דואר ספרותי

״מחכה לאדוני גורל נפלא, גורל של קורא״. איך להיות (או לא להיות) סופר
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

טרזה ואלאס: מי בחיים ספרותיים 1 המציא את "דואר ספרותי"?

ויסלבה שימבורסקה: לא היה צורך להמציא אותו. זו מסורת עתיקה הנהוגה בכתבי-עת ספרותיים. תמיד היה צריך להשיב לכותבים מסוימים, בעיקר למתחילים, בלי לשלוח להם מכתבים. בדרך-כלל פתרו את זה בלקוניוּת, ב"לא נוכל להשתמש" או "אנחנו מציעים לך להמשיך לעבוד". הגענו למסקנה שאולי כדאי לפעמים לנמק החלטה כזאת.

ט.ו.: הגענו – למי הכוונה?

ו.ש.: וְלוֹדְז'ימיֶיז' מַצְ'יוֹנְג ואני, שנינו ערכנו לסירוגין את "דואר ספרותי". קל להבחין בין הטקסטים שלנו. וְלוֹדֶק נהג לכתוב בגוף זכר בזמן עבר: "קראתי", "חשבתי", אני השתמשתי בגוף ראשון רבים. מאחר שהייתי האשה היחידה במערכת, אילו כתבתי "קראתי", "חשבתי" – מייד היו חושפים את זהותי. 2

ט.ו.: גם התליין מעדיף לשמור על אנונימיות והוא עוטה ברדס שחור.

ו.ש.: אמירה חזקה. אבל לדעתי אלה לא היו הוצאות להורג מן הסוג שלא ניתן לבטל. הנידון יכול היה להמשיך לכתוב כפי שכתב עד כה, רק לשלוח טקסטים לכתבי-עת אחרים. ואולי לפתע להתחיל לכתוב קצת יותר טוב, ואחרת. הנמענים שלנו היו על-פי-רוב אנשים צעירים, וכשצעירים הכול עוד אפשרי. אפילו שמישהו מהם יגדל להיות סופר של ממש.

ט.ו.: ובכל זאת, כשהייתה לנגד עינייך יצירה של מועמד לפרסום ביכורים, חסר אונים ורועד, האם לא חשת שאת אשה חסרת לב?

ו.ש.: חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא.

***

פ.ז.ד., חוֹז'וּב "תנו לי איזו תקווה לפרסום או לפחות תעודדו..." – לאחר קריאה אנו נאלצים לבחור באפשרות השנייה. זהירות, אנחנו מעודדים. מחכה לאדוני גורל נפלא, גורל של קורא, ועוד קורא מן הסוג המשובח ביותר, נטול פניות; גורלו של מאהב הספרות, שתמיד יהיה בן-זוגה היותר חזק, כלומר לא זה שחייב לכבוש אלא זה שנכבש. אדוני יקרא לעצמו דברים שונים ומשונים לשם תענוג הקריאה בלבד. בלי לבלוש אחר "תחבולות", מבלי להרהר אם אפשר לכתוב את הדברים טוב יותר או טוב בה במידה, רק אחרת. בלי קנאה, בלי דיכאונות ובלי התקפי חשדנות שמלווים את הקורא שגם כותב. דנטֶה יהיה בשביל אדוני דנטה, בלי קשר לשאלה אם הייתה לו דודה בהוצאת הספרים או לא הייתה. בלילה לא תציק לאדוני השאלה מדוע פלוני שאינו חורז זכה להידפס ואילו אני, שחורז הכול ומונה הברות על אצבעותי, איני זוכה אפילו למילת תשובה. הבעות פניו של העורך הראשי לא יעניינו את אדוני כלל והעוויותיהם של כל מיני "עורכי משנה" בכלל לא או לא כל-כך. נו, וגם היתרון הלא מבוטל הזה שלעיתים קרובות אומרים "סופר כושל" ואף פעם לא אומרים "קורא כושל". נכון, יש ציבור אדיר של קוראים לא מוצלחים – ומטבע הדברים איננו רואים את אדוני בקהלם – אבל אצלם זה עובר איכשהו בשלום. לעומת זאת, אם מישהו כותב וזה לא עולה יפה, כולם מסביב מייד קורצים ונאנחים. במקרה כזה אי אפשר לסמוך אפילו על בת הזוג. ובכן? אדוני מרגיש כמו מלך? כמובן.

***

פּ-ל, לובלין. לא רק שאיננו מפקפקים באהבה ממבט ראשון, אלא שאנו נוטים לייחס לתופעת הטבע הזאת חשיבות עליונה. הסצנה הקטנה שאדוני תיאר ודאי התרחשה בחיים, ולא אחת, ולא רק בחוף הזה. העניין הוא בכך שהדמויות שמיהרו לגלות זו בזו עניין הדדי לא הספיקו לעורר בנו עניין לפני כן. זה דבר ראשון. ודבר שני – על המחבר להפיח בסצנה מעט חוכמה משלו. לשכנע את הקורא כמה כל זה היה חשוב או לפחות כמה נורא לא חשוב. ואז לא יהיה דבר שלישי.

***

בול עץ, גְנְיֶזְנוֹ. אין ספק שביטחון עצמי בכתיבה הוא דבר מאוד רצוי. רק תלוי איזה, שכּן יש שניים. האחד נובע מהעובדה שהכותב קרא מעט מדי. בהיעדר קנה מידה כלשהו להשוואה, השיר הקטן הראשון על כך שבאביב אפילו השמש בהירה יותר, יכול להיראות בעיני המחבר כיצירת מופת שאין מושלה, שאחריה מגיעה מייד יצירה נוספת. הסוג השני של ביטחון עצמי לא מביא עימו למען האמת הארות פתאומיות, לעומת זאת הוא מעניק ערובה גדולה יותר לתוצאות מוצלחות. צריך לעשות היכרות עם ספרות העבר והספרות בת זמננו. לחשוב אם הכול כבר נאמר ובדרך מְספקת לחלוטין. במידה שלא – אולי הגיע תורך? ואז מופיע הביטחון מספר שתיים. על טקסטים שצומחים מהשראה כזאת כבר אפשר לדון. ברכותינו.

***

פֶּגָסוֹס, נְיֶפּוֹלוֹמיצֶה. אדוני שואל בשירו האם לחיים יש טעם. המילון מספק תשובה שלילית.

***

"הומו", טְשֶבִּינְיָה. אדוני שואל מה דעתנו על הומרוס. לפי שעה הכי טובה שיש. למה, קרה משהו?

***

מימוּ, קרקוב. את כתבי-היד של אדוני, שבתחילה חשבנו שהם שירים, איש מאיתנו לא הצליח לפענח. רק בבית-המרקחת הצליחו. אפשר לאסוף את התרופות במזכירות המערכת.

***

וַנְדָה קוו., גדאנסק. בצער אנו מודיעים שהסופר הזה נשוי. אין לנו מושג למה.

הקריאה רואה אור כחלק מאסופה חדשה בשם ״דואר ספרותי״ המאגדת את תשובותיה של ההמשוררת ויסלבה שימבורסקה למכתבים למערכת. בהוצאת חרגול. תרגם: רפי וייכרט

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ויסלבה שימבורסקה.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על דואר ספרותי

02
חיים לוטנר

יש משהו בעייתי באומדן הזמן הדרוש/משוער לקריאת אייטם, שמופיע בראש הקטע. מי שמקדיש, מראש, 3 דקות, לקטע הזה, מוטב שלא יקרא. זה בערך כמו להקדיש עשר שניות לאכילת צלחת חומוס (או עוגה משובחת).
אני מציע שעבור אייטמים כאלה להגדירם למשל במספר המלים.

חיים