אני אצמח ואניב פירות; תאנים

כך זה תמיד, כך היה תמיד. הקרובים אינם נחשקים
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

1.

אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים.
הדירה שלי נמצאת בפאתי העיר. ליד הרציף. במקום שהוא ממשלת הצדפים, ממשלת האלמוגים, בסמוך לצערם האינסופי של הצבים.
אמי מתגוררת בַּימים. בשרידיה של אונייה עתיקה, על מצע של אצות. שערה בוהק על ראשה כמו כתר כסוף. אמי עירומה תמיד. היא מגיעה לבקר אותי מפעם לפעם. בדירתי שבפאתי העיר. קודם היא חוצה את הרציף. היא מרחפת בתוך הניחוחות הנידפים של השוק. אחר כך היא מבקרת את הדייגים המתגודדים בבתי הקפה שלאורך החוף. היא טומנת במרכולתו של כל אחד מהם פנינה, ואז עוזבת ושבה אליי, למיטתי. לאורך כל הדרך, כמובן, לא נגרע דבר מערייתה.

פּוֹקר; כך אני קורא לו. הוא החבר היחיד שלי. הכרנו בתקופת הטירונות בצבא. הוא בן עשרים ואחת. הוא אוהב את השמש של אחר הצהריים, והוא לא הומו.
העניין הזה מאיים עליי. מעולם לא דיברתי עם איש על הנטיות המיניות שלי. למעשה, אני מסתיר אותן. אפילו משותפיי הבודדים למשכב. אני מעמיד פנים שזאת הפעם הראשונה שאני מתנסה בחוויה כזו.
שותפיי למשכב הם רועי לילה. רועי לילה אלמונים. פוקר לא רועה לילה. פוקר לא אלמוני. והכאב הזה מאכל בי מבפנים.

2.

אני יודע שאיהרג במדבריות אפריקה. במדבריות רחוקים מעין כול. פוקר אמר לי את זה. הוא יודע דברים על מותי. אפילו על לידתי...
יש לו חליל, וכל פעם שהוא בא לבקר אותי הוא מסטול. הוא יודע כל מיני דברים על צמחים, ואני חושב שזה באדיבותו של החצרן האפגאני. ככה פוקר קורא לו.
החצרן האפגאני גר באותה קומה. בדיוק מול הדירה שלי. צעיר בשנות השלושים לחייו עם שיער שחור ועיניים שחורות, שפתי דם בשרניות ועור שזוף מאוד המתוח על כל גופו הגמיש והשרירי.
אני לא חושק בו. אני רואה אותו כמוכָּר וקרוב וזה מסרס בי את התשוקה. כך זה תמיד, כך היה תמיד. הקרובים אינם נחשקים.
הוא לבדו כמעט כל הימים. אבל אנחנו מבלים בדרך כלל יחד כמה שעות באמצע הלילה, וזה כמעט הזמן היחיד שבו לא עולים מדירתו קולות חריטה. בשעות האלה של הלילה הצלילים היחידים שמרחפים באוויר הם קולות ההתלחשות שלנו. התלחשות מקוטעת ועמומה במקצב נואש אך משתוקק.
הדירה שלו דומה לממלכת קיסר. החצרן האפגאני שולט בכול: בחלונות... ברסיסי האור... בשבבי העץ ואפילו במלכה עצמה. החצרן האפגאני מכוון אותה אל היערות. בסכיני גילוף ותערים מתכתיים.
המלכה היא עדיין חצי גוף מגודם. חצי גוף מגולף מעצים ים-תיכוניים. החצרן האפגאני מגלף אותה מחילופי העונות. עם גוף תם ועירום. כל היום... בחושך. הוא מגלף אותה... מגלף... מגלף.

3.

אולי הוא אחד המלכים של בני ישראל!
כך פוקר אומר. אני מאמין לו. החצרן האפגאני לא גר בדירתו; הוא שליט בה. הוא שולט אפילו הלאה משם, עד ליערות הים התיכון. פוקר אומר שהחדר שלו הוא בירת העולם, בירה תחת מצור חוכמת הצמחים. נסיכוּת שמזדקרים ממנה ענפים של אשליה, ועל מדשאותיה נמה מלכה עתיקה בגלימתה הארוגה מזמירות של ציפורים נדירות.
פוקר התמסר לשלטונו של החצרן האפגאני. הוא מחכה בקוצר רוח שידי המלכה יגיחו מיערות הים התיכון כדי שיעניקו לו מנחת שלום – את כוכב דויד... כוכב ממערכת השמש שבידי המלכה. כוכב קטן שעדיין מאיר את השמים האבודים שמעל ארם נהריים.
אני חושב שפוקר ראוי לקבל אות כזה. לא בגלל מהומת האלוהים שהקים בעיצומה של המלחמה ובסופו של דבר הוקע כבוגד ונשללו ממנו כל זכויותיו ואפילו קיפח כמעט את חייו במהלך משפט שדה; ואפילו לא בגלל ריח השקדים המר1 שהופץ בעצביו ושעדיין מוציא אותו מהדעת לפעמים.
אני גם יודע שאם מישהו מסכן את חייו והולך בלילה אל מחנה האויב (!) כדי להביא לחיילים הפצועים טבק, תרופות ונייר, הוא עדיין אינו יכול – מסיבה זו בלבד – לתבוע לעצמו זכות לקבל אות כזה; אפילו אם לפני שנפרד מהם כדי לחזור למחנה שלו הוא זמזם יחד איתם את השיר The Show Must Go On כשפקעת הצער חונקת את גרונו.
לא, אין בסיבות האלה כדי לשכנע את מלכת ישראל. היא רוצה יותר מזה. משהו מעורר השראה להעלות את ידיה מיערות הים התיכון.
פוקר יודע את זה. הוא יודע שיש מעלה אחרת שהופכת אותו ראוי לקבלת האות. מעלה שניחן בה מכוח מקרה שקרה לו לפני שנים באחת מסמטאות העיר. עיר כבושה בידי הצבא הליטאי. עיר ריקה... עיר ללא חיוך.

4.

פוקר יצא מכאן לפני כמה דקות. ריח גופו אופף את הבית, ניחוח שנמהל בתנועה הנצחית של מערכות הכוכבים.
עקבתי אחרי הליכתו מהחלון הצופה על המדרכה, וחצים של כאב דקרו בירכיי ובזרועותיי. במפגש שלי איתו אני לגמרי חסר אונים. אני יודע שאני צפוי לאבד אותו בקרוב מבלי שאוכל לעשות דבר. בסופו של דבר, הוא יבחר במישהי. מישהי שאינה בת מינו. זה טבעי. איך אוכל לדבר איתו על הנטיות שלי? אם יֵדע על מצבי, ייתכן שאפילו ינתק איתי מגע. או, לכל הפחות, יסתכל עליי אחרת. כמו שכל אחד אחר יכול להסתכל.
אני זוכר שבכמה הזדמנויות הוא התייחס לעניין הזה אגבית, דברים שעוררו בי כעס וייאוש:
את זה אני לא מסוגל לעכל.
כשאני רואה אחד מאלה, בא לי להקיא... זה לא בידיים שלי.
יש להם חיים קשים... אני מרחם עליהם. קשה להם מאוד למצוא זיווג.

כשהדברים האלה חולפים בראשי, אני מואס בכול. בעצמי, בפוקר ובקולות הגילוף הנצחיים של החצרן האפגאני. הראש שלי מסתחרר. אני מכבה את הסיגריה בתוך הספל. אני הולך לחדר המקלחת ומתפשט מול המראה. אני מתגרה אפילו ממראה הגוף העירום של עצמי. בייחוד מהזרועות ומהצוואר ו... אני אוהב לראות גם את הכתפיים שלי מאחור. וכשפוקר פושט מדי פעם את החולצה שלו ומחלץ בטקסיות את עצמות הכתפיים כדי להפיג את העייפות, אני לגמרי משתגע. בועות אוויר מתפוצצות לי בתוך החזה והאיברים שלי מתכווצים.
אני ממשיך לעמוד עירום מול המראה והמחשבות האלה מטריפות את דעתי. פוקר לא יודע דבר מכל זה. עור הקרקפת שלי מגרד. אני נחפז אל האמבטיה ורואה את אחנתון, שכמו תמיד שרוע באמבט עירום, מחזיק בידיו גביע אופיום ומישיר אליי מבט. אני נכנס לאמבטיה בזהירות רבה, שלא יופרע דבר.
הוא פורש את זרועותיו בעדינות.
אני מתרפק על עירומו הנצחי...

הסופר והמשורר האיראני פיאם פילי (יליד 1985) מצוי בימים אלו במנוסה מאיראן, שם הוא נרדף בשל נטייתו המינית ובשל כתיבתו.
ספרו ״אני אצמח ואניב פירות; תאנים״ רואה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג, סדרת ושתי.
מפרסית: אורלי נוי

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פיאם פילי.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אני אצמח ואניב פירות; תאנים

01
סיגל גליל

לכל מי שאהב את הספר, אני מעלה קישור מתוכנית הרדיו שלי מוזות ברדיו כל השלום שבה התארח הסופר פייאם פיילי בשיחה אישית שבה הוא מקריא קטעים מספרו בפרסית, ואני מקריאה בעברית. http://www.icast.co.il/PlayerWin.aspx?file=http%3A%2F%2Fpod.icast.co.il%2F178051b0-60e6-4023-abe3-f2b57a01f3aa.icast.mp3&IndexID=515640&name=iCast