האורחת

ילד ישראלי ביישן, אבא עסוק ואורחת מחו"ל. סיפור קצר לחג
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

"אם לא ינקו את השטח הזה מהקוצים, תהיה פה שרֵפה שתגיע מהר אל הצריפים שלהם," אמר דויטש. בצדי הדרך עבדו פועלים שהזיעה ניגרת על גוום הכהה, הבוהק בשמש. הם עבדו בסיקול, כנראה יסללו שם כביש. כמה מהם ליוו את המכונית במבט חשדני.

האורחת שאלה בגרמנית: "ערבים?"

מן המושב האחורי השיב לה דויטש שאלה יהודים. הדרי, היושב ליד ההגה, הסביר לה ביתר הרחבה מי האנשים האלה ומנַין באו, אך היא לא הראתה עניין רב בזה. חם היה במכונית. דויטש, שבמשך הנסיעה היתה המגבעת שלו מונחת על ברכיו (כיפה היתה על ראשו), החל להשיב בה רוח עליו ועל בנו, ומשהו ממשב המגבעת הגיע גם אל הילד של הדרי, היושב במושב האחורי ליד החלון הימני. הילד ראה לפניו את כתפיה של האורחת, את שערה השחור המבריק, המחליק בגל על עורפה, ואת אוזנה עם העגיל בצורת כפתור גדול, צבעוני. רק כשהסבה את ראשה אל אביו, יכול הילד לראות את צדודית פניה, את הלחי הלבנה, את קצה שפתיה המשוחות באדום לוהט, את האף הקטן ואת העין השחורה המלוכסנת, כעין הסינית, מתחת לקו הדקיק של הגבּה. כשהרכינה את ראשה והניחה את כף ידה כמשענת ללחְייה, ראה את ציפורניה הארוכות, המשוחות אף הן בלכה אדומה כדם.

בנו של דויטש, שישב לידו, לא החליף אתו עד כה אף מילה אחת, אולי לא היה נאה לו מפני שהוא גדול ממנו וכבר יש לו פצעונים על פניו; ואולי גם הוא ביישן כמוהו? אף שאבותיהם עובדים באותה מחלקה, מעולם לא נפגשו שתי המשפחות הגרות בשכונות רחוקות זו מזו וילדיהן לומדים בבתי ספר שונים. הנער בבָּרֵט השחור למד בבית ספר דתי.

כשהרכינה את ראשה והניחה את כף ידה כמשענת ללחְייה, ראה את ציפורניה הארוכות, המשוחות אף הן בלכה אדומה כדם

דויטש הנרגש קרא פתאום: "פּוּפִּי, פּוּפִּי!" ובתנועת יד האיץ באורחת שתביט בחלון שלימינה. כנראה ציפה שתתפעל מן הנוף עם רצועת הכינרת הנשקפת באופק. היא הסבה לשם את פניה וחזרה ופנתה מיד אל הדרי, להמשיך את שיחתם.

"זה לא מעניין אותה," אמר דויטש.

"באוסטריה," אמר לו הדרי, "יש להם מקומות יפים פי אלף יותר, ובווינה לבדה..."

"אבל הכינרת..." אמר דויטש בעצב.

הילד של הדרי אזר לבסוף אומץ לפנות בדברים אל שכנו השותק:

"תגיד, מה, זה השם שלה פּופּיק?"

הנער בברט פרץ בצחוק. זו הפעם הראשונה שנשמע קולו הצרוד במכונית. "פופיק זה השם שלה, פופיק, כן! ככה קוראים לה," אמר והמשיך לצחוק.

"זה לא פופיק, זה פופי," הסביר אבי הנער, היושב ליד החלון השמאלי, "זה שם חיבה שלה. רק אשתי, בת דודה שלה, ממשיכה לקרוא לה פופיק כמו בימים שהיו ילדות."

בנו לא הפסיק את צחוקו, הוא התלהב והכריז פתאום: "גם לי יש פופיק! אני רוצה להראות לה את הפופיק שלי!"

"שמואל!" אמר אביו בקול כבוש, "אתה זוכר מה דיברנו בבית? הבטחת משהו, לא נכון?"

שמואל הרכין את ראשו ושתק.

פופיק אמרה משהו להדרי, מן הסתם שאלה אותו משהו כמו: "מה הוא צועק שם? מה מצחיק אותם?"

ממעט הגרמנית שהבין הילד, יכול לנחש שאביו עונה לה משהו כמו: "את יודעת איך זה — ילדים."

"תתבייש לך!" גער דויטש בבנו.פופיק הביטה לאחור ובחנה את פניהם של שני הילדים, אחר כך הסתובבה על מושבהּ, כרעה על ברכיה וחייכה אליהם מן המשענת. היא הרכינה את ראשה וקירבה אותו אל הילד של הדרי שישב מאחוריה, פנים אל פנים, כמעט נגע מצח במצח. הוא חש את נשימתה וחום פניה, הריח את ריח האיפור, ועיניה הסיניות, שאש שחורה בוערת בהן, נפערו כאילו הן עומדות לבלוע אותו. הוא עצם את עיניו ולא זע ממקומו, עד שלא חש עוד את חום פניה.

כשפקח את עיניו ראה שהסתובבה וחזרה לשבת במקומה. הילד של דויטש נעץ את מרפקו בצלעותיו וחייך אליו. פופיק התכופפה כמחפשת משהו שנפל מידה על רצפת המכונית. כשהזדקפה נשמה מלוא ריאותיה וביקשה מהדרי שיתנצל בשמה לפני הנוסעים על שנאלצה לחלוץ את נעליה.

"מה היא צריכה לבקש סליחה על זה?" שאל דויטש.

"כך מתנהגת ליידי," אמר הדרי.

בהנמכת הקול אמרה פופיק משהו להדרי, שהגיב עליו בצחוק.

 

בנו לא הפסיק את צחוקו, הוא התלהב והכריז פתאום: "גם לי יש פופיק! אני רוצה להראות לה את הפופיק שלי!"

"זה משהו על שמואל היא אמרה לך?" שאל דויטש.

"לא, לא."

"למה באנגלית ולא בגרמנית, שאני לא אבין?" שאל דויטש, "אז מה היא אמרה?"

"'הנעליים האלה, כל כך הרבה אני נותנת להן, וכל כך מעט אני מקבלת מהן...' זה מה שהיא אמרה."

"מה זאת אומרת?" קימט דויטש את מצחו בדאגה, "זה משהו מצחיק? אולי באנגלית, תפרש לי שגם אני אצחק?"

"את זה רק פירוש רש"י יכול להסביר," אמר לו הדרי.

"היא כבר ממציאה חידות ומְשָלים?" שאל דויטש.

"אתה מכיר אותה יותר טוב ממני," אמר הדרי.

"היא מהמשפחה של אשתי, לא שלי."

אחרי שעה קלה נשמט פתאום ראשה של פופיק לאחור, בעיניים עצומות, על משענת המושב. דויטש נבהל, התרומם ממקום מושבו, הושיט אליה את ידו, מעבר לשמואל ולילד של הדרי היושבים לימינו. הוא טפח לה על כתפה, קרא אליה בקול רם: "פופי, פופי!" וכל מיני מילים בהונגרית. "כל הזמן פחדתי שזה מה שיקרה," לחש אל הדרי, "שהיא לא תחזיק מעמד בחום."

לבסוף פקחה עיניים עייפות, ענתה לדויטש משהו בקול רפה ושוב עצמה את עיניה.

"היא לא רגילה לחום הזה," אמר דויטש.

"בווינה, בקיץ, יש ימים חמים יותר," אמר הדרי.

"כאן זה לא וינה," אמר דויטש, הוציא מתיקו בקבוק תה פושר, שהכין לו בבית, הושיטו לעברה וטפח על כתפה. היא פקחה את עיניה, נרתעה מן ההצעה ושוב עצמה את עיניה.

"ניתן לה לנוח," הציע הדרי.

על הגבעה שמנגד נראו הצריפים הראשונים של היישוב, שיישרפו אם לא ימהרו וינקו את השטח מהקוצים. הדרי הסיע את המכונית אל מקום של צל שהכיר מנסיעות קודמות, מול הכביש והמשרד. דויטש חבש את המגבעת והדרי לקח את תיק העבודה שלו. שניהם יצאו מן המכונית והדרי ניגש אל הפינה המוצלת. היו שם כמה עצי איקליפטוס וספסל מכוסה בלשלשת ציפורים של ימים רבים. הוא חזר אל המכונית, הביא משם עיתון ופרש אותו על הספסל.

"זה המשרד שלנו," הצביע הדרי על אחד הבתים שמעבר לכביש, "אתם רואים? שם אנחנו נהיה. זה לא ייקח הרבה זמן. ואתם, אל תזוזו מכאן."

הוא הביט בפופיק הרדומה על מושבה במכונית. "אני אביא לה עוד מעט משהו לשתות," אמר. "גם לכם," הוסיף.

"אל תפריעו לה לנוח ותתנהגו יפה. תישארו פה על יד המכונית ותשמרו עליה."

שמואל והילד של הדרי יצאו מן המכונית והלכו לשבת בצל העצים על הספסל המכוסה בעיתון. רוח קלה ונעימה נשבה שם. ממקום מושבם יכלו לראות את המשרד ואת האיש שיצא משם לקדם את פני עמיתיו הבאים מרחוק. על פי לחיצות הידיים והטפיחות על שכם, הסתבר שהם מכירים ותיקים.

אחרי שעה קלה חזר הדרי והביא בקבוקי משקה תוסס. הוא ניגש אל הרכב והתבונן בפופיק שראשה שמוט לאחור ופיה פעור. על מושב הנהג שלידה הניח בקבוק בשבילה. הוא ניגש אל הילדים היושבים על הספסל, נתן להם את הבקבוקים וביקש: "אל תפריעו לה לנוח ותתנהגו יפה. תישארו פה על יד המכונית ותשמרו עליה."

שמואל שאל אותו: "על מי לשמור, על המכונית או על פופיק?"

הדרי צחק ואמר: "בטח שעל שתיהן, אני סומך עליכם! אבל באמת, שלא תזוזו מפה. המכונית על אחריותכם, ברור?" הדרי גם הציע להם שיאכלו את הכריכים שהביאו מבתיהם. "אחרי שנגמור את הישיבה שלנו במשרד, נעשה טיול בסביבה. יש כאן מקומות יפים."

"אתה לא אוכל?" שאל הילד את אביו. "הסנדוויץ' שלך כאן."

"הגישו לנו שם כיבוד שיספיק לכל היום," אמר ופנה לחזור אל המשרד.

"אבא שלך איש נחמד," אמר שמואל, "אתה בטח אוהב אותו. אני את אבא שלי לא סובל."

הם הלכו אל הרכב לקחת את הכריכים. מתוך השקית, שהתחממה במשך הנסיעה ליד החלון האחורי, משך הילד של הדרי את הכריך שלו והלך לאכול אותו על הספסל שבצל. שמואל פתח את תיקו של אביו שהיה על רצפת המכונית, בדק את הכריכים השונים שהכינה להם אמו, עד שמצא את המיועד לו, ובא אף הוא לשבת על הספסל. חרש מלמל את "המוציא" ונגס בכריך.

מחלון המכונית הביטה בהם פופיק שהתעוררה, נופפה אליהם בידה וחייכה חיוך עייף. שמואל ניגש אליה ושאל אותה אם היא מרגישה יותר טוב. היא אמרה שכואב לה הראש. הוא הוציא מן התיק שעל הרצפה את הכריך שהכינה לה אמו בבית והושיטו לה. היא פתחה את עטיפת הנייר, ובקצות אצבעותיה הלבנות, עם הציפורניים הארוכות האדומות, הפשילה בזהירות את קצה הפרוסה העליונה והציצה בתוך הכריך. מיד עצמה את עיניה, הסבה הצדה את ראשה בהבעת מיאוס והושיטה את הכריך לשמואל. הוא עטף אותו כיאה, החזירו לתיק שעל הרצפה וחזר לספסל שבצל האיקליפטוס.

"ראית?" אמר, "איך היא עיקמה את הפה כשהסתכלה על הסנדוויץ' שאמא שלי הכינה בשבילה באופן מיוחד?"

הם אכלו בשתיקה איש את כריכו וכשגמר שמואל את שלו, אמר, ספק לעצמו, ספק לבן שיחו: "אני אוֹכַל גם את הסנדוויץ' של פופיק. מה אני יכול לעשות? אני רעב נורא! כל הזמן אני רעב. והיא לא מגיע לה לאכול את זה."

"מה תעשה אם היא תתחרט ותבקש אותו?"

שמואל אמר בזעם: "לא אכפת לי."

ממקום מושבם ראו את האורחת מוציאה מארנקה את כלי האיפור ומפדרת את פניה. היא לא היתה מרוצה מן המראה הקטנה שבקופסת הפודרה, הרימה את ראשה, הביטה במראה הקדמית של המכונית וסובבה אותה עד שנשקפו לה שם פניה. כך חידשה את אודם השפתיים וחיככה את שפתיה זו בזו. ועוד הוציאה מן הארנק את עפרון הגבּות וחיזקה את שני הקווים המקומרים. ואחרי שגם השחירה את ריסיה, סרקה את שערה השחור. שוב ושוב הניעה את ראשה מצד אל צד, בוחנת בסיפוק את יפי פניה.

שוב ושוב הניעה את ראשה מצד אל צד, בוחנת בסיפוק את יפי פניה

לבסוף יצאה מן המכונית, וכשעברה על פניהם חייכה אליהם, נופפה להם בידה והלכה אל הרחוב. הם ראו אותה עוצרת כמה עוברים ושבים ואחד מהם, שהבין את מבוקשה, הצביע על הבניין שמנגד. היא פנתה לשם ונבלעה בפתח.

שמואל אמר: "ראית איך הסתכלה עלינו?" הוא קם והלך למכונית להביא את הכריך של פופיק. כשחזר, שאל בפה מלא: "מתי יש לך בר מצווה?"

"אחרי החגים," אמר לו. "ואתה, מתי היה לך."

"לפני שנה וחצי."

הוא התקנא בו על צרידות קולו המתחלף וגם על הפצעונים שבפניו, המעידים עליו שכבר נגס משהו בחיי הבוגרים.

"אחרי הבר מצווה מתחילים להרגיש דברים," אמר לו שמואל.

"איזה דברים?"

"מאז שהיא באה, אני לא יכול לישון בלילה, כל הזמן אני מתהפך במיטה, כי היא מאחורי הדלת, בחדר של אחותי." הוא הביט בו ושאל: "אתה מבין?"

דבריו של שמואל ריגשו את הילד, אבל הוא לא רצה למשוך אותו להיכנס לפרטים.

"אתה הולך לקולנוע?" שאל שמואל.

"כן, לפעמים."

"אני לא. לא מרשים לי."

"למה?"

דויטש נראה יוצא מהמשרד ובא אליהם. ניגש אל המכונית, הביא משם את התיק שלו והתיישב לידם על הספסל בצל האיקליפטוסים.

"נעים פה, באמת, לא כמו שהיה בתוך המכונית," אמר. הוא הוציא את בקבוק התה הפושר, לגם ממנו שתי לגימות והסתכל לראות כמה נשאר בו. "רוצה?" שאל את שמואל והראה לו את הבקבוק. שמואל לא רצה. דויטש לקח את הכריך שלו, בירך ואכל.
"אנחנו אוהבים את האוכל שלנו מהבית. זה הכי בטוח. נכון, שמואל?"

שמואל שתק.

דויטש בישר להם שפופי מרגישה יותר טוב. "נתנו לה חדר שאף אחד לא עובד שם היום, וגם הביאו מאוורר. היא נחה ומשגיחים שאיש לא ייכנס לחדר ויפריע לה לנוח. נתנו לה כדור נגד כאב ראש והרבה מים לשתות, כי היא כבר היתה כמעט יבשה. כשהיא תרגיש טוב לגמרי ויחזור לה התיאבון, היא תוכל לאכול את הסנדוויץ' שאמא הכינה לה."

הוא הביט בתיקו, חיפש וחיפש, והכריך המיוחד איננו.

בשתיקה מאיימת נעץ את עיניו בבנו, ולבסוף לחש: "שמואל! איפה הסנדוויץ' שאמא הכינה בשביל פופי?"

"נתתי לה והיא לא רצתה אותו, עיקמה את הפה כאילו הולכת להקיא. אתה יכול לשאול אותו," הצביע על הילד של הדרי, שהנהן בראשו.

"אבל היא באמת הרגישה לא טוב והיה לה בחילה..." אמר דויטש. "עכשיו היא היתה יכולה לאכול! ואתה אכלת לה את הסנדוויץ', נכון? אני רוצה לשמוע ממך."

"נכון."

"אני מתבייש כל כך," אמר אביו. "אני מתבייש בך. מה, אתה חיה? כל דבר שאתה מוצא אתה אוכל? גם אמא תכעס נורא."

שמואל שתק.

הילד של הדרי אמר לדויטש: "אבא שלי לא לקח את הסנדוויץ' שלו, כי יש לכם שם במשרד כיבוד שמספיק ליום שלם. אז אולי יהיה בשבילה..."

"לא, לא," אמר דויטש, "זה לא בשבילנו. אנחנו אוכלים רק מהבית, נכון שמואל?" לעס האיש את הכריך, חייך חיוך מריר ונד בראשו לבנו. שוב בדק כמה נשאר בבקבוק התה, שתה והחזירו לתיקו. ולפני שקם לצאת, אמר לבנו: "אנחנו עוד יהיה לנו מה לדבר, זה לא יעבור בשתיקה!"

"כשהיא תרגיש טוב לגמרי ויחזור לה התיאבון, היא תוכל לאכול את הסנדוויץ' שאמא הכינה לה."

 

"אל תספר לאמא איך פופיק התנהגה עם הסנדוויץ' שלה," ביקש שמואל, "שלא יהיה לה צער."

"אל תגיד לי מה לספר ומה לא לספר לאמא. קודם שתדאג להתנהגות שלך."

דויטש חזר למשרד, ופניו של שמואל השותק הביעו עצב ועלבון. הילד של הדרי ניסה להסיח את דעתו.

"יש לפופיק בעל וילדים?" שאל.

"היה לה בעל, לא יהודי," אמר שמואל, "והוא התגרש ממנה. לא נולדו להם ילדים. והיא בעצמה יש לה שכל של ילדה קטנה."

"אתה לא סובל אותה."

"בטח שלא. גם היא לא סובלת אותי. היא אומרת לי כל הזמן שאני מסריח. היא בכלל לא סובלת אנשים כמו המשפחה שלנו. רק אנשים מודרניים, כמו אבא שלך. הוא מוצא חן בעיניה. הרגשת? היא כל הזמן עושה לו עיניים. היא עשירה, היא יכולה ללכת למלון הכי יקר בתל אביב, מה היא באה לגור אצלנו שיש לנו דירה כל כך קטנה?"

"לכמה זמן היא באה?"

"אנחנו לא יודעים, היא לא אומרת כלום ולא נעים להם לשאול אותה. בחוץ לארץ אף אחד לא מחכה לה. שם היא לא עושה רושם על אף אחד, רק פה בארץ אנשים מתלהבים מהיופי שלה. אחותי אומרת שהפנים שלה, עם כל האיפור שהיא שמה עליהן, נראות כמו פנים של בובה ולא פנים של אישה חיה. והיא לא מרגישה כמה היא מפריעה לחיים שלנו. רק אמא שלי, מכל המשפחה שלנו, אוהבת אותה, וכל הזמן היא צריכה לשרת אותה."

"סליחה, זה האוטו שלכם?"

"של אבא שלי," השיב הילד של הדרי לאיש מזוקן חבוש קסקט, שנעמד לפניהם.

"אסור להשאיר כאן את האוטו. יעשו לכם רַפּוֹרְט ותשלמו הרבה כסף."

"למה?" שאל הילד של הדרי, "למה אסור?"

"כאן יש דרך, האוטו מפריע."

"איפה יש כאן דרך?" שאל שמואל.

"פה, זה הדרך," האיש טלטל את ידו קדימה ואחורה, ובתוך כך איבד את שיווי המשקל, התנודד ונאחז במשענת הספסל.

"מה קרה, למה אתה נושם ככה?" שאל אותו הפקיד היושב ליד הכניסה מאחורי שולחן כתיבה

האפשרות שהאיש הוא שיכור הפילה פחד אפל על הילד של הדרי. "תשמע," אמר לשמואל בקול רועד, "אני הולך לקרוא לאבא שלי ואתה תיכנס מהר לאוטו ותנעל שם הכול מבפנים."

"איפה אבא שלך?" שאל האיש.

"במשרד, אצל המנהל, יחד עם אבא שלו. אני הולך לקרוא להם."

"תורידו קודם את העיתונים ששמתם על הספסל," אמר האיש, "לא מרשים ללכלך פה. גם על זה משלמים רפורט גדול. זה עיתון מהיום?"

הילד של הדרי חיכה עד ששמואל ייכנס למכונית, יסגור את החלונות וינעל את הדלתות. וכשעמד לרוץ ולעבור את הרחוב, התקרב אליו המזוקן ואמר:

"אני כבר שבוע לא אכלתי שום דבר. עמדתי כאן מאחורי העצים וראיתי שאתם אוכלים ושותים. אין לך שום דבר לתת לי?"

"אין לי כלום," אמר לו הילד, "היה לי סנדוויץ' ואכלתי אותו קודם."

"יש לכם מזל שפגשתם אותי ואמרתי לכם שאסור להשאיר כאן אוטו. אחרת הייתם משלמים הרבה. אין לך שום כסף, אפילו קצת?"

"לא."

"איפה השני?" התנדנד האיש על הספסל כמו בתפילה. "איפה הוא?" שאל ופרץ בבכי.

שמואל כבר היה מבוצר במכונית. הילד של הדרי רץ אל המשרד שמעבר לכביש.

"מה קרה, למה אתה נושם ככה?" שאל אותו הפקיד היושב ליד הכניסה מאחורי שולחן כתיבה.

והוא, אחרי כמה שניות, הצליח לומר לו: "אני הבן של הדרי. איפה הוא?"

"למה?"

"אני צריך להגיד לו משהו חשוב."

"מה?" שאל הפקיד. "תגיד לי ואני אגיד לו."

פני הילד היו קרובות לבכי וקולו נחנק. "איש אחד בא והוא אומר שצריך להוציא משם את המכונית, שאסור להישאר שם."

"תחכה לי פה, ואני הולך לראות אם הוא יכול לצאת אליך."

האיש הרחיק במסדרון ונקש על הדלת האחרונה, שלא נפתחה. הוא הצמיד את אוזנו אל הדלת ולבסוף קרא בקול רם: "אני השומר בכניסה, הילד שלך בא הנה, מחפש את אבא!" הוא נענה מבפנים וקרא: "כן, אני אגיד לו. שלום אדוני."

דויטש יצא מחדר סמוך והופתע לראות שם את הילד המתנשם ונושא אליו עיניים מבקשות עזרה.

"מה קרה?" שאל אותו בדאגה.

הילד מלמל סיפור מבולבל על האיש שאיים עליהם ואחר כך מירר בבכי כי לא אכל כבר שבוע; ועל שמואל שהסתגר להגנתו במכונית, החונה במקום אסור; ועל הפקיד מן הכניסה שהלך לחפש את אביו. דויטש לא הבין מאומה. "הנה השומר בא," אמר, "נשאל אותו."

"האיש שהפחיד אותו," הסביר השומר, "זה פליקס! אין מה לפחד. הוא שותה יותר מדי קוניאק ומדבר שטויות, אבל אף פעם לא עושה רע לאף אחד. הוא בטח אמר לך שהוא לא אכל כבר כמה ימים?" שאל את הילד.

"כן," אמר הילד, "והוא בכה."

"כן," אמר הפקיד, "לבכות הוא יודע. אין לו מה לעשות אז הוא מסתובב ומבלבל את המוח לאנשים. אל תפחד ממנו. עוד מעט אבא שלך יבוא."

דויטש נכנס לחדר שיצא ממנו, השומר חזר אל השולחן שבכניסה והילד הלך לחדר שבקצה המסדרון ונקש על הדלת בכל הכוח שבאגרופו הקמוץ.

"מי זה?" נשמע קולו של אביו.

"זה אני, אבא, תפתח!" קרא הילד אל הדלת.

היתה דממה, ואז נפתחה הדלת ופני אביו היו מודאגות לא פחות מפניו שלו.

"מה קרה?"

שוב גמגם הילד על איש אחד שאמר להוציא משם את המכונית. אביו הכניס אותו לחדר ואמר לו: "תגיד שלום לאורחת שלנו, תשאל אותה מה שלומה."

היא ישבה בכורסה משונה שאין לדעת מנַין הביאו לה אותה.

היא ישבה בכורסה משונה שאין לדעת מנַין הביאו לה אותה

"הלו, פופיק..." אמר לה.

אביו הפסיק אותו מיד: "לא! אנחנו לא משתמשים בשם הזה, בארץ שלנו זה נשמע מצחיק ואפילו מעליב. אפשר לקרא לה 'האורחת', או בשם האמתי שלה: פּאולה."

הילד אמר לה: "הלו ויזיטוֹר, האוּ דוּ יוּ דוּ?"

"לא," אמר אביו, "תשאל איך היא מרגישה עכשיו: האוּ אַר יוּ נאוּ?"

"נכון," אמר הילד, וחזר על דברי אביו.

היא אמרה לו שהיא מרגישה הרבה יותר טוב, ושהאנשים במשרד טיפלו בה במסירות.

אביו הושיב אותו ליד שולחן הכתיבה. "עכשיו תגיד מה שרצית לומר לי," ביקש ממנו.

הוא סיפר לו על האיש שדרש מהם להוציא את המכונית ממקומה וגם כסף רצה, ועל שמואל שנשאר לשמור על המכונית מבפנים, אחרי שסגר הכול.

"אני בא אתך," אמר אביו.

הוא קרב אל האורחת, אמר לה משהו בגרמנית, אולי הבטיח שמיד ישוב. כנראה רצתה להצטרף אליהם, אך הוא אסר זאת עליה ועמד על דעתו שתנוח שם ותשתה מים.

בדרך אל המכונית תיאר הילד באוזני אביו את האיש המזוקן, כנראה משוגע או שיכור, שהפחיד אותם מאוד. לבסוף סיפר לאביו כי הוא הציע לשמואל להסתגר במכונית ולשמור עליה מבפנים כשילך הוא להזעיק את אביו מן המשרד. הילד הרים את עיניו אל אביו ונוכח שאינו מקשיב לו כלל, אלא הוא שקוע במחשבותיו.

הילד השתתק. פחד חנק את לבו. אחרי רגע ארוך התעורר אביו משתיקתו ומלמל: "לא צריך להיבהל מכל דבר."

האיש המזוקן לא היה שם, ושמואל עוד ישב במכונית הסגורה. כשראה אותם, פתח את דלת המכונית ויצא מזיע ומתנשם. לא היה לו אוויר, אמר.

"והאיש המפחיד?"

דפק על החלונות עד שנואש והלך לדרכו. "בהתחלה זה היה מפחיד," אמר שמואל.

"אני רואה שאפשר באמת לסמוך עליך, שמואל,"

אמר לו הדרי. "הבטחת לשמור על המכונית — ושמרת עליה."

כשפנה הדרי לשוב אל המשרד, התלווה אליו בנו עד הכביש ושאל אותו: "אתה זוכר שהבטחת ארוחה בכפר הדרוזי?"

"בטח," אמר הדרי. "עוד מעט אנחנו גומרים פה את העבודה ויוצאים לדרך. מוכרחים להגיע הביתה כשעוד יהיה אור יום."

התשובה הזאת הבהירה לילד שלא תהיה שום ארוחה בכפר הדרוזי. דעת אביו נתונה לעניין אחר ומוטב לא להפציר בו לעמוד בהבטחותיו.

היתה שעת צהריים. במכונית שחלונותיה פתוחים נרדם שמואל, סנטרו שמוט על חזהו ונשימתו קצובה וכבדה. הילד של הדרי נכנס וישב לימינו, ליד החלון שלו, צופה בפינת האיקליפטוסים, לראות אם ישוב לשם האיש ההוא.

"הם עוד לא באו?" מלמל שמואל שהתעורר משנת הצהריים שלו. "ראית שם את פופיק?"

"כן, היא כבר מרגישה יותר טוב."

"תשמע מה שאני אומר לך: כל זה בשביל לעשות רושם, שכולם ידאגו לה ויטפלו בה. כל הזמן היא צריכה שיאהבו אותה, והיא בעצמה לא אוהבת אף אחד. אמא שלי אוהבת אותה, מהשנים שהיו ילדות, אבל פופיק מתנהגת כאילו אמא שלי משרתת שלה."

השמש כבר נטתה קצת מקו הצהריים ושני האבות והאורחת חזרו למכונית והתיישבו איש במקומו.

הדרי כעס: "מי סובב כאן את המראה?" שאל והביט לאחוריו. "אסור לעשות דבר כזה!"

האורחת, שהבינה במה מדובר, הודתה מיד שהיא שעשתה זאת, כדי לתקן את האיפור שעל פניה, ולצערה שכחה לומר לו שצריך לתקן את הכיוון. היא הסתובבה וחייכה חיוך ידידותי לשני הנוסעים הצעירים. הדרי הבטיח להם שיעברו במקומות יפים, וזה יהיה הטיול המובטח.

"תודה לאל שפופי מרגישה טוב," אמר דויטש,

"והלוואי שנגיע בשלום הביתה לפני השקיעה."

הם יצאו מן היישוב, ושאון המקדחה בישר להם מרחוק שהעבודה נמשכת בצדי הדרך. כשעברו שם היה הרעש מחריש אוזניים כל כך שלא שמעו זה את זה. כשהתרחקו משאון המקדחה, השתררה במכונית דממה חשודה.

"חברים!" קרא הדרי, "שלא תירדמו לי בזמן הנסיעה. אני רואה שאתם כבר לא יכולים להחזיק את הראש. תתעוררו! אתם רוצים שגם אני אירדם? זה מסוכן מאוד!"

האורחת התנערה והחליטה כנראה לעורר שיחה במכונית. היא פנתה לאחור ושאלה באנגלית את הילד של הדרי מה רצונו להיות כשיגדל.

הוא חשב רגע, ולבסוף אמר: "א ג'וּרנליסט,"

אף שמעולם לא עלה הדבר על דעתו. גם פני אביו הביעו הפתעה מן הבחירה הזאת.

"בּאט אֵ ג'וּרנליסט שוּד בִּי אימְפֶּרטינֶנְט," אמרה לו, "אנד יו אַר סוֹ שַיי!"

ואביו תרגם לו: "היא אומרת שעיתונאי צריך להיות חצוף, ואתה ביישן. אתה באמת ביישן?" שאל אותו.

היא פנתה לאחור ושאלה באנגלית את הילד של הדרי מה רצונו להיות כשיגדל

"אני לא יודע," ענה הילד.

ואביו אמר: "זאת באמת תשובה של ביישן."

"ואתה, שמואל," שאלה גם אותו באנגלית, "מה תעשה כשתהיה גדול."

"אוֹפיסֶר אין דֶה אַרְמי," השיב לה מיד.

"יֶס, איט סְיוּטְס יוּ," אמרה האורחת.

"היא אומרת שזה מתאים לך," תרגם לו הדרי.

ככל שקרבו הביתה, כן נקעה נפשו של הילד מן הנסיעה הזאת. אף פעם לא אהב טיולים, גם לא במסגרת בית הספר או תנועת הנוער, והשתמט מהם בכל מיני תירוצים. טוב היה לו בעולמו הקטן בבית ובחצר, והוריו לא הכבידו עליו בזה. בפעם הזאת התעקש אביו לצרפו לנסיעה, למרות בקשותיה של אמו, והילד לא יכול לסרב לו עד אין סוף. אז הבטיח לו אביו שבשובם יאכלו ארוחת צהריים באחד הכפרים הדרוזיים.

כל כך רצה אביו להשוויץ בו לפני האורחת? ועל מה יש להשוויץ?

אור היום עוד לא דעך, אך כבר היו דמדומי בין ערביים קיציים. המכונית נעצרה לפני ביתו של דויטש. הדרי עמד בדיבורו והם הגיעו הביתה באור יום.

דויטש יצא מהמכונית וניגש אל חלונו של הדרי. הם לחצו ידיים ודויטש הודה לו במיוחד על "העזרה לפופי וההתנהגות הג'נטלמנית."

הדרי ענה לו: "עם ליידי צריך להתנהג כמו ג'נטלמן, לא?"

שמואל, שיצא אחרי אביו, הקדים לזה נגיחת מרפק עזה במותנו של הילד, שקפץ ממקומו.

האורחת נשארה במכונית. כשיצאו בני משפחתה, גחנה על כתפו של הדרי ונשקה לו על לחיו, ומיד הוציאה מארנקה מטפחת קטנה צחורה ומחתה את החותם האדום שנטבע בפניו. אחר כך, כשידה האחת פותחת את הדלת, ליטפה ידה השנייה את שערו של הילד, היא אמרה משהו לא ברור בגרמנית ומיהרה לצאת מן המכונית.

הילד נשאר במקומו. שותקים נסעו הביתה.

"אתה בוכה?" שאל אביו.

"לא."

"כן, אני שומע את זה. המשיכות שלך באף."

"כל הטיול הזה לא היה שווה."

"לא על זה אתה בוכה."

"ואחרי כל ההבטחות שלך לא אכלנו צהריים בכפר דרוזי."

"מה היינו עושים עם דויטש ושמואל שאוכלים רק כשר?"

"אז למה הבטחת לי?"

"לא על זה אתה בוכה."

"איך אתה יכול לדעת?"

"אנחנו מכירים כבר כמה שנים."

"למה הם היו צריכים לחזור הביתה לפני השקיעה?"

"זה עניין דתי. יש להם תפילה שצריכים להתפלל לפני השקיעה."

"מעריב?" שאל הבן.

"לא. מנחה. אבל אתה לא אומר לי למה אתה בוכה."

הבן שתק.

"הייתי צריך לעזור לדויטש עם האורחת שלהם, שהרגישה לא טוב. הוא לא יודע מה עושים במקרה כזה."

"היא עושה לך עיניים כל הזמן," אמר הילד.

"היא אמרה לי עליך דברים טובים."

"אני רוצה להיות כבר בבית."

"חכה, קודם אני אנגב לך היטב את הדמעות מהעיניים ומהפנים, שאמא לא תרגיש."

הסיפור "האורחת" כלול בספרו החדש של יהושע קנז, "שירת המקהלה", הרואה אור בימים אלה בהוצאת "עם עובד".
קריאה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק