ עתה בצחוק. נראה שדבר מה היה לקוי ברישיון הנישואים שלהם, הכומר סירב בתוקף להשיא אותם בלא עד כלשהו, והופעתי המבורכת חסכה מן החתן את הצורך לפרוץ אל הרחובות בחיפוש אחר שושבין. הכלה העניקה לי סובריין, ובדעתי לענוד אותו על שרשרת השעון שלי לזכר המאורע."

״זוהי תפנית בלתי צפויה ביותר,״ אמרתי; ״ומה קרה אחר כך?"
"ובכן, גיליתי כי איום רציני מרחף על תוכניותי. נראה היה כאילו הזוג מתכנן לעזוב מיד את המקום, דבר שחייב אותי לנקוט צעדים מהירים ונמרצים. ואולם השניים נפרדו בפתח הכנסייה; הוא שב אל האינר טמפל, ואילו היא — לביתה שלה. ׳אצא לטייל בפארק בשעה חמש כרגיל,' אמרה לפני שנפרדה ממנו. יותר מזה לא שמעתי. הם נסעו משם וכל אחד פנה לכיוון שונה. אני פניתי לארגן את הסידורים שלי.״
״שהם?״
״בשר קר וכוס בירה,״ השיב וצילצל בפעמון. ״הייתי טרוד מכדי להרהר במזון, ויש לשער שאהיה טרוד עוד יותר הערב. דרך אגב, דוקטור, אהיה זקוק לשיתוף הפעולה שלך הערב.״
״אשמח מאוד לסייע לך.״
״לא אכפת לך להפר חוק?״
״כלל וכלל לא.״
״וגם לא להסתכן במעצר?״
״לא — אם הדבר נעשה למען מטרה טובה.״
״הו — זוהי מטרה נעלה ביותר!״
״אם כן, אני איתך.״
״ידעתי כי אוכל לסמוך עליך.״
״אבל מה אתה מבקש שאעשה?״

״אבהיר לך את הדבר לאחר שמרת טרנר תביא את המגש שלי. ועכשיו,״ אמר והסתער ברעבתנות על הארוחה הפשוטה שהכינה לו בעלת הבית שלנו, ״עלי לשוחח על כך בעודני אוכל, כיוון שלא נותר לנו זמן רב. השעה עתה חמש בקירוב. תוך שעתיים עלינו להימצא בזירת ההתרחשות. העלמה איירין — או, בעצם, מרת איירין — תשוב מטיולה בשעה שבע. עלינו להימצא במעון בריוני כדי להקביל את פניה.״
״ומה יקרה אז?״
״עליך להניח זאת לי. כבר אירגנתי את מה שעתיד להתרחש. ישנו רק דבר אחד שאני חייב להדגיש: אסור לך להתערב, יהיה אשר יהיה. מובן?"
"עלי להיות נייטרלי?״
״עליך להימנע מכל פעולה. בוודאי תתרחש אי־נעימות קטנה. אל תיקח בה חלק. היא תסתיים בכך שיישאו אותי אל תוך הבית. כעבור ארבע או חמש דקות ייפתח חלון חדר האורחים. עליך להתמקם סמוך לאותו חלון פתוח.״
״כן.״
״עליך לעקוב אחרי — תוכל לראות אותי.״
״מובן.״
״וכאשר ארים את ידי — בצורה כזו — יהיה עליך להשליך אל תוך החדר את החפץ שאמסור לך, ובה בעת לזעוק ׳שרפה׳. הדברים ברורים לך?"
״לחלוטין.״

״אין כאן כל מעשה נורא,״ אמר, ושלף מכיסו גליל ארוך דמוי סיגר. ״זהו חזיז עשן רגיל המשמש לסימון, ובשני קצותיו ישנה פיקה הגורמת לו להידלק מעצמו. בזה מסתכם כל תפקידך. ברגע שתזעק ׳שרפה', יצעקו אחריך אנשים נוספים. בשלב זה תוכל לצעוד לקצה הרחוב, וכעבור עשר דקות אצטרף אליך. אני מקווה שהבהרתי היטב את דברי?״
״עלי להישאר נייטרלי, להתקרב אל החלון, לעקוב אחריך, ואחר כך, לאות שתיתן, להשליך חפץ זה, לזעוק ׳שרפה׳ ולהמתין לך בפינת הרחוב.״
״בדיוק.״
״אם כן, תוכל לסמוך עלי לחלוטין.״
״מצוין. סבורני שהגיע הזמן שאתכונן לתפקיד החדש שבדעתי למלא.״

הוא נעלם בחדר השינה, ושב כעבור דקות אחדות בדמותו של כומר פרוטסטנטי חביב שכולו אומר תום לב. כובעו השחור והרחב, מכנסיו הרחבים, צווארונו הלבן, חיוכו האוהד והרושם הכללי של סקרנות ערנית ושופעת חסד שיצר, שיוו לו הופעה מושלמת שרק השחקן הדגול, מר ג׳ון הייר, יכול היה לחקותה. השינוי לא התבטא רק בבגדיו; דומה היה כי הבעת פניו, כל התנהגותו, רוחו ונשמתו ממש השתנו עם כל תפקיד חדש שגילם. הבמה איבדה שחקן מעולה, כפי שהמדע איבד איש היגיון מעמיק, כאשר החליט הולמס להתמחות בחקירת פשעים.

כאשר עזבנו את רחוב בייקר היתה השעה שש ורבע, וכעבור שלושים וחמש דקות כבר מצאנו את עצמנו בשדרת סרפנטיין. האפלולית כבר ירדה והפנסים החלו נדלקים כאשר שוטטנו אנה ואנה לפני מעון בריוני, והמתנו לבואה של הדיירת. הבית אכן תאם את התמונה שהצטיירה מתיאורו הקצר והענייני של שרלוק הולמס, אך הסביבה נראתה פחות שקטה ומבודדת מכפי שציפיתי. נהפוך הוא, לגבי רחוב קטן בסביבה שלווה, המקום היה הומה למדי. בפינת הרחוב התגודדה קבוצה של אנשים לבושי בלויים שעישנו וצחקו; היה שם משחיז סכינים עם גלגל ההשחזה שלו, שני שומרי סף שהשתעשעו באהבהבים עם נערה־אומנת, וכמה גברים צעירים לבושים בקפידה שטיילו להם בנחת כשסיגרים נעוצים בפיהם.

״אתה רואה,״ ציין הולמס כשפסענו גם אנו הלוך ושוב לפני הבית, ״עניין הנישואים בעצם מפשט את מצב העניינים. התצלום יכול לשמש עתה כחרב פיפיות. כל הסיכויים שלא תהיה מעוניינת בכך שהתצלום יוצג בפני מר גודפרי נורטון, ממש כשם שלקוחנו אינו מעוניין שתצלום זה ייחשף בפני נסיכתו. השאלה הנשאלת עתה היא — היכן נוכל למצוא את התצלום?״
״באמת, היכן?"
״קשה להניח שהיא נושאת אותו על גופה. זהו תצלום גדול מדי: גודל של גלויה קשה מאוד להסתיר בין קפלי שמלתה של אישה. חוץ מזה, היא יודעת שהמלך מסוגל לצוות לארוב לה ולערוך חיפוש על גופה. שני ניסיונות דומים כבר נעשו. ניתן, אם כן, להניח כי אינה נושאת אותו על גופה.״
״היכן, אם כן, הסתירה אותו?״

״אצל הבנקאי שלה או עורך הדין שלה. שתי האפשרויות הללו סבירות. אבל אני נוטה לבטל את שתיהן. נשים נוטות מטבען לנהוג בסודיות ולשמור את סודן לעצמן. מדוע תמסור את התצלום למישהו אחר? היא יכולה לסמוך על עצמה, אך אין לדעת אילו לחצים עקיפים או לחצים פוליטיים עלולים להיות מופעלים על איש עסקים. מלבד זאת, זכור כי מנוי וגמור היה עמה להשתמש בתצלום בעוד ימים ספורים. התצלום חייב להימצא בהישג ידה. הוא חייב להיות בביתה.״
״אבל פעמיים פרצו לביתה.״
״הו! הפורצים לא ידעו היכן לחפש.״
״אבל כיצד תצליח אתה לחפש?״
״איני מתכוון לחפש.״
״מה, אם כן, בכוונתך לעשות?״
״אביא לכך שהיא עצמה תראה לי.״
״אבל היא ודאי תסרב לעשות זאת.״
״היא לא תוכל לסרב. הו, אני שומע קול שקשוק גלגלים: זו הכרכרה שלה. עכשיו עליך למלא בקפדנות אחר הוראותי.״

בדברו, הופיעו מעיקול השדרה אורות פנסי הצד של כרכרה. היתה זו כרכרה דו־מושבית קטנה ונאה, שהשתקשקה עד לדלת מעון בריוני. מיד כאשר נעצר הסוס, נחפז קדימה אחד מהולכי הבטל שהתגודדו בפינת הרחוב כדי לפתוח את דלת הכרכרה — מן הסתם בתקווה לזכות בפֶּני: ואולם הוא נהדף משם על ידי הולך בטל אחר, שנחפז אף הוא קדימה מאותה סיבה. ריב סוער פרץ בין השניים, ואל ריב זה הצטרפו שני שומרי הסף שצידדו באחד מיושבי הקרנות, וכן משחיז הסכינים — שתמך בלהט דומה בצד השני. לפתע הונחתה מכה, ובתוך רגע נלכדה הגברת שיצאה מכרכרתה במרכזה של פקעת קטנה של אנשים סמוקים ומתפתלים, שחבטו זה בזה בפראות רבה באגרופיהם ובמקלותיהם. הולמס נחפז אל תוך ההמון כדי להגן על הגברת: אך ממש בהגיעו אליה השמיע קול זעקה וצנח ארצה כשדם רב ניגר על פניו.

מיד כאשר נפל, נשאו שני שומרי הסף רגליים ונמלטו מן המקום לכיוון אחד, ויושבי הקרנות נמלטו לכיוון האחר, ואילו עוברי אורח אחדים הלבושים בבגדים נאים, שצפו עד כה בתגרה מבלי ליטול בה חלק, ניגשו כדי לסייע לגברת וכדי לטפל באיש שנפגע. איירין אדלר, כפי שאני עדיין מכנה אותה, מיהרה לעלות במדרגות: ואולם היא התעכבה בראש המדרגות, גזרתה הנפלאה מצטיירת על רקע האורות שבקעו מחדר הכניסה, ושלחה את מבטה לאחור, אל הרחוב.
״האם האדון המסכן נפגע קשה?" שאלה.
״הוא מת,״ קראו קולות אחדים.
״לא, לא, הוא מראה אותות חיים,״ צעק קול אחר. ״אבל הוא עלול למות לפני שיגיע לבית החולים.״
״זהו בן אדם אמיץ,״ אמרה אישה אחת. ״הם יכלו לגנוב את ארנקה של הגברת ואת שעונה אילולא הוא. זאת היתה כנופיה — וכנופיה אלימה ביותר. אה, הנה הוא נושם עכשיו.״
״אסור להשאיר אותו ברחוב. מותר להכניס אותו פנימה, גברת?״
״בוודאי, הכניסו אותו אל חדר האורחים. יש שם ספה נוחה. מכאן, בבקשה!״

לאט ובכובד ראש נישא הולמס אל מעון בריוני והושכב בחדר המרכזי, בעוד אני צופה בהתרחשויות ממקום משמרתי ליד החלון. המנורות הודלקו, אך התריסים לא הוגפו, וכך יכולתי לראות את הולמס השוכב על הספה. איני יודע אם ברגע זה אחזה בו החרטה על התפקיד שגילם, אך ידעתי כי מימי לא בושתי ונכלמתי בשל מעשי כפי שבושתי עתה, ברגע שבו ראיתי את האישה היפהפייה, אשר את ידי נתתי למזימה נגדה, וכאשר ראיתי באיזה חן וטוב לב טיפלה בפצוע. ועם זאת, יהיה בכך משום מעשה בגידה שפל, אם אסוג עתה מן התפקיד שהטיל עלי הולמס. הקשחתי את לבי, והוצאתי את חזיז העשן ממעילי העליון. ככלות הכול, חשבתי בלבי, איננו פוגעים בה. אנו רק מונעים ממנה את האפשרות לפגוע במישהו אחר.

הולמס התיישב על הספה, ואני ראיתיו מניע את ידיו כמי שזקוק לאוויר צח. משרתת אצה אל החלון ופתחה אותו לרווחה. מיד באותו רגע ראיתיו מרים את ידו, ולאות הזה הטלתי פנימה את החזיז ופרצתי בקריאה ״שרפה!״
אך זה יצאה הקריאה מפי, וקהל הצופים הגדול — לבושי המחלצות ולבושי הסחבות, בני טובים, סייסים ומשרתות — הצטרף לקריאתי בצווחות רמות: ״שרפה!״ ענני עשן סמיכים הסתלסלו בחדר ופרצו מבעד לחלון הפתוח. הבחנתי בחטף בדמויות מתרוצצות, וכעבור דקה בקע קולו של הולמס המבטיחם שאין זו אלא אזעקת שווא.
כשאני חומק מבעד להמון הצורח, פילסתי לי דרך אל קרן הרחוב, וכעבור עשר דקות שמחתי לגלות את זרועו של ידידי שלובה בשלי, ולהסתלק מזירת המהומה. הוא פסע בצעדים מהירים ובלא להוציא הגה במשך דקות אחדות, עד אשר פנינו לאחד הרחובות השקטים שהובילו אל דרך אדג׳ווייר.

״פעלת היטב, דוקטור,״ ציין. ״ביצעת את מלאכתך על הצד הטוב ביותר. הכול בסדר גמור.״
״התצלום בידיך!״
״אני יודע היכן הוא."
״וכיצד גילית זאת?"
״היא הראתה לי את מקומו, ממש כפי שאמרתי לך."
"עדיין איני מבין דבר.״
״איני רוצה להפוך את העניין לדבר של מסתורין,״ אמר בצחוק. ״הכול היה פשוט בתכלית. אתה, כמובן, הבחנת בכך שכל האנשים שנמצאו ברחוב היו משתפי פעולה. כולם נשכרו במיוחד לצורך זה.״
״ניחשתי זאת.״
״ואז, כאשר פרצה המהומה, החזקתי בכף ידי מעט צבע אדום נוזלי. זינקתי קדימה, נפלתי ארצה, כיסיתי את פני בידי — והפכתי למחזה מעורר רחמים. תעלול ישן שלי.״
״גם את זאת הצלחתי להבין.״
״אחר כך נשאו אותי אל תוך הבית. היא היתה חייבת להניח לי להיכנס — איזו ברירה היתה לה? — ולהוביל אותי אל חדר האורחים — אותו החדר עצמו שבו חשדתי. היססתי בין חדר האורחים לבין חדר השינה, וגמרתי אומר לגלות באיזה חדר מבין השניים מוסתר התצלום. הם השכיבו אותי על ספה; אותתי בידי כי אני זקוק לאוויר, היה עליהם לפתוח את החלון, וכך ניתנה לך האפשרות לפעול.״
״כיצד עזרה לך פעולתי?״
״היא היתה בעלת חשיבות מכרעת. כאשר אישה סבורה שביתה עולה באש, הדחף הראשון שלה הוא להציל את הדבר היקר לה מכול. זהו דחף שאין עליו שליטה, ולא אחת ניצלתי אותו לצרכי. עשיתי בו שימוש בחקירת השערורייה של החילופים במשפחת דַרלינגטון. וכך גם בפרשת טירת ארנסווֹרת. אישה נשואה רצה להציל את תינוקה — אישה שאינה נשואה מצילה את קופסת התכשיטים שלה. ברור היה לי שלגברת זו אין בבית דבר מה יקר ערך יותר מן החפץ שאותו אנו מבקשים. היא תחוש להצילו. אזעקת ה׳שרפה' בוצעה להפליא. די היה בעשן ובקריאות כדי לערער אפילו עצבי ברזל. תגובתה היתה מושלמת: התצלום נמצא במקום מחבוא מאחורי חפץ שניתן להזיזו בדיוק מעל לחבל הפעמון הימני. כהרף עין הגיעה לשם, ואני יכולתי להעיף בתצלום מבט חטוף כאשר משכה אותו למחצה. לאחר שהרגעתי אותה כי לא היתה זו אלא אזעקת שווא, שבה והניחה את התצלום במקומו, העיפה מבט בחזיז, יצאה בריצה מן החדר — ומאז לא ראיתי את פניה. קמתי על רגלי. וכשאני משמיע דברי התנצלות, נמלטתי מן הבית. תחילה היססתי מעט אם לנסות ולהשיג מיד את התצלום, אלא שהרכב נכנס פנימה. ומאחר שעקב אחרי ללא הרף, החלטתי שמוטב להמתין. חיפזון בטרם עת עלול להוריד את התוכנית לטמיון.״

״ועכשיו?״ שאלתי.

״משימתנו בוצעה. מחר אצא לשם יחד עם המלך ויחד איתך, אם תרצה להצטרף אלינו. מן הסתם יכניסו אותנו אל חדר האורחים כדי להמתין לגברת, אבל סביר להניח שכאשר היא תיכנס אליו — אפשר שלא תמצא אותנו ואף לא את התצלום. אני מניח כי הוד מלכותו ימצא סיפוק רב בהשבת התצלום לרשותו במו ידיו.״
״ומתי תבקר בביתה?״

״בשעה שמונה בבוקר. היא עדיין לא תקום משנתה, כך שנוכל לפעול באין מפריע. מלבד זאת, עלינו למהר ולפעול, כיוון שנישואיה פירושם שינוי מוחלט באורח חייה. עלי לשלוח מיד מברק אל המלך.״
הגענו לרחוב בייקר ועצרנו ליד הדלת. הולמס עדיין פישפש בכיסי מכנסיו בחיפוש אחר המפתח, כאשר לפתע אמר אחד העוברים ושבים:
״ערב טוב, מר שרלוק הולמס.״
אותה שעה נמצאו על המדרכה אנשים אחדים, אבל דומה שאת הברכה השמיע צעיר דק גו, לבוש במעיל עליון כבד, שנחפז הלאה לדרכו.
״כבר שמעתי קודם לכן את הקול הזה,״ אמר הולמס ונעץ את מבטו במורד הרחוב המואר עמומות. ״מי, לכל הרוחות, יכול האיש להיות?״

אותו לילה ישנתי ברחוב בייקר, ועדיין היינו שקועים באכילת הלחם הקלוי ובשתיית הקפה, כאשר מלך בוהמיה פרץ אל החדר.
״השגת את התצלום!״ קרא, לופת את הולמס בכתפיו ומביט בפניו במבט להוט.
״עדיין לא.״
״אך יש לך תקוות?״
״יש לי תקוות.״
״אם כן, נצא לדרך. רוחי קצרה להתחיל במלאכה."
"עלינו להשיג מרכבה."
"לא, הכרכרה הקלה שלי ממתינה."
"אם כן, זה מפשט את מצב העניינים.״
ירדנו במדרגות, ופעם נוספת יצאנו לדרכנו אל מעון בריוני.
"איירין אדלר נשואה,״ העיר הולמס.
"נשואה! ממתי?״
"מאתמול."
"אבל למי נישאה?"
"לעורך דין אנגלי בשם נורטון."
"אבל לא ייתכן שהיא אוהבת אותו!?"
"אני מקווה שהיא אוהבת אותו."
"מדוע אתה מקווה?״
״משום שהדבר יסיר כל חשש פן תאיימנה על הוד מלכותך צרות נוספות בעתיד. אם הגברת אוהבת את בעלה, פירוש הדבר שאינה אוהבת את הוד מלכותך. אם אינה אוהבת את הוד מלכותך, פירוש הדבר שאין כל סיבה שתנסה למנוע את תוכניות הנישואים של הוד מלכותך.״

״אכן, נכונים דבריך. ובכל זאת — הו! הלוואי שהיתה במעמדי! איזו מלכה יכולה היתה להיות!״ הוא שקע בשתיקה קודרת, שלא הופרה עד אשר נעצרה הכרכרה בשדרת סרפנטיין. הדלת במעון בריוני היתה פתוחה, ואישה קשישה ניצבה על המדרגות. היא הביטה בנו בעיניים לעגניות שעה שיצאנו מהכרכרה הקלה.
"מר שרלוק הולמס, אני מניחה?" אמרה.
"אני מר הולמס,״ השיב רעי והביט בה במבט שואל ומופתע למדי.
״אכן, כן! גברתי הודיעה לי כי אפשר שתבקר. היא נסעה הבוקר בלוויית בעלה ברכבת של חמש ורבע מתחנת צ'רינג קרוס, בדרכם לאירופה."
״מה!״ שרלוק הולמס התנודד לאחור, פניו מחווירות מעוצמת ההפתעה וממפח נפש. ״את מתכוונת לומר כי עזבה את אנגליה?״
״לנצח.״
״והמסמכים?״ שאל המלך בקול ניחר. ״הכול אבוד עכשיו."

"מיד נראה.״ הולמס הדף את המשרתת ופרץ אל חדר האורחים, והמלך ואני באנו בעקבותיו. הרהיטים היו מפוזרים בחדר באי־סדר, המדפים היו מפורקים והמגירות פתוחות כאילו ערכה בהן הגברת חיפוש חפוז בטרם נמלטה. הולמס רץ אל חבל הפעמון, עקר מכסה עץ קטן וזחיח, שילשל את ידו פנימה ומשך משם תצלום ומכתב. היה זה תצלומה של איירין אדלר הלבושה בשמלת ערב. על גבי מעטפת המכתב נרשם: ״לכבוד האדון הנכבד, שרלוק הולמס. למסור לידיו כאשר יבוא לבקשו״. ידידי קרע את המעטפה, ושלושתנו קראנו את המכתב יחדיו. הוא נכתב בליל אמש בשעת חצות, וזוהי לשונו:

מר שרלוק הולמס היקר -
אכן - ביצעת את הדבר בצורה מושלמת. הצלחת להערים עלי לחלוטין. עד לאחר הצעקות "שרפה״ לא עלה בלבי כל צל של חשד. אך לאחר מכן - כאשר התברר לי כי הסגרתי את סודי - התחלתי לחשוב. כבר לפני חודשים אחדים הוזהרתי מפניך. נאמר לי כי אם ישכור המלך את שירותיו של מישהו - ללא ספק יהיו אלה שירותיך. גם כתובתך נמסרה לי. ואף על פי כן עלה בידך לאלץ אותי לחשוף בפניך את המידע שביקשת לגלות. גם לאחר שניעור בי החשד - התקשיתי לחשוב מחשבות גנאי על כומר קשיש - יקר וחביב כל כך. אבל הרי ידוע לך שאני עצמי הוכשרתי כשחקנית. בגדי גברים אינם חידוש בשבילי. לעתים קרובות ניצלתי את החופש שביכולתם להעניק. שלחתי את ג׳ון הרכב לעקוב אחריך¬ רצתי למעלה¬ מיהרתי ללבוש את בגדי הטיול שלי¬ כפי שאני מכנה אותם¬ וירדתי למטה בדיוק כאשר עזבת.
אחר כך עקבתי אחריך עד דלת ביתך¬ וכך וידאתי שאכן הייתי נושא להתעניינותו של מר שרלוק הולמס המהולל. לאחר מכן איחלתי לך לילה טוב¬ מעשה נמהר ועז מצח למדי¬ ופניתי אל האינר טמפל כדי לפגוש בבעלי.
שנינו הגענו למסקנה כי כאשר יריב כה מסוכן רודף אחרינו ׁ המוצא הטוב ביותר הוא להימלט¡ וכך תמצא את הקן ריק כאשר תבוא מחר לביתי. ואשר לתצלום ׁ הלקוח שלך יכול להירגע. אני אוהבת אדם טוב ממנו¬ והוא אוהב אותי. המלך יכול להוציא לפועל את תוכניתו בלא לחשוש מזו אשר כה התעמר בה. אני ממשיכה להחזיק אותו ברשותי רק כדי להבטיח את שלומי וכדי להותיר בידי נשק שיגן עלי מפני צעדים כלשהם שהמלך עשוי לנקוט נגדי בעתיד. אני משאירה תצלום שאולי ירצה להחזיק ברשותו.
והנני תמיד - מר שרלוק הולמס היקר -

שלך בנאמנות רבה -
איירין נורטון - לשעבר אדלר

״איזו אישה — הו, איזו אישה!״ קרא מלכה של בוהמיה לאחר ששלושתנו סיימנו לקרוא את האיגרת. ״האם לא אמרתי לך איזו אישה החלטית ומהירת מחשבה היא זו? האם לא יכולה היתה להיות מלכה מרשימה? האין זה מצער כי אינה ברמה שלי?״
״עד כמה שהכרתי את הגברת, אכן נראה שהיא ברמה שונה לחלוטין מזו של הוד מלכותך,״ אמר הולמס בנימה צוננת. ״צר לי שלא עלה בידי למלא אחר משאלתו של הוד מלכותך בהצלחה רבה מזו.״
״נהפוך הוא, אדוני היקר,״ קרא המלך. ״אין הצלחה גדולה מזו. אני יודע שהיא אינה נוהגת להפר את הבטחתה. התצלום שוב אינו מהווה כל סכנה, ממש כאילו הושלך אל האש.״
״אני שמח לשמוע כי זו דעתו של הוד מלכותך.״
״אני חב לך חוב עצום. אנא, אמור לי במה אוכל לגמול לך. טבעת זו —״ הוא החליק מאצבעו טבעת ברקת בצורת נחש והושיט אותה להולמס, כשהיא מונחת על כף ידו.
״הוד מלכותך מחזיק ברשותו דבר מה שערכו רב יותר בעיני,״ אמר הולמס.
״עליך רק לומר מהו.״
״תצלום זה!״

המלך לטש בו את עיניו בתדהמה. ״התמונה של איירין!״ קרא. ״ברצון רב. אם זהו רצונך."
"אני מודה מאוד להוד מלכותך. אם כן, לא נותר לנו עוד דבר לעשותו. יש לי הכבוד להיפרד ממך בברכת בוקר טוב.״ הוא החווה קידה, סב על עקביו מבלי לראות את ידו המושטת של המלך, ויצא לדרכו אל דירתו כשאני מתלווה אליו.
וזהו סיפור המעשה בשערורייה הנוראה שאיימה להחריד את ממלכת בוהמיה, וכיצד הוכו מיטב תוכניותיו של הולמס מכה ניצחת בשל עורמתה של אישה. תמיד נוהג היה להתבדח על חשבונן של נשים ולזלזל בחוכמתן, ואולם באחרונה לא שמעתי כי עשה זאת. ותמיד בדברו על איירין אדלר, או כשהוא מזכיר את תצלומה, הוא מעניק לה את תואר הכבוד האישה.

סיפורי שרלוק הולמס ראו אור בעברית בהוצאת זמורה ביתן באמצע שנות ה-80, אך מאז אזלו מזמן בדפוס. כך קרה שדור שלם התוודע לבלש הבריטי מרחוב בייקר דרך דמותו בתרבות הפופולרית (המקטרת, הגלימה והכובע המשובץ), אך רק מעטים קראו את סיפוריו ממש. לכן, החליטו בהוצאה להוציא מחדש את סדרת שרלוק הולמס, המאגדת את כל הסיפורים שכתב ארתור קונן דוייל. הסדרה רואה אור בהוצאת מחברות לספרות וכוללת את כל הסיפורים הקצרים וכן את ארבעת הרומנים. ערכה את הסדרה מאיה פלדמן.מאנגלית: רות שמעוני

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ארתור קונן דוייל.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על שערורייה בבוהמיה