ארץ לא-תחמוד

צללתָּ אל תוך זרם האדם, אך מיד אתה נִנעץ בו; הוא סמיך מדי. חומות מצולות-האדם צופפות עליך בכל צעד, וקשה להתקדם; כבתוך חול הים.
הדבר התחיל, בעצם עוד במלון, בשעת הארוחה. באולם-האוכל עשרים וארבעה שולחנות, אך אנחנו ארבעה-עשר אורחים בלבד; ספרתי: מסביבנו חמישים ושניים (52!) משרתים ומלצרים ופרחי-משרתים. וזאת בלי להביא במניין שישה מנהלים ומשגיחים...
במפתיע הופכים גרגירי החול לפרצופים: למלצר זה המשרתנו עיניים יפות, עמוקות ומדושנות חכמה עתיקת-יומין, ומצח גבוה-גבוה של פילוסוף, וּמִצנף נקי מתנשא לתפארת, וזקן רחב; כמדומה, שאני מכיר אותו; היכן ראיתיו באחרונה? כן, בתמונת הרמב"ם בבית אבא.

דלת המטבח נפתחת, ובא ומתקרב אחד חסון, רחב כתפיים; גבותיו גבוהות, זקן שיבה יורד על פי מידותיו, וגלימתו לבנה וארוכה, כולו הוד והדר; הוא מתקרב ובא בצעדים מדודים, אציליים; יעקב אבינו מתוך ציור של אַבל פאן; הוא שואל, אם אני מעדיף חרדל או סלט. לא נתברכתי באופי חזק: קשה מאוד לאכול, כאשר מימין ומשמאל, מקדם ומאחור, עומדים כל חברי מועצת-גדולי-התורה ומחכים רכוּנים בהכנעה לפקודותיך. וכאשר כרע אחד על ברכיו, ומתחת לשולחן, על הרצפה, התחיל לנקות את הנעליים שלי – קמתי וברחתי.

יצאנו אל הרחוב ורווח לנו, אך מידי פגעי האדם לא ניצלנו. אדרבא, נהר האדם גואה ועולה משעה לשעה, מרגע לרגע. אי-שם, אולי בהרים הרחוקים, אולי לפני אלפי שנים, נפתחו ארובות רחם-התולדה, והנה זה קוֹלח, הנה זה גועש – מים מתגברים; נמוכים הבתים ונמוך הרחוב, עוד מעט ונהר הראשים העולה יציף אותם. שיטפון אדם. היום רד. מעגל ריקוד-הצבעים עייף והתפרק, אין עוד מצנפות מתרוננות ותכשיטים מבהיקים, חשיכה אפרורית נוגסת בכל פינה ובולעת סִמטה אחרי סִמטה; מרה שחורה משתרעת ורובצת על כְּכרות חינגת הגוונים.
חנויות הבושם נסגרו מכבר, והנשים המפורכסות הסתגרו בבתיהן. במקום ענני ריחות הניחוח יורד ערפל רטוב, דביק ומעופש. מן הבתים מתגלגלות קליפות של פירות רקובים, כלבים מתאבקים על שיירי אוכל מתוּלעים, מפתחי צורפי-הזהב מעלָה צוֹאת הפרות הקדושות את באשה, נחלים קטנים של מי-סחי מטפטפים מן הגזוזטראות – כאילו רוטשו מעי העיר ונפערו להעלות את צחנתם.
עתה מגיחים 'חיי הלילה'.

על המדרכה הרועשת, הססגונית, העשירה לשעבר, מתארכים צלליה של האורה שכבתה – זונק זרם צל האדם. גלי-עצמות בוקעים, גלים גלים.
מתיישבים על אבני המדרכה, הרגליים שלובות מתחת לגוף, בתוך האשפתות. מי לבדו, מי במעגל עם חבריו, מי עם כל משפחתו, האֵם והתינוקות. מתמתחים על פסי החשמלית שלא תעבור עוד, בפתח הבנק הגדול שנסגר מכבר, בתוך מי האפסיים שנקרשו בסִרחונם. מתכוננים ללון.

אם שולחת את בנה הגדול אל ה'מסעדה' להביא את ארוחת-הערב, והזאטוט חוזר ובידו ה'צלחת' – עלה-הבננה ועליו הסעודה לכל בני הבית: כמה טיפות של דייסה מתוקה... אחות גדולה מנצלת את השעה כדי לפתוח מכון-ליופי משפחתי; היא לוקחת את ראש אחותה הקטנה בצבת חיקה, ופולה את סבכי בלוריתה... אם אחרת פותחת את חולצתה, מיניקה את תינוקה, ואחר-כך משכיבה אותו בין שאר הילדים, על אבני הרחוב... האדם-בדמות-סוס, המושך כל היום בגופו את עגלת הנוסעים בעלת שני הגלגלים, משעין את ה'ריקשה' שלו אל הקיר, ומשתטח תחתיה... גבר בא-בימים מתיר את הקשר של צניפו, מנופפו ומפריח ענן-אבק ממנו, וחוזר וקושרו על אוזניו לאטום אותן בפני רחשי הלילה... צעירים לועסים את המנה האחרונה של תבלין ה'פאן' הממולא פלפל-הודו חריף, ויורקים את המיץ האדום אל הקירות, כשחפנים המקיאים דמם...

זה אחר זה הם משתכבים. עתה מראה הרחוב כמראה אולם-ענק של בית-חולים בשעת מגיפה. מכוסים, כמתים על אלונקותיהם, שוכבת קבוצת הצעירים על המדרכה בשורה ארוכה וישרה; מסורבלת בסמרטוט גדול אחד, שרועה המשפחה שאכלה ארוחתה: פה מציצה עצם, כמדומה של רגל, ושם כאילו חוט מעוך חובק את צוואר האם, אך לא, זו זרועה של ילדה, וכאן ברך של שכן נתקעה אל הפנים המתגוללים בשלולית הזוהמה. גופים? לא, פגרים.
כך הרחוב הזה כולו וכך כל הרחובות הסמוכים. לכל אורך רובע-המיליונרים ושכונות הזונות, בטיילת החוף ובמבואות הארמונות, בכניסות המסגדים והמלונות, בגנים הציבוריים ולאורך פסי הרכבת. כאילו דהרה על פני העיר מכונית-משא ענקית, ובמרוצתה איבדה המון שקים ריקים; עתה הם זרועים על כל המרחבים, מנופחים, מקומטים, שסועים, מפותלים, קרועים, בלויי-סחבות, מלוכלכים, מתפקעים, מתמתחים, נטולי אוויר וצורה ודמות; ערימות של פסולת, קופות של סמרטוטים, כתמים אפורים על פני רצפת הרחובות החלקלקה...

אף אם אלף פעמים תגחן ותסתכל מקרוב, לא תאמין כי לפניך – בני-אדם, וכי סחבה זו אשר לתוכה הם מסתרבלים היא כל רכושם, וכי אין ולא יהיה להם למראשותיהם אלא אבני רחוב; וגג וצל וקיר, ורשות-יחיד לא ידעו; דלת אינה נסגרת בעדם וחלון אינו נפתח להם; הם יקומו וישכבו, יאכלו ויעשו צרכיהם – על המדרכה. ולא ביום-חירום אחד, ולא כבמקלט-לילה מקרי, אלא שבוע-שבוע, חודש-חודש, כל הימים. ולא אחד או שניים כושלים בצדי דרך החיים, אלא מאות אלפים, מיליונים. קצף זרם האדם. גדולה הודו מאוד, אך מבול האדם גדול הימנה; רחבת-ידיים מאוד, אך לאדם אין בה מקום.

המספרים מחכימים וחד-משמעיים הם: על שלוש מאות ושבעים מיליון ההודים מתוספים בכל יום ויום כמעט מאה ושלושים אלף נפש! יש מי שחישב, כי בשמונה השנים האחרונות בלבד נתוספו ארבעים מיליון הודים, כמניין כל אוכלוסיית צרפת כולה! לא אחת, כשדיברתי על קיבוץ גלויות שלנו והסברתי שאנחנו מתעצמים והולכים במה שאנו מביאים לנו אזרחים ממרחקים, במטוסים ובאוניות, ובכל דרך-לא-דרך – לא אחת חשבו שומעַי, כי מהתל אני בהם: הכיצד, איך אפשר להתחזק על-ידי שמרבים אוכלוסייה? שהרי בדוק ומקובל כי ריבוי האדם מחליש את המדינה...

ואכן, הודו חלשה גם חלשה בשל כך: שכן תנובת שדיה אינה גדלה עם גידול האוכלוסייה. כמחצית שטחה מדבריות והרים, שאינם ראויים לעיבוד; ובאין תעשייה, מצטופפים במחצית השנייה, בחקלאות בלבד, כפליים כמספר תושבי ארצות-הברית; ואף פה אפשרי עיבוד אינטנסיבי, המפרנס את בעליו, רק בחמישית אחת של הקרקעות; נמצא שהם נדחסים לתוך שטח-מחיה שהוא כארבעה אחוזים מן הדרוש בממוצע לאמריקני! בלשון המספרים המדויקים: באמריקה – המתרחבת, היוצרת יום-יום מקורות פרנסה חדשים – 29 נפש למיל המרובע; ואילו בהודו המצטמקת, מחמת עוצמת הילודה, מצויות כבר 280 נפש על כל מיל מרובע בחשבון כללי, ולמעלה מאלף נפש, אם נחשב רק את האזורים הפוריים המעטים, בעלי קרקע ואקלים נוחים.

יום אחד נזדמנו שם בחברה אחת עם אמריקני, שסיפר את סיפור-ההצלחה הרגיל: הוא בן הדור השלישי להגירה; סבא שלו בא בידיים ריקות, ויסד בית-מלאכה קטן אחד; כאשר מת, הניח אחריו – תשעה; אביו פיתח את העסק והוריש לו – שרשרת של עשרים ושישה בתי-מלאכה; והוא עצמו כבר הוסיף עליהם ויש לו עכשיו כארבעים, ועוד ידו נטויה.

פתח ההודי שבחבורה ואמר:

אני ואבותי לא היגרנו; אנחנו יושבים כאן מדור-דור; ואצלנו – נהפוך הוא: סבא שלי היו לו למעלה מארבעים אַקר אדמה, וכאשר מת חולקה הירושה כנהוג בכל מקום; אבי קיבל פחות מעשרים אַקר; וכאשר הלך הוא לעולמו נשארו לי – פחות מתשעה; ואף שאני עובד הריני צפוי בסוף ימי לכך, שבּנַי יגיעו למקום שסבא שלך התחיל בו: אַקר אחד.

וסיים ואמר:

אתם באתם ממדינות שבהן הכול מתרחב והולך, וצרכיו ואפשרויותיו של אדם גדֵלים משנה לשנה, ונקלעתם לתוך מדינה ובהּ תראו בעליל, כיצד שטח-מחייתו של כל אדם מצטמק מדור לדור, מחודש לחודש, מיום ליום...

פעם אחת חזרתי בשעת-לילה מאוחרת למלון, וראיתי משהו שרוע בכניסה לחדרי, צרור קטן ומסורבל – שלד וגידים ספק-קלף ספק-עור, גידול-פרע של צמה, שערות מדובללות, מאובקות, כציפור שנדרסה. חושך היה ולא יכולתי להבחין מה כאן, אולם מכיוון שאי-אפשר היה להגיע לחדרי מבלי לפגוע במשהו הזה – קראתי לשומר-הלילה שסייר בחצר, לעזרני. הלה – אישיות; אמנם אנגלית אינו מדבר אלא מעט, אבל תחת זאת הוא מזוין במקל קצר; והוא ניגש ושחה לבחון, אך לא יכול לזהות; הוא הזדקף, משך בכתפיו, נטל מקלו והתחיל לדגדג את הצרור; אולם זה לא זע ולא נע; השומר התאזר עוז – והצליף בחזקה; אך אותו משהו לא הראה כל סימן חיים. "אולי," אמרתי, "הוא מת?"

הסברה נתקבלה על דעתו של השומר; אך כדי לוודאה – הרים רגלו ובעט בכל כוחו, כמי שאומר להעיף כדור. עתה באה תזוזה כלשהי; הצרור נתהפך, בינות חורים עמוקים אי-שם בשחשור העוצמות, התגלה לרגע ברק לובן של עיניים, עיני אנוש; אך מיד חזרו ונעצמו, וערימת האברים נתכווצה ונתקפלה דומם.
השומר, מאושר שניסויו הצליח, פנה בשמחה לבשרני:
"תוכל לדרוך, אדוני, הוא חי!"...
ונרגע חזר אל סיורו.

עטיפת הספר

תוכל לדרוך, אדוני... הוא לא ייפגע. הוא לא יזעק. הוא הודי.
תוכל לדרוך בין כולם, תוכל להתהלך לילות שלמים בין המרודים הללו השרועים על המדרכות, שוקעים וטובעים בעניים – תוכל לדרוך, הם לא יתקוממו. הם לא ירימו יד עליך, אתה התייר הלבוש הדר בתוך אוקיינוס הסמרטוטים; הם לא ישלפו סכין נגדך בסמטאות האפלות, אתה האחד והֵמה האלפים; הם אף לא יושיטו יד מבקשת נדבות כלפיך, אתה השׂבע והמה הרעבים. כאן הודו – ולא פאריס הענוגה, לא שיקאגו המתורבתת, אף לא תל-אביב; אילו שם, באחת מערי המערב, היו רק כמה נידחי-החיים נאלצים ללון על המדרכה – לא היית מעז לטייל בין ראשיהם לילות תמימים... שם היה רחוב כזה מפורסם לשמצה, כתחום ההפקר והמופקרים, וחלל אווירו מחושמל קללות ומריבות ותאוות-הפשע, ובחשכת פינותיו רוחשים סכינאים וגנבים ופורצים וסרסורי-עבירה, ומשמרות שוטרים שוטטים להשכין סדר...
כאן הודו הפרועה – ואיש אינו מתפרע; כאן רחובות כל הערים הגדולות הפקר – ואיש אינו מתפקר; כאן הם מוטלים בצפיפות, משטח רצוף מהלך שעות רבות, ענפים גדועים מן החיים של ובים וסבוכים זה בזה כשיחים, גוף בגוף נוגע – וגוף בגוף אינו פוגע. כאן המדור התחתון של הגיהינום – וכל אחד יעלה על משכב רצפת-הרחוב כעל יצוע-אפריון. לחש תפילה תשמע פה ושם, אך לא זעקת המקלל את יומו; לטיפת אֵם תראה, אך לא אגרוף קמוץ; צר המקום, אך אין נדחקים; כארבה חונה מחנה המנושלים, המרומים, המנודים, אשר החיים הִגלום עד לשפת הייאוש – ואין צורך אף בפקח אחד ויחיד. שכל אחד ואחד מפקח על עצמו.

מימי היטלר למדנו, כי תרבותו של עם אינה נמדדת לפי מספר הגאונים שנולדו בקרבו; גיתה ובטהובן אינם אלה נס שהתרחש מעבר לתחומי הלאום; ואילו תרבות לאומית היא הצורה בה פותרת אומה את הבעיות המיוחדות לה, המוצגות לה יום-יום בנוף ובאקלים, ביבול השדות ובגשמי שמים, בגיאוגרפיה ובדמוגרפיה.
עמים אחרים, כשצר להם מקומם, נוהגים להרחיב גבולותיהם בכוח החרב או חודרים למרחקים בדרכי שלום, בסחר ובהגירה. אך הודים אינם מצחצחים חרבות ואינם נוטשים את מולדתם – חרם עתיק אסר עליהם להפליג אל מעבר לימים. לפיכך, הודים כאשר צר להם המקום עלי אדמות – מפליגים לרקיעים; אשר המציאות מונעת מהם – ההזיה שופעת עליהם; מה שידיים אינן ממשמשות – זרועות החלומות חובקות. אין מגיחים למרחקים – אלא צוללים לעמקי לבבות; אין מדבירים את הזולת – אלא משעבדים את היצר; אין נכנעים לצרכים – אלא מכניעים את התיאבון. תחת לכבוש את תחום שכנו – הודי כובש את מאוויי עצמו.
אך אין משמעו של דבר, שהוא שולל את העולם הזה – לא ולא; אין הוא מתהלך בו כבפרוזדור אפל, שכשלעצמו אינו כדאי וכל עיקרו להוליך לטרקלין העולם-הבא; אין הוא יושב כאן כבעמק-הבכא שכולו חטא ועוון ורימה ותולעה, עטוף מרה-שחורה של נזיר; אין הוא בז, כדרך ההלכה הנוצרית, לעלמא הדין ומשווה אותו תמיד ל'מלכות-שמים'; לדידיהָ אין העולם אסור בהנאה.
אלא זה המופלא בהינדואיזם, שבו אין ההנאה הופכת לצורך; שהוא נזהר מלעשות את התענוגות – כורח; שהתשוקות הן בידיו – ולא הוא בידיהן; שהוא נאבק כל ימיו לא על סיפוק חמדותיו, אלא על אי-תלות בהן.

אף ההודי בשר-ודם הוא ורעבונו רעבון וחשקיו חשקים; אף הוא אינו שואף, ועל כל פנים אינו מגיע, לידי השתחררות מן הגשמיות אלא לעתים נדירות; והוא מחייך נוכח החיים במלוא הפה ושר ורוקד כנגדם בעליצות של ילד. אך בכך הוא נבדל מן האירופי, שחיוכו לעומת החיים אין בו כל הכנעה; אין הוא רודף אחרי החיים, כמונו, מבלי להשיגם; הוא שמר לעצמו את הברירה לתת להם לעבור על פניו והוא לא יתפסם; הוא מצא את שביל הזהב בין פאטאליזם המזרח לבין פעלתנות המערב;
ריבונות האדם כלפי החיים, התנערות האדם מכבלי יצריו. לא נזירות, אלא עליונות; לא אדישות, אלא אדנות; ולא להיטות, אלא – חרות.

יום אחד הלכתי שם עם מכר הודי לקולנוע, שהוצג בו סרט-תעמולה אמריקני בסגנון הקרתני, המלא התפעלות עצמית, המקובל בשירותי-ההסברה של ארצות-הברית: אדם באמריקה – הדגימו לנו שם – יוצא לעבודה בבית-חרושת כפועל פשוט, ובסוף השבוע הוא מקבל את משכורתו וקונה לעצמו חליפה אחת; בחודש הבא הוא קונה חליפה שנייה; מיד הוא עולה בדרגה ומחליף את דירתו בת שני החדרים בגדולה הימנה, בת שלושה חדרים. למועד השנה הוא מתחיל לחסוך לרכישת בית משלו; התחיל במכונית ישנה, והגיע לדגם חדיש יותר; אשתו התחילה במכונת-כביסה בלבד, וכבר זכתה למטבח אוטומטי. עתה שניהם חולמים על טלוויזיה ובריכת-שחייה משלהם... ללמדך, מה טובו אוהליך אמריקה, ומה מאושרים כל בנייך...

עמדה שעת ערב כשיצאנו מן ההצגה. הלכנו ושתקנו. פתאום התעורר ההודי מהרהוריו ושאל:
"האם היית אי-פעם באמריקה?"
"כן," אמרתי.
"הגד נא," אמר, "האם זהו תיאור של אמת? האומנם שם כולם כל-כך רעבים?... כלומר: אינם שבעים לעולם? תחילה שני חדרים, ואחר-כך שלושה, ואחר-כך בית, ואחר-כך מכונית, ואחר-כך טלוויזיה? הרושם הוא, ששם כולם גוועים ברחובות, מבוקר עד ערב, כל הימים! מסכנים..."
הוא נאנח ואנחנו המשכנו ללכת; בזהירות רבה נאלצנו ללכת, בשבילי-עקיפין, כי ברחוב כבר השתטחו שִלדי האדם בבלאותיהם...

אנו ממשיכים בדרכנו, ודברי חברי ההודי מהדהדים בלבי; אכן – חשבתי – זאת היה פילוסופיה נחמדה, ואפשר שיש בה היגיון-מה במדינה שאין בה די שטח-מחיה לכל בניה; אך שמא אין כאן אלא פילוסופיה של בת-היענה שאינה רוצה לראות את בקעת העצמות היבשות ברחוב הזה ובכל הרחובות? שמא אין זאת אלא נחמתם של העשירים, האוכלים לשובע ומטיפים רק לזולתם: איך צריך לאכול...
הודי זה, דרך משל, שאני מטייל עמו, מבני האמידים הוא ויכול להרשות לעצמו את כל המותרות – האם הוא מוכן לוותר עליהם ולקיים את תורתו היפה בגופו שלו?
תאב אני לחקור ולדעת, ומבקש ממנו להסב עמי לארוחת-ערב.
"רב תודות," הוא אומר, "אך כבר אכלתי ארוחתי."
"זה לא ייתכן," אני אומר, "שהרי אנחנו מבלים יחד מאז שעה חמש חרי-הצהריים."
"ואף-על-פי-כן: כבר אכלתי," הוא אומר, "כי איני אוכל אלא ארוחה אחת. בשעה עשר בבוקר."
"תמיד?"
"לא," הוא אומר, "אני היום כבן חמישים ושתיים, והאמת ניתנה להיאמר, עד לפני שש-עשרה שנים רגיל הייתי לשתות גם כוס חלב לפנות ערב. אולם מאז מתה אִמי נטשתי את ההרגל הזה..."

הוא אדם משכיל. הוא בעל מעמד מכובד בחוגו, באחד המקצועות החופשיים. הוא אינו לן ברחוב. ביתו מסודר להפליא. אך הוא מדבר על ששוב אינו אוכל בערבים, כאשר ידבר אדם על הישגו הגדול בחיים; כאשר יתפאר אצלנו מי שעלה ארצה ומקלו בידו, ועתה הגיע לרכוש גדול...
אין צורך לומר, שלא כל ההודים כך; ואין צורך לומר, שאפילו לא כל השואפים לכך מצליחים לכפות על עצמם מידה זו של סיגוף; ואולי אף הוא עצמו אינו מצליח להדביר עצמו לאורך כל החזית. אולם במידה שקיים דבר כלשהו המשותף לכל ההודים, הרי הוא מאמץ זה: לא לחמוד; זהו חוט השָני; ולגבינו – חוט השוֹני...
וכשם שכל אומה מקימה מסביב לרעיונה המרכזי תילי-תילים של הלכות ותרי"ג מצוות לשמור מכל משמר על העיקר – כן הקימה גם הודו סייגים וסייגי-סייגים לתורתה זו, סדרי כתות וסדרי דת וחברה ומשפחה; מהם נעלים ומהם תפלים, מהם שנתרוקנו מתוכנם ומהם שעוד פועם בהם כוח עלומיהם; הסייגים, קצתם כבר נפרצו, וקצתם הסתבכו בסתירותיהם. וקצתם היו לרועץ לעצמם – ואף-על-פי-כן עדיין ניצוץ הנצח בהם לא כבה, ויש ואורו בוקע מבעד לכל הקליפות והוא זוהר בזיוו הקדמון.

שלושה נוסעים היו בתא קרון הרכבת שביקשוני לספר להם על מדינת ישראל: אחד מהנדס עירוני, אחד מלח הצי, ואחד חרשתן. הם התלהבו מאוד לכל אשר שמעו על הארץ – והצעתי להם סיגריות מתוצרת ישראל; הם סירבו בנימוס – איש מהם אינו מעשן. אז הוצאתי מנרתיקי קופסת טבליות-שוקולדה, וחילקתי ביניהם, והפעם כולם נענו לי בשמחה. אך התחלתי ללעוס את מנתי, וראיתי: איש מהם אינו אוכל. אחד מחזיק את השוקולדה בידו והופכה והופכה, אחד תוחבה לכיסו, ואחד מניח אותה על השולחן. שאלתי לפשר הדבר.

פתח האחד, המהנדס: "אשמור את החפיסה כמזכרת יקרה לי מאוד. אך לאכול אותה לא אוכל; צמחוני אני; כל דבר הבא מן החי, לא יבוא אל פי; והרי על האריזה שלך כתוב במפורש: שוקולד חלב..."
אמר השני, החרשתן: "שמתי מתנתךָ בכיסי, ובבואי לביתי אציגנה מאחורי זכוכית, וכל אימת שאראנה, אקווה כי תבוא לבקרני ולהתארח אצלי – בית ומשרתים ומכונית אעמיד לרשותך ככל חפצך; אך לאכול את השוקולדה לא אוכל; בגדר מותרות היא; ואני אדם אמיד; אם אתחיל להסתגל למותרות – מי יודע עד אילו חשקים אני עלול להידרדר..."
נענה השלישי, מלח הצי: "אני אחזיק את השוקולדה, ואני עתיד לאכול אותה – אבל לא כאן ולא היום, אלא בעוד שבוע, כאשר אעלה על אניית-המלחמה שלי ונפליג; אך כל עוד אני בתחומיה של הודו – לאו. מכל משפחתי לא נותרה אלא אמי בלבד, ואנחנו גדלנו בארץ מטעי-התה, ועל כן היא חינכה אותנו שלא נשתעבד להרגלים מיותרים, ולא נשתה לא תה ולא קפה; ואכן עד שהתגייסתי לצי, לא ידעתי טעם תה או קפה מהו. בחוץ-לארץ אמנם קשה לשמור על כל המצוות ושם אני עובד עליהן, – אבל עכשיו, אתה מבין, עודני במסע-החופשה שלי, עתה זה יצאתי מעם פני אימא..."

והשלושה חייכו נגדי והסתכלו בי בחיבה – כשאני לועס את השוקולדה לבדי...
ניתנה האמת להיאמר: לא טעמו לי הממתקים שבפי; זולל וסובא הייתי בעיני עצמי.אותו רגש עליונות, שהאירופי מביא עמו במזוודתו המלאה תפיסות סוציאליות מערביות ורתיעה ורחמים ומרי מול פני הדלות המדכדכת הזאת – אותו רגש עליונות הופך במרוצת הימים לתסביך נחיתות על ריבוי ה'צרכים' שלנו נוכח גבורת כיבוש-עצמם שלהם; ושוב אין אתה מרגיש בנוח בחדרך המרווח במלון המשוכלל...

דרך אגב: בצאתי מחדרי בבוקר נתקלתי שוב באותו צרור שהתקפל בחסות הלילה על סף המדרגות. לאור השמש נתחוור שזה זקן, אביון נדכא, בלא כסות לעורו.
ועוד נתחוור, שהוא פרימיטיבי מאוד, נחשל מאוד, מפגר אחרי הציוויליזציה לפחות שלושת אלפים שנה. הוא עובד אלילים. הוא קם, השתחווה ארוכות לאדמה, הקיש מצחו בה וליטף אותה בידיו הצנומות, ומלמל לחשי תחינה; הוא מאמין, שהאדמה היא – אֵל.
קראתי שוב לשומר – אותו שומר, שאמר לי: "תוכל לדרוך עליו, הוא חי!" – וביקשתיו שיתרגם לי את דברי תפילתו של הזקן.
ונמצא שהוא התפלל לאדמה ופרש ידיו כלפיה וביקש מחילתה על – שהכביד עליה בשכבו עליה בלילה ועל שילחץ עליה בדָרכו על פניה ביום.

אירופים לא יבינו.
"מה אתה חושב?" אמרו לי המכרים הטובים, "העיר תהיה מלאה עד אפס מקום! כל חברי הממשלה יהיו בכנס הזה של מפלגתם, ורוב חברי הפרלמנטים המרכזיים והאזוריים, וכל ראשי העיריות והארגונים, כל האצולה וכל האינטליגנציה של המדינה, ורבבות אורחים; ובמאדראס כולה אין אלא שניים-שלושה בתי-מלון טובים; ואתה בא ברגע האחרון ומבקש חדר? אין לך כל סיכוי."
ונסעתי בלי סיכוי.

הכבישים במחנה, שהוקם במיוחד לשכן בו את הכנס הזה, המו המון חוגג של עולים-לרגל לוועידה זו, המתקיימת כל שנה באזור אחר. זו התנועה שירשה בעיני ההודי את הדת ואת הדתות. זו שאגרה ואצרה בתוכה את כל מאוויי האומה ואת כל תקוות הפרט, זו שהביאה בהנהגתו של גאנדי את הגשמת החזון, את העצמאות, וזו הקובעת מדי שנה, ברוב עם, את מדיניות הממשלה ודמות העתיד.
תחנת רכבת מיוחדת הוקמה לא הרחק, וכל שעה פלטה עולי רגל חדשים, ויוצאי הקרונות והאוטובוסים והמכוניות ועגלות הפרים מילאו את האמפיתיאטרון הענק שנועד לאסיפות המליאה – למאה אלף איש.

אני מתהלך בתוך ההמון עם חבר-עיתונאי, והוא מנופף ידו פה ושם למכרים הרבים. כך נעצרנו גם ליד אדם שהיה שרוע בצד הדרך, בצִלו של עץ, על שפת תעלת ניקוז. משהבחין בנו, קם וניגש, החליף כמה מלים והלך. לא נתתי דעתי עליו במיוחד. גבר רחב כתפיים היה, זוכרני, ופניו שחומים מאוד; היה לבוש כתונת לבנה ארוכה, פתוחה למעלה וחושפת חזה שעיר, ושרווליה קצרים. על מותניו הייתה כרוכה לו פיסת אריג דקה, וקצותיה תלויים לו על שוקיו, כמין אבנט המגיע עד הברכיים מבלי לכסותן, מעין ממחטה, שכאשר חם לך מאוד אתה מרים מכנס-לא-מכנס אחד שכזה ומניעו כמניפה לרגליך – ויקל לך; כלבוש רוב ההודים ויחף היה, כמובן.
לאחר שהלך שאלתי את חברי מי היה הלזה.
"אדם חשוב מאוד," אמר.

העפתי עין אחורה לעבר האיש העירום למחצה, שחזר בינתיים ושכב תחת העץ, וגילה את עירומו כאשר יעשו אצלנו אביונים פושטי-יד המבקשים לעורר רחמים.
"ראש-הממשלה הוא," אמר חברי, "יושב ראש הקבינט של אחת ממדינות-הדרום, שליט על עשרים מיליוני נפש..."
"ראש-ממשלה?" התפלאתי, "אם כן יש לו בוודאי משכורת הגונה!"
"ברור. וכי למה אתה שואל?"
"תמהני," אמרתי, "על שום מה אינו לובש, לפחות קצת מכנסיים..."
"אבל," אמר חברי, "תבין: הוא איש-ציבור!"
"ובכן?"
"יש שהוא צריך להופיע בשם המדינה! עליו לקיים חובות רפרזנטציה! ואיך יוכל במכנסיים? מה יאמרו הבריות?... אתה צריך להבין."
הבנתי שיהא זה (במדינת-הדרום שלו) פשוט לא יפה, ללבוש מכנסיים בפומבי. הבנתי, שאין הוא מוותר על מכנסיו מחמת עוני, אלא מחמת הטעם הטוב. הבנתי, שאף מי שיש לו זוג מכנסיים יכול, אולי, ללבוש אותם באין רואים, בחדרי-חדרים, אבל קבל קהל ועדה – לאו! והבנתי, שאין זאת דבקות במסורת ובנוסח תלבושת לאומית ולא שמרנותה של הסתגרות בפני מנהגי המערב, אלא משהו יסודי יותר. שאם יופיע ראש-הממשלה זה לפני הציבור שלו במכנסיים – ייראה כמתגנדר וייאמר עליו, שהוא, המנהיג, נכנע לתאווה מגושמת, זולה וטיפשית: תאוות גבר לבגדים...
וזה ישפיל אותו בעיני הבריות.

אנו ממשיכים בדרכנו ומגיעים אל פינה שקטה יותר, שהטיילים מתרחקים ממנה כאילו בהדרת-כבוד, ורק צופים צעירים, בחורים נחמדים מנופחים בחשיבות-עצמם, מתרוצצים בה.
"זה," אומר חברי, "רובע ה-V.I.P., האישים החשובים ביותר, המנהיגים והשרים."
"האם אפשר להציץ?"
יש קשיים. הצופה בשער מתייעץ עם מזכיר, הלה קורא לממונה עליו, ההוא שואל לדעתו של זקן אחר; לבסוף חוזרים בתשובה שלילית. סירוב זה תמוה ביותר בהודו זו, שבה כל השערים פתוחים. אך – הרישיון מיותר; לא קשה להסתנן, יש דרך צדדית, יש גם מדריך המסביר הכול. אין, בעצם, מה להסביר. שורה ארוכה של צריפים ותו לא. אמנם הצריפים אינם בנויים, כשל שאר בני-אדם, קני במבוק, אלא קירות של פח: אבל רצפה אין בהם גם; כמה מחצלות שטוחות על החול, בפינה מתוח חבל, שתלויים עליו הלבָנים והמלבושים – תחליף לארון. אין חלון, אין שולחן, אין מאוורר, אין שמיכה – לא-כלום; אך לא-כלום זה מרווח למדי ונקי מאוד.
"כאן," אומר לנו המדריך, "גר שר החינוך..."

צריף אשר כזה, אנשי מעברה אצלנו לא היו מקדמים אותו אלא בשביתת מחאה: ובמאורה סמוכה, הדומה לראשונה, גר שר התחבורה; וכן שאר השרים – אין מה לראות. בצאתנו פגשנו באותו צופה שלא הִרשה לנו להיכנס, ושאלנו אותו על שום מה עיכב בעדנו; הוא מגמגם; לא הוא שמנע, אלא הזקן, שקראו לו להתייעצות; והלא על שום מה התנגד?
"הוא חשש... הן אתה זר כאן... ואתה עלול היית לקבל רושם לא-טוב..."
"ממה?"
"מן המנהיגים שלנו... מן הלוּכסוס שבו הם חיים..."
אין צורך לומר, שקל היה לי למצוא חדר במלון; איש מבאי הכנס ורבי המדינה לא נזקק לכגון זה.

כמובן אפשר להסביר ענוותנות זו מתוך הכורח; הודו ענייה עד כדי כך שגם צריפים כאלה נראים כמבני-מותרות. ואדם בהודו אינו אוכל אלא ארוחה אחת – ואף זו לפעמים אינה אלא שתיים-שלוש בננות וקצת אורז – מפני שהארץ אינה נותנת יותר; ויש לו לאדם שני גזרי בד, ולכל המרובה עוד שתי כותנות, למלבושו בקיץ ובחורף, ואינו צורך יותר – כי אין.
זאת המציאות. מציאות איומה מכל תיאור. מציאות, שבה שבעים עד שמונים אחוז מכל בני הודו נדונו מכבר למות ברעב – לפי מושגי אירופה. כי הם נולדו לאימהות מוכות בכל חולי ובכל מדווה; בטרם יצאו לאוויר העולם כבר הם עמוסים מורשת מחלות העוני והכפן: מלריה ושחפת וכולרה ובורדם; עדיין אין הם זוחלים בעפר בקתותיהם וכבר נגזר עליהם שיעבוד עד יומם האחרון.
ורעב מוליד רעב. מה שהיה לפנים שדה רחב ידיים התפצל בין היורשים והפך לגינה קטנטונת; מה שהיה עדר בקר, נצטמק לפרה רזה אחת, המרחרחת באשפתות; מה שהיה פעם חריש עמוק שהעלה מכמני ארץ, עתה היא גרידה חלושה של מחרשה שבורה, הנגררת על-ידי בהמה תשושה נהוגה בידי צל-אדם.
רעב מוליד רעב. איכר שאביו לא היה לו כוח לזרוע – הוא עצמו אינו קוצר; שדה תבואתו מניב רק מחצית משל היפני, שדה האורז – רק שליש משל הסיני, ופריון מטעי הכותנה אינו אלא כשישית משל מצרים; ואף שהם ממליחים את אדמתם בזיעת אפם מזריחת השמש ועד לשקיעתה, הרי בכל עמלם זה, המייבש את עורם כקלף המקומט והמנַוול נשים בטרם הגיעו לפרקן – אין הן מעלים בממוצע לנפש אלא שני דולרים לחודש.

זה פחות משניתן באירופה לנפש – במחנות-ההשמדה. במנת-מזון כזאת – אומר דין-וחשבון רשמי – אפילו עכברושים אינם יכולים להתקיים יותר מחמישה שבועות! ואדם, אפילו הוא הודי, לא יוכל להפיק מכך אלא "שני שלישים של הזנתו, ואף זאת רק בתנאים מסוימים, והם: א. שלא יאכל אלא פעם אחת ביום; ב. שלא יוציא אף פרוטה על לבוש; ג. שיש לו משכן, או שיתגורר תחת כיפת הרקיע; ד. שלא יבקש לעצמו כל תענוגות שהם; ה. שיסתפק במזון שטיבו גס ביותר." או אז יוכל – לחיות... כלומר, אז גם אז לא יחיה. אחד מכל שלושת ילדים בהודו מת מיתת רעב וחולשה בעודו תינוק; רבע מהם – בשנתם הראשונה, 40 אחוזים לפני הגיעם לשנתם החמישית, ורק מחציתם עוברים את גיל העשרים; ואף אלה מגיעים רק לאורך-חיים שהוא כשליש משל האירופי...

לפי מספר חלליה (מתים 4 מיליון במגיפת-רעב אחת) ולפי מספר חוליה (150 מיליון נגועים במחלות מידבקות) ולפי ההכנסה הלאומית (5 סנט לנפש ליום) וכל שאר הנתונים האובייקטיביים וכללי ההיגיון שלנו – צריכה הייתה הודו להיות הקרקע הפורייה ביותר בעולם להרפתקנותו של מי שאין לו מה להפסיד, לתסיסה סוציאלית מתמדת ולקומוניזם. אך לא היא, הרעבים אין להם תיאבון.

הנה לב לבו של הכינוס: הוועדה המתמדת, כאלפיים אנשי הצמרת של המפלגה השלטת. עיניה של כל הודו תלויות בדיוניהם – בחוץ מתקתקים הטלפרינטרים ומעבירים כל מילה אל קצות היבשת, מאות צלמים אורבים לכל תנועה, מסריטי סרטים מגלגלים את מנורותיהם, מקליטי תקליטים מושכים חוטיהם, רמקולים רועשים – אך אולם אין. תקעו כמה שורות יתדות בחולות, מתחו עליהם אריגי-שק פשוטים, פרשו על הבימה מספר סדינים גדולים – אוהל. יושבים, כמובן, על האדמה, בחול; יושבים כל אלפיים גדוליה וחכמיה של הודו, ואין צורך אף בספסל אחד, כשם שיכולים לשבת בחוץ באמפיתיאטרון מאה אלף איש במשך ימים תמימים ולא יהא צורך בכיסא אחד. יושבים בגו זקוף, ישיבה חופשית, גאה ואריסטוקראטית.

הם מתווכחים על נוסח החלטה כללית, ואחד אומר באנגלית רהוטה: "אני מציע למחוק את המילה 'צנע' ולהחליפה באחרת... 'צנע' זה בא מאנגליה ומאירופה, והוא ביטוי לתיאבון גדול... הם הכריזו שם בשעות-חירום על 'צנע' לא מפני שהעדיפו 'אוסטריטי' על צורת חיים אחרת, אלא להיפך: הם קראו להדק את החגורה היום, כדי להתירה ביתר שאת למחרת... צנע היה להם רק מכשיר להגיע לשפע... רק פיטמו את דמיון ההמונים בעתיד המזהיר הצפוי להם, אם יסתפקו במועט לשעה קלה, ורק הגדילו בכך את הציפייה... לא זו הדרך שלנו... דרכו של גאנדי הייתה לא לעורר תיאבון לשפע, לא לגרות את היצרים..."
די להזכיר כאן את השם המפורש גאנדי. מיד מחליטים למחוק את המילה צנע, ולחפש אחרת – יותר צנועה...

ידוע גם ידוע, שיש כאן – כמו אצל רוב המנהיגים בעולם – גם לא מעט העמדת פנים.  אותו שר הישן על המחצלת, כאשר הוא נוסע ברכבת, מחרימים למענו קרון שלם של המחלקה הראשונה; אך הוא ופקידיו אינם מתהדרים אלא מתביישים בכך, והם מוסיפים בסימון הדרג שעל דפנות התא המהודר שני קווי-צבע קטנים – והופכים בזאת מחלקה I למחלקה III...
כך היו עושים גם בשביל גאנדי עצמו כאשר היה עובר להתגורר בקרב עניי-העניים – היו הורסים רובע-עזובה שלם, ומקימים במיוחד למענו 'סלאם'.
ואף-על-פי-כן: אין זאת אחיזת-עיניים וצביעות בלבד; אפילו הפגנה יש בה כדי להביע את האופי, ולשלם נדר שפתיים ל'טון הטוב', לסמל את שצריך היה להיות כל הימים, להעיד מהי השאיפה הגדולה; ולהכריז כי זאת היא הודו. ארץ שתאוותה הגדולה היא: לא להתאוות.

בחוץ ניצב פסל-חרסינה קטן: גאנדי, כפי שהכול הכירוהו. אדם זקן, ראשו מגולח, חצי גופו עירום, רק מגבת על שכמו, רק רצועת אריג גס על מותניו, רגליו דקות וחשופות: נשען על מקלו הוא הולך מכפר אל כפר ומטיף ואומר: אל תרצו הרבה... אל תחלמו על מכונות-אריגה, עיבדו בידיים... אל תשתו אף חלב הפרות, אלא חלב עזים בלבד... מדוע הלכו אחריו הרעבים הללו, הגוועים מדורי דורות? – מדוע לא הלכו אחרי סוציאליזם שהבטיח להשביע אותם? מדוע צללים מרודים אלה לא נהרו אל עבר סירי-הבשר אלא אחרי חלב-העזים?...
סוד זה משכני.

הקריאה מבוססת על הפרק השני בספרו הקנוני של עזריאל קרליבך "הודו יומן דרכים" שרואה אור כיום בהוצאה מחודשת לבהוצאת כתר. הספר ראה אור לראשונה ב-1956 בהוצאת עיינות. מאז ובמשך עשרים שנה הופיע הספר במספר מהדורות, האחרונה שבהן ב–1986 בהוצאה מעריב.