אלרגיות

הכלב היה בכלל רעיון שלי. בדיוק היינו בדרך חזרה מהגינקולוג. רקפת בכתה, ונהג המונית, שהיה דווקא נחמד, הוריד אותנו בארלוזורוב כי סגרו את אבן גבירול בגלל הפגנה. הלכנו ברגל הביתה. הרחוב היה צפוף ולח, ואנשים מסביב צעקו במגפונים.

על אי תנועה היה תקוע דחליל ענקי עם פרצוף של שר האוצר, ואנשים ערמו סביבו חבילות של שטרות. ממש כשעברנו לידו, מישהו הצית את השטרות והדחליל התחיל לבעור. "אני לא רוצה שנאמץ," אמרה רקפת, "זה מספיק קשה כשיש לך ילד משלך בבית. לא רוצה אחד של מישהו אחר." מסביבנו אנשים צרחו אבל היא הסתכלה רק עלי, חיכתה לתגובה שלי. לא ידעתי מה להגיד, לא היתה לי ממש דעה, וגם אם היתה לי, זה לא היה הזמן להגיד אותה. ראיתי שהיא ממש טעונה. "אולי נלך מחר לקנות כלב?" אמרתי בסוף, בעיקר בשביל לומר משהו. המדורה עם הדחליל בערה עכשיו באש אדומה. מעלינו יכולתי לשמוע מסוק של המשטרה או של הטלוויזיה. "לא נקנה," צעקה רקפת, מנסה להתגבר על הרעש של המסוק, "ניקח. יש מספיק כלבים עזובים שצריכים בית." וככה הגיע ספי.

את ספי אספנו בצער בעלי חיים. הוא כבר לא היה גור, אבל עדיין לא סיים לגדול. האחראית אמרה שהוא עבר התעללות ושאף אחד לא רוצה לקחת אותו. ישר ניסיתי לברר למה, כי הוא היה דווקא כלב יפה, נראה גזעי כזה, אבל את רקפת זה לא עניין. כשניגשנו ללטף אותו, הוא התכווץ כאילו אנחנו הולכים להכאיב לו, וכל הדרך הביתה הוא רעד והשמיע נהמות מוזרות. אבל מהר מאוד ספי התרגל אלינו. הוא באמת אהב אותנו, ובכל פעם שאחד מאיתנו היה צריך ללכת הוא היה ממש בוכה. כששנינו היינו עוזבים, הוא היה נובח כמו מטורף ושורט את הדלת. בפעם הראשונה שזה קרה החלטנו שנחכה למטה עד שיפסיק, אבל הוא לא. ואחרי עוד כמה ניסיונות פשוט הפסקנו להשאיר אותו לבד. רקפת ממילא עבדה בעיקר מהבית, ככה שזה לא היה מסובך.

כמה שספי אהב אותנו הוא שנא כל אדם אחר, בעיקר ילדים. אחרי שנשך את הבת של השכנה מקומת הקרקע, התחלנו להסתובב איתו בחוץ רק עם רצועה ומחסום. השכנה עשתה מזה עניין. כתבה מכתבים לעירייה והתקשרה לבעל הדירה שלנו, שלא ידע בכלל שלקחנו כלב, והוא הוציא לנו מכתב מעורך דין שדרש שנפנה מיד את הדירה. היה קשה למצוא דירה אחרת באזור שלנו, בייחוד כזאת שיסכימו שניכנס אליה עם ספי, אז עברנו קצת יותר דרומה. לקחנו משהו ביונה הנביא. דירה גדולה אבל מאוד חשוכה. ספי דווקא אהב אותה. הוא ממילא לא סבל אור, ועכשיו היה לו יותר איפה לרוץ. זה היה מצחיק, רקפת ואני היינו יושבים על הספה ומדברים או רואים טלוויזיה, והוא היה רץ סביבנו במעגלים שעות בלי להתעייף. "אם הוא היה ילד, כבר מזמן היינו נותנים לו ריטלין," אמרתי לה פעם בצחוק. אבל רקפת ענתה לי הכי ברצינות שגם אם הוא היה ילד, לא היינו נותנים לו, כי ריטלין זאת תרופה שהמציאו בשביל הורים עצלנים שאין להם כוח להתמודד עם האנרגיות של הילדים שלהם, ולא בשביל הילדים עצמם.

עטיפת הספר

בינתיים ספי התחיל לפתח מין אלרגיה משונה כזאת. פריחה אדמדמה שהופיעה לו על כל הגוף ונראתה ממש מפחידה. הווטרינר הסביר לנו שמדובר כנראה באלרגיה לאוכל לכלבים, והציע שננסה לתת לו בשר טרי במקום מזון מעובד. שאלתי אותו אם יכול להיות שהפריחה קשורה להתקפות של הטילים על תל אביב, כי ספי, שדווקא היה בסדר גמור עם הבומים, נלחץ מאוד מהאזעקות, והפריחה התחילה להופיע רק אחרי האזעקה הראשונה. אבל הווטרינר התעקש שאין שום קשר וביקש שננסה לתת לו בשר טרי, אבל רק בקר, כי גם בשר עוף לא יעשה לו טוב. ספי אהב את הבשר מהאטליז והפריחה נעלמה. הוא גם התחיל להיות אלים יותר כלפי אנשים שהגיעו אלינו הביתה, ואחרי שתקף את השליח מהסופר, קיבלנו החלטה להפסיק להזמין אלינו אורחים. היה לנו מזל גדול עם השליח. ספי נתן לו נשיכה רצינית וממש קרע לו את השריר הדו־ראשי ברגל, אבל בגלל שהוא היה אריתראי הוא לא רצה ללכת לבית חולים. רקפת חיטאה לו את הפצע וחבשה אותו, ואני נתתי לו אלף שקל בשטרות של מאתיים וביקשתי סליחה. השליח ניסה לחייך, אמר באנגלית שיהיה בסדר וצלע החוצה.

אחרי שלושה חודשים הפריחה חזרה. הווטרינר אמר שהגוף התרגל למזון החדש ושצריך להחליף. ניסינו לתת לספי בשר חזיר, אבל הוא לא הצליח לעכל את זה. והווטרינר המליץ שננסה בשר גמל, וגם נתן לי טלפון של בדואי אחד שמוכר. הבדואי הזה היה חשדן, כי לא היו לו אישורים ממשרד הבריאות. בכל פעם הוא היה קובע איתי באיזה צומת אחר, תמיד באזור קריית גת, הייתי משלם לו במזומן, והוא היה ממלא לי את הצידנית בבשר. ספי מאוד אהב את הבשר הזה. כשהייתי מבשל לו אותו, הוא היה עומד במטבח מול הסיר ונובח בתחינה. הנביחות שלו היו ממש אנושיות, ומהצד זה נשמע כמו אמא שמנסה לשכנע את הבן שלה לרדת מעץ שטיפס עליו. אני ורקפת היינו נקרעים מזה.

בזמן שהורדתי את ספי לחצר, הוא התקיף את הזקן הרוסי מהקומה השנייה. הוא לא נשך אותו, כי הוא היה עם מחסום, אבל הצליח לקפוץ עליו ולהפיל אותו על הגב. הזקן חטף מכה רצינית בראש, ולקחו אותו לבית חולים. הוא לא היה בהכרה כשהאמבולנס הגיע, ורקפת אמרה לפרמדיק שהוא מעד, אבל שנינו נכנסנו מכל הסיפור הזה לדיכאון, כי פחדנו שכשיחזור להכרה נצטרך שוב לעזוב את הדירה. בעצם, אני נכנסתי לדיכאון מזה. רקפת יותר דאגה שייקחו את ספי וירדימו אותו. אני ניסיתי להגיד לה שאולי זה מה שבאמת חייבים לעשות. כי הוא באמת נשמה טובה, אבל אין מה לעשות, הוא מסוכן לסביבה. אחרי שאמרתי את זה, רקפת התחילה לבכות ונהייתה קשה כזאת, לא נתנה לי לגעת בה. אחרי זה היא אמרה לי שהיא חושבת שאני מדבר ככה כי פשוט מתאים לי להיפטר מהכלב בגלל כל הקשיים איתו עם האוכל ועם זה שאי אפשר להזמין אלינו אנשים הביתה או לצאת ולהשאיר אותו, ושזה איכזב אותה מאוד כי רצתה להאמין שאני יותר חזק מזה ופחות אנוכי.

בשבועות שאחרי השיחה הזאת היא לא הסכימה שנשכב, ודיברה איתי רק כשהיתה חייבת. ניסיתי להסביר לה שזה לא קשור בכלל לאנוכיות. הייתי חי בשמחה עם כל הקשיים האלה אם הייתי חושב שיש לזה פתרון, אבל ספי הוא פשוט כלב חזק מדי ומפוחד מדי, ולא משנה כמה נשגיח הוא ימשיך לתקוף אנשים וצריך לחשוב גם עליהם. רקפת שאלה אותי אם גם אם הוא היה הילד שלנו הייתי מבקש שנרדים אותו, וכשאמרתי לה שהוא לא ילד, שהוא כלב ושהיא חייבת לקבל את זה, זה רק נגמר בעוד פיצוץ. כשהיא בכתה בחדר השינה, ספי ניגש אליה והתחיל גם כן ליילל, ואני פשוט התנצלתי. לא שזה עזר.

אחרי חודש הגיע הבן של הרוסי והתחיל לשאול שאלות. האבא שלו מת בבית החולים. לא מהמכה, מאיזה חיידק שחטף שם. הרוסי שאל אותנו פרטים על מה בדיוק קרה, כי הוא הגיש תביעה נגד הביטוח הלאומי. הוא אמר שעל הגוף של אבא שלו מצאו שריטות עמוקות של חיה, אבל ברישום של מגן דוד אדום היה כתוב שאמרנו שאבא שלו פשוט מעד, והוא רצה לדעת אם היה עוד משהו שלא סיפרנו. לא הכנסנו אותו לדירה. אבל כשדיברנו בחדר המדרגות, ספי התחיל לנבוח והבן התחיל לשאול אותנו שאלות על הכלב וביקש לראות אותו. אמרנו לו שהוא לא יכול להיכנס ושהכלב חדש, שקיבלנו אותו רק לפני עשרה ימים, הרבה אחרי שאבא שלו נפל. הוא התעקש לראות אותו בכל זאת, וכשהמשכנו לסרב, איים שיחזור עם משטרה. עוד באותו ערב ארזנו את הדברים ועברנו לכמה ימים להורים של רקפת במושב. אני הסתובבתי קצת בין מתווכים ומצאתי לנו דירה בפלורנטין. היא היתה קטנה ורועשת, אבל לבעלים לא היתה בעיה עם הכלב. בינתיים אני ורקפת חזרנו לשכב. היא עדיין היתה קצת קרה אלי, אבל כל הבלגן עם הבן של הרוסי עזר לנו להתקרב שוב. והיא גם ראתה שאני לא מתקפל, ועושה הכול בשביל ספי. ואז הפריחה של ספי חזרה. עם הווטרינר הישן שלנו לא יכולנו לדבר, כי התברר שהוא היה רב־סרן במילואים ונהרג באיזו פעולת תגמול בסוריה.

רקפת לא הסכימה שנלך לווטרינר חדש כי פחדה שהוא ירצה להרדים את ספי, ואת הבשר של הגמל לא רצינו להמשיך לתת לו. ניסינו לתת לו דגים במקום וגם תחליפי בשר, אבל הוא לא הסכים לגעת בהם, ואחרי יומיים שהוא לא אכל כלום רקפת אמרה שאנחנו חייבים למצוא בשר אחר או שהוא פשוט ימות. מילאנו קערת פלסטיק בחלב, ורקפת פוררה בתוכה כדורי שינה שאמא שלה נתנה לה פעם, מזמן, כשטסנו בירח דבש לניו יורק. הצצנו מהמרפסת וראינו כמה חתולים מתקרבים לצלחת ומריחים את החלב. הם לא נגעו בו בכלל, חוץ מחתול אחד ג'ינג'י רזה. רקפת אמרה שאני חייב לרדת ולעקוב אחריו שלא ייעלם לנו. אבל החתול הג'ינג'י לא הלך לשום מקום. הוא רק נשכב ליד הקערה של החלב ולא זז. גם כשהתקרבתי אליו. הוא הסתכל עלי בעיניים הכי אנושיות בעולם. המבט בהן היה עצוב אבל משלים. כאילו הוא כבר יודע בדיוק מה הולך לקרות ומשלים עם זה כי העולם חרא. כשנרדם לגמרי, לקחתי אותו על הידיים אבל לא עליתי איתו למעלה לרקפת ולספי. הרגשתי אותו נושם לי בין הידיים ופשוט לא יכולתי. התיישבתי על המדרגות והתחלתי לבכות. אחרי כמה דקות הרגשתי ביד שליטפה אותי. זאת היתה רקפת, אפילו לא שמעתי אותה כשירדה במדרגות. "עזוב," היא אמרה לי, "תשאיר אותו ותעלה הביתה. נמצא משהו אחר."

החלטנו לנסות בשר של יונים. בשדרות וושינגטון, מטר מהבית שלנו, היו טונה של יונים שמנות כאלה שהזקנים בשכונה כל הזמן האכילו. אז חיפשנו באינטרנט דרכים לצוד אותן. מצאנו הרבה, אבל כולן נראו ממש מסובכות. בסוף קניתי בחנות למתגייסים בתחנה המרכזית הישנה רוגטקה מקצועית, כזאת שיורה גולות ממתכת. לקח לי קצת זמן ללמוד לשלוט בה, אבל תוך כמה ימים נהייתי ממש צלף. ואחרי שספי אכל יונה אחת והגיב לזה ממש בסדר, רקפת ואני חיסלנו שני בקבוקי יין והזדיינו כל הלילה, זיונים שמחים כאלה. היה לנו טוב, טוב מאוד. והרגשנו שזכינו בכל הטוב הזה ביושר.

רקפת הציעה שאני אצוד את היונים בשעות ממש מוקדמות של הבוקר, כשאין אנשים ברחוב, וככה נחסוך לעצמנו שאלות מיותרות. מאז פעמיים בשבוע אני שם שעון על ארבע וחצי, יוצא החוצה כשכל הרחוב עדיין ישן, מפזר פירורי לחם ומוצא לי מחבוא בשיחים. אני מכור לשעות האלה, לקור העדין הזה של הבוקר: קר מספיק כדי לעורר, אבל לא ממש מקפיא. אני שוכב בין השיחים, שם את האוזניות ושומע מוזיקה בנייד. זה זמן האיכות האמיתי שלי. לגמרי לבד. רק אני, המחשבות שלי, קצת מוזיקה, ולפעמים גם איזו יונה שנכנסת לי לכוונת. בהתחלה הייתי צד רק שתיים־שלוש בכל פעם, אבל עכשיו אני כבר צד יותר. כיף לחזור עם הציד הביתה לאישה שלך כמו איזה אדם קדמון. אני מרגיש שיש בזה משהו שממש שיפר את הקשר שלנו, או לפחות עזר לתקן את הקלקול שהתחיל אז, כשספי קפץ על הרוסי. בחיפושים שלנו אחרי מלכודות ליונים רקפת מצאה מתכון מדהים באינטרנט, משהו צרפתי, ולפעמים היא מבשלת לנו את היונים ביין וממלאת אותן באורז וזה יוצא הדבר הכי טעים בעולם. וספי מת על זה שאנחנו אוכלים אותו אוכל שהוא אוכל. לפעמים, בשביל הצחוקים, אני יושב לידו על הרצפה במטבח, ושנינו נובחים על רקפת בזמן שהיא מכינה לנו את היונים. "קום כבר," רקפת תמיד צוחקת, "קום, שלא אחשוב בטעות שהתחתנתי עם כלב." אבל אני נשאר על הרצפה וממשיך לנבוח. ומפסיק רק כשספי מתקרב אלי מודאג ומלקק לי את הפנים בהמון אהבה.

הסיפור ראה אור לראשונה באסופת הסיפורים ״תל אביב נואר״ בעריכתו של קרת ואסף גברון ובהוצאת זמורה ביתן.