הטוקבקיסט

האם אתם באמת רוצים לחיות בעולם שבו הטוקבקים שלכם מתגשמים? סיפור לסוף השבוע
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בפעם הראשונה שהוא כתב טוקבק, לא היה לו מושג לאן יתדרדרו פני הדברים. כאותם נערים מסרטוני האזהרה לשימוש בסמים, שחושבים שדבר לא יקרה להם בשאפם את הסיגריה בעלת הריח המוזר, ובסצנה הבאה הם כבר מתגלגלים בפינת הרחוב עם מחט בזרועם, כך גם הוא פתח בלי יותר מידי מחשבה את תיבת ההודעות בתחתית כתבת החדשות, שרבט בלי סגנון, בלי ניסיון קודם, בלי הרהור, את זעמו והתקצפותו על כותב המאמר. "בגלל אנשים כמוך המדינה נראית כמו שהיא נראית, ימח שמך. איך אנשים כמוך יכולים בכלל להראות את הפרצוף שלהם, בוגדים מסריחים. ועוד קוראים לעצמכם יהודים, חולי נפש!" וחתם על הטוקבק בשמו.

מיד כששלח את ההודעה, נדהם מעצמו. לא בגלל הזעם, שכן הוא נהג להתפרץ בזעם לעיתים קרובות, ותמיד מסיבה מוצדקת. הטכנולוגיה, היא שהפתיעה אותו. מעולם לא נמשך למחשבים ואפילו די חרד מהם. ילדיו לעגו לו, שהוא בקושי יודע להפעיל את אתר תוכני הלימודים, דרכו מוריהם שלחו להם את שיעורי הבית. כבר גילו שכל תקלה קטנה בהפעלה הייתה מותירה את אביהם חסר אונים מול המכונה. "קוף יכול להפעיל את זה!" התחצף בנו, שראשו היה מגולח בספירלה משונה החל מן הקודקוד. הוא רצה לתת לו סטירה, אבל כבר מזמן אסור היה להכות ילדים. אפילו אביו שלו לא היכה אותו, למרות שראו שהוא משתוקק לכך. מותר היה רק לצרוח על הילדים, ואת זה גם הוא וגם אביו עשו הרבה. כלומר, עד לגירושים. מחשש שילדיו יחדלו לבקר אותו, הפסיק לצעוק עליהם. וכשבנו טען שאפילו קוף יכול היה להפעיל טוב ממנו את אתר תכנית הלימודים, הוא לא ענה לו, ורק אמר לעצמו, שלא ממנו הוא למד את הדיבורים האלה.

הוא לא ידע אם קוף היה יכול להפעיל את כפתור הטוקבק או לא. באותו רגע גם לא היה טורח לצלצל לבנו המומחה בזואולוגיה ולברר. העובדה הפשוטה היא, שחרף ידיעותיו הטכנולוגיות הצרות, הוא לא התקשה כלל להתמודד עם התוסף הפשוט לתגובות הקוראים שהתקין אתר החדשות המוביל בתחתית הכתבה. האין זה דמוקרטי? כל אחד מקבל זכות דיבור.
מיד כשלחץ על כפתור שליחת ההודעה עלתה מולו הודעה שהמערכת תפרסם את תגובתו לפי שיקוליה, ולא תפרסם ניבולי פה וכדומה. אף שרק לפני רגע הקליד את דבריו, לא הצליח בשום אופן לזכור מה כתב שם. נדמה היה לו שניבל את פיו, והוא הצטער שהודעתו לא תתפרסם משום שלא נהג בזהירות. אחר כך שוב זעם על עצמו, שהוא מצטער בכלל, ומה זה משנה מה חושבים עליו שם באתר המטופש, של רשת תקשורת מנוולת, שמאלנית, מושחתת ופרזיטית? שלא יפרסמו את התגובה! חשב והלך להכין לעצמו כריך.

כשחזר למחשב ניסה להעמיד פנים שזה לא מעניין אותו, כמשחק עם עצמו משחקים מטופשים של הסתרה. מי רואה אותך, אדיוט, מי? לגלג על עצמו. בסופו של דבר שיחתו הפנימית הגיעה למבוי סתום. החלק בו שניסה עוד להחזיק חזית של אדישות, התכתש עם החלק בו שלגלג על עצמו שאכפת לו בכלל, מול החלק שהכיר בבדידותו המוחלטת והעצובה, וכל אלה מול החלק בו שהיה דרוך כל כולו לדעת האם פרסמו כבר את הודעתו. קל היה להטעין מחדש את הכתבה. קל גם היה למצוא את הודעתו מבין ההודעות שהתפרסמו למטה, משום שהיא נכתבה לפני כמה רגעים. אחריו היו עוד כמה הודעות, כתובות בנוסח די דומה לשלו. האחרים לא חתמו עם שמם המלא, רק שם פרטי, או כינוי כלשהו. הוא לא התעכב על המידע הזה.
"תמשיכו בדרככם האומללה. לא כואב הלב. עד שלא תחליפו את ההנהגה שלכם בכזו פחות צמאת דם ומונעת ע"י שנאה תמשיכו לחיות בקור ובגשם ולמות במלחמות. רק אתם אשמים בזה. פלאחים פרימיטיבים סתומים בלחץ שלא משנה כמה ילמדו תמיד יישארו מטומטמים.

כואב הלב עליכם, לא בגלל שאתם סובלים, אלא בגלל שאתם סוגדים לאלימות וככה החיים שלכם נראים. הרס וחורבות על מטומטמים כמוכם. אתם לא רוצים קידמה, אז נהרוס אתכם עד היסוד. ביום שנשתגע נחסל ביום אחד 10,000 מכם, ונחלי דם יציפו את עזה כולל כולם ללא יוצא מהכלל, העולם יתפלץ וישתגע, אבל אחר כך תבינו "שהיהוד" השתגע וממש לא כדאי להתעסק אתו. ותתפלאו נחסוך כך בקורבנות מיותרים מכול הצדדים. לא נורא כל כך אם ימותו ילדים, אז מה? כאילו שאתם לא משתמשים בהם למטרות! תאמינו לי שהרג אזרחים אפילו יותר טוב מהרג אנשי חמאס. אם כל ההרוגים היו לוחמים של חמאס, הם היו מקבלים הילה של גיבורים... ככה העם שונא אותם והם מאבדים לגיטימציה לפעולות שלהם. ובכל מקרה,1000 עזתיים לא שווים חייל אחד שלנו. אני לא פסיכופט תאב דם ורודף נקמה, אני לא בעד לערוף ראשים ולשרוף אנשים חיים, אבל: אם צריך לבחור בין חיות האדם צמאי הדם לביננו, אני בוחר בנו. כן, גם אם ימותו חפים מפשע בצד שלהם, כמה נורא ואיום!"

זמן מה, המשיך לפרסם הודעות כאלה מבלי לחשוב על כך בכלל. זאת לא נראתה לו כמו תפנית של ממש בחיים. זה אפילו לא היה אירוע משמעותי במהלך היום. רק פוף, הודעה זועמת פה, או פוף, הודעה תומכת שם. זה הפך מנגנון קטן של השארת סימן, בתום קריאת כתבה או ידיעה, כמו ונדליזם בטבע שכבר הושחת.

ערב שישי אחד הוא וילדיו סעדו אצל אימו, כבכל סוף שבוע שני, בו היו באים אליו. אימו הייתה אלמנה ומורה בפנסיה. היא הייתה מן טיפוס כזה שאף אחד לא רצה לדבר איתו, כולל הוא עצמו וילדיו. כאב לו שהוא יכול היה לראות זאת על אימו, אבל לא הייתה לו ברירה. משוכנע היה שגם הוא ירש ממנה את אותה תכונה של "בלתי נסבלות", שבגינה היה נטול חברים למדי בחייו, ואפילו אשתו עזבה אותו. ילדיו, גם הם ירשו ברמה כזאת או אחרת את התכונה הזאת. הוא אהב אותם, פחות או יותר, אבל חברתם לעיתים הסבה לו סבל. הם היו חייבים להיות מול מסכים בכל עת. בביקוריהם הם נדדו בין המחשב, לטלוויזיה, למכשיר הסלולארי שלהם, ואם התבקשו או חויבו להביט אליו ולדבר, ענו בחוצפה וברוגז. "אבא, אתה חולה נפש, אתה יודע את זה?" אמרה לו ביתו באותו ערב. עד כדי כך הייתה חסרת גבולות, הילדה, שאפילו לא כיבדה אותו בנוכחות אימו. "מה יש לך? למה אתה כותב את כל הדברים האלה באינטרנט?"
"כן אבא, מה יש לך?" המשיך הבן גלוח הראש, "איזה פאדיחות אתה עושה לנו. כולם אומרים, אבא שלך כהניסט, אבא שלך כהניסט".

בתחילה הוא היה כל כך מופתע, שלא ענה להם כלל. אבל אימו, שבדיוק התרוצצה הלוך ושוב מן המטבח לחדר האוכל, מפנה סירים, ומביאה סירים, החלה לחקור את נכדיה. מסתבר שהילדים קיבלו משימה בכיתה, לחפש את שמות הוריהם במנוע החיפוש. זאת הייתה משימה תמוהה, שסופה חייב היה להיות בעייתי. אחד הילדים גילה שיש לו אחות שמעולם לא הכיר, אחר גילה שאביו ישב פעם בכלא. הפעולה הזאת היא מהפשוטות שיש, אך מעטים היו חושבים לעשותה. בכל מקרה, השיעור ההוא התקיים בכיתה של הבת, ואחר כך, בבית, היא שבה להעלות את שמו של אביה במנוע החיפוש בחברת הבן. ככל הנראה, שטף תגובותיו הזועמות של אביהם עלה לנגד עיניהם כנחשול. דווקא תוכן התגובות לא זעזע אותם, אלא עצם העובדה שאביהם השתמש בשמו האמיתי, "כמו פדחן". "אתה לא יודע שכולם כותבים טוקבקים בשם בדוי?!" שאלה הבת.

הוא כמובן שם לב לכך, אך משום מה רק עכשיו עלה בדעתו שלא כדאי היה לו לרשום את שמו האמיתי. ברגע שביתו הטיחה בו את בושתה, התחוור לו מיד מה שלא הבין לו במשך כל החודשים האלה שהזדהה בשמו: שהוא עושה משהו לא נכון. כאילו נכנסה בו רכבת, הוא הבין לפתע את טעותו. הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לבן אדם, זה להופיע בחדשות. לא היו חסרים לו היתקלויות עם אקטואליה בחייו. אחותו גרה ברחוב האנפה הידוע לשמצה מן האינתיפאדה השנייה, שחטף כדורים מן הכפר בית ג'אלה, והיא רואיינה תדיר. גיסו פונה מיישוב בעזה, פינוי שהיה בעיני כל המשפחה אירוע חבלני בפני עצמו. אפילו הוא היה נוכח בשעת פיגוע, ללא ידיעתו, כשטרקטור חלף על פניו במהירות מופרזת. הוא חשב שזה מראה מוזר, אולם רק אחר כך גילה, בחדשות הרדיו השעתיות, שהטרקטור דהר במטרה להרוג עוברי אורח ושהוא היה עד לפיגוע דריסה.

על כל פנים, בשלב הזה של חייו כבר גיבש דעה שלהיות בחדשות זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם. אנשים כמותו, לא יפים, נטולי כשרון, יהיו בעיתון רק בתור גופה.

אימו המשיכה להתלונן על תוכן תגובותיו. ילדיו החוצפנים הואילו בטובם לפתוח בפניה את הטוקבקים בטלפונים שלהם. אכן, אלו לא מילים נעימות בשביל אמא לראות, במיוחד לא אמו המורה, שהטיפה לו כל חייו על ערכיות. "כל הסמולנים הם קאפו. האמת כואבת ולכן כולכם מייללים. אתם אויבי ישראל בוגדים נאלחים ומקומכם בגלות טפו עליכם תחזרו למשרפות באירופה מיץ של הזבל, בזבוז חמצן. וכל המגיבים הסמולנים מתעצבנים פה כי שמו להם מראה לפני העיניים. חופש הביטוי עלק...".

אימו שטפה את היושבים בשולחן בזעזוע שלה. כמה שנים לא שמע אותה ככה, מטיפה מוסר. כמו שהייתה מדברת אליו כשהייתה חוזרת מפגישות אצל המנהלת, מה יהיה, הילד לא רוצה ללמוד? כמו שהייתה מתלוננת עליו שהוא לא עשה מספיק להציל את נישואיו, כמו שהייתה מפקפקת ביכולותיו שוב ושוב. כמה סתומה היא הייתה, ולא מציאותית. אנשים הם לא יותר מחיות, והישרדותם, אין לה דבר וחצי דבר עם כל הרעיונות הנאצלים שלה, אודותיהם גם היא, לא ידעה דבר. היא הלוא רק חזרה בקול רם על הדברים שהדפיסו לה בכתב גדול ומודגש בספרי ההכנה למבחני הבגרות. תלמידיה הבינו את זה היטב. לכן היו כותבים באחורי כיסאות בית הספר שהיא סתומה ומוצצת, במיוחד מאחורי הכיסא שלו.

הוא לא הקשיב לדבריה. הם הפכו לבליל של הברות פחוסות. מה שעבר בראשו היה אחר, צלול בהרבה. הוא הבין בבת אחת שני דברים: הראשון, שעליו ללא דיחוי להמציא שם בדוי. השני, שכתיבת הטוקבקים היה הדבר היחיד בחייו שהסב לו עונג. "הטוקבקיסט", היה השם שהמציא לעצמו. הוא שנא את השם בתחילה, כי נדמה לו חסר כל זהות, אבל לא הצליח לחשוב על משהו מוצלח יותר. לכן, בכל זאת השתמש בו, כמו שלמד להשתמש בדברים רבים ששנא לאורך חייו, עד שהפכו לשלו.

תחת הזהות הבדויה הוא התחיל להרשות לעצמו יותר ויותר. הוא החל לענות לתגובות של אחרים, ולתייג את שמם בתגובות שלו. הוא נסחף לדיונים מפרכים, נכנס שוב ושוב לאותה כתבה ועדכן אותה כדי לבדוק אם ענו לתגובותיו הפרובוקטיביות. גסותו הוציאה אנשים מכליהם, הם ענו לו תשובות נזעמות, מרובות סימני קריאה וכתב מודגש. הוא נוכח שיש מגיבים שחוזרים על עצמם באתרי החדשות המובילים. תמיד הם מופיעים באותו השם, ואומרים את אותם הדברים.

אחד מאותם מגיבים קבועים שהרתיח אותו במיוחד כתב תחת השם "אבנר65", דברי בלע ובגידה, דברים הזויים לחלוטין, שגרמו לטוקבקיסט בחילה פיסית של ממש. בכל פעם שהוא ראה בתחתית מאמר כלשהו תגובה של אבנר65, עורו התכסה סיכות, ושערות ידיו סמרו. שוב ושוב הוא אמר לעצמו שהפעם ימנע מלקרוא את אבנר65, שזה לא טוב לו, לא לבריאות ולא לנשמה, אולם התשוקה תמיד גברה עליו. קריאת ההודעה הביאה את התרגשותו לקצה שיא. קצר נשימה, אצבעותיו תקתקו תגובה על המקלדת כאחוזות כוח אחר, חיצוני לעצמו ובה בעת עמוק מתוכו. לאחר פרסום תגובתו היה מתכסה מיאוס וגועל, וקם מן המחשב לזמן מה.
"משהו מאד משובש אצלך," ענה לו יום אחד אבנר65, במפתיע, אחרי שזמן ארוך לא זיכה את הטוקבקיסט בשום תשובה.

המום, הטוקבקיסט קרא שוב את אבנר65, ואז את הודעתו שזכתה לכזאת התייחסות, אך לפתע לא היה לו זיכרון, לא של עצמו כותב את ההודעה, ואפילו לא של הכתבה באתר החדשות המוביל, שבתחתיתה התאספו כל התגובות. "אתה חיידק צואתי," כתב לו אבנר65 כמה שורות יותר למטה, בתגובה להודעה אחרת, "ואע"פ שמלבד מקרים יוצאים מן הכלל, בהם חיידקים צואתיים אינם מזיקים לאדם כשלעצמו, נוכחותם מעידה על מידת הזיהום הצואתי... תודה שהזכרת לכולנו לשטוף את הידיים לעיתים תכופות יותר". רוגע משונה השתלט על הטוקבקיסט למקרא השורות הללו, כאילו שהיה בהן אישור למשהו שידע כבר זמן רב.

הוא ענה, "כנראה שנאנסת על ידי הרבה ערבים בחייך ומשם הטינופת. אתה סמולן חזיר לבן ומצחין שראוי להיות מובל לתא הגזים ולהפוך לסבון!" ההתכתבות נמשכה, ונמתחה על פני כמה ימים, בכמה אתרי חדשות מתחרים, בכמה כתבות, בנושאים שונים. ברגע כלשהו, יכול היה הטוקבקיסט לנהל עם אבנר65 שמונה שיחות במקביל, בשמונה דפי אינטרנט פתוחים. לעיתים היו פאשלות, כמובן. יכולות היו להתגנב תגובות בודדות, נטולות הקשר, זרוקות בכתבה רנדומלית, שמסקרת את התייקרות החיתולים בשנה האחרונה, או פתיחת מעון לקשישים חדש בעיר לווין. אז, היו השורות הזועמות פשוט עומדות שם, בתחתית הכתבה, מבויישות לגמרי.

"לוקחים בני אדם שנולדים, ובהתניה תרבותית הופכים אתכם לפסולת אנושית. אחר כך כבר הלך עליכם, אין, אי אפשר לתקן יותר."

"אתה יודע, בין אדם לקוף מבדיל רק די אן אי אחד. האחד הזה חסר לך. לכן אתה קוף. זה ככה, קצת כדי להסביר את ההתפתחות המעוותת שלך."

"האמת היא שאתה השטן שבתוכנו!!! מה לך וללב?! מה אתה קשור לבני אנוש? תתבייש לך מגעיל+דוחה אחד!!! שאלוהים יסלח לך על כל עוונותיך למרות שאני בטוח שהוא לא יסלח!!! זבל!!"

"פשוט לא ייאמן..... אתם אוכלים, שותים, עובדים, מתרבים - הכל כמו הבהמות.....ואז מתים! בלי תכלית לחיים, בלי להתבונן מחוץ לגדר. פשוט עצוב ומעורר רחמים! אם היה דרך לתקן אתכם, הלוואי והלוואי, אבל חבל על האנרגיות של כולנו, אתם הרוסים."

מידי פעם הוא הרהר בו, באבנר65, מיהו? רוב הזמן דמיין אותו כמן מפלצת מיתולוגית רוחשת רמשים וצואה, וכך גם נהג לתאר אותו בתגובותיו, אבל מידי פעם עצר לנסות לדמיין את אותו אבנר65 כבן אדם. בטח הוא הולך מידי פעם להפגנות מבחילות של בוגדים. בטח יש לו כסף, אחרת, איך היה לו כל הזמן והאנרגיה הזאת להתכתש ברשת. ומה בדיוק מייצג המספר 65? האם הוא בן שישים וחמש או שנולד בשנת שישים וחמש? או שזה כמו מן מספר סידורי, כאילו הוא אבנר מספר שישים וחמש מכל האבנרים? בכל מקרה, עשה רושם שלא מדובר בבחור צעיר. הטוקבקיסט לא ידע למה, אבל הוא היה משוכנע שלאבנר יש שיער אפור. או קרחת. סביר שגם כרס. לא יתכן, החליט הטוקבקיסט, שאבנר הוא גבר נאה עם שיער שופע.
הוא עלה על אוטובוס לתל אביב להפגנה של השמאל. היא לא הייתה גדולה במיוחד, ובכל זאת, השלטים ההזויים שהחזיקו המפגינים הכאיבו לטוקבקיסט ברקות, כאילו היו שם רבבות אנשים טועים ומטעים. הוא לא צעק עליהם את כל מה שהיה לו לומר. רק עמד מן הצד ונעץ בהם מבט חולה. בניהם עמד איש מבוגר, בעל פני מכרסם, אוחז בשלט, "שימו סוף לסכסוך".
"אבנר," הוא אמר לו בשקט מאחור.

המכרסם הסתובב אליו בבהלה. משהו בצליל קולו ובמראה פניו של הטוקבקיסט החריד אותו. "התבלבלת," ענה לו והניח יד על כתף אשתו.
כששב הביתה ראה הטוקבקיסט באתר החדשות המוביל דבר משונה מאוד. בתחתית אחת הכתבות, פורסמה הודעה חתומה בשם "הטוקבקיסט", שהוא לא כתב. "הצילו את נפשותיכם! השנאה מביאה עליכם את הקץ!" נכתב בהודעה. נכון, הוא נהג להתבלבל לפעמים, ולעיתים קרובות לא זיהה את הדברים שכתב בעצמו. אלא שהפעם ההודעה בפירוש לא הייתה שלו, משום שהיא התפרסמה בעוד הוא היה בהפגנה. הוא פתח עוד כתבות באותו אתר. שוב ושוב ראה את אותה הודעה בשמו, שאינה פרי עטו. ומה הפלא בעצם? מה הבעיה לכתוב הודעה ולחתום אותה בשמו של מישהו אחר? כל קוף מבין את זה.

אחד אחד, הוא דג את התגובות המזוייפות, ופרסם תחתן תגובה בשם "הטוקבקיסט האמיתי": "אני לא כתבתי את הדברים המטומטמים פה, זה מתחזה."
תוך כדי מלאכת הנמלים הזאת, הוא התקשר לשרות הלקוחות של האתר, אבל במשך שמונים דקות חיכה בהאזנה למוסיקת ההמתנה, ואף אחד לא ענה.
בקצב תקתוקו הקדחתני ראה שלתגובותיו מתווספת תגובה החתומה בשם "הטוקבקיסט המתחזה" בלשון: "אני הטוקבקיסט האמיתי!"
לאתר הבא שהתקשר אליו, ענתה מישהי בתוך שלושים ושש דקות. היא חטפה ממנו צעקות. היא לא ניתקה את השיחה, שניהם ידעו שאסור לה. היא הסבירה לו שאין מה לעשות, ככה האתר בנוי. מי שלא מתאים לו, שלא ירשום תגובה. הוא חתם על התקנון. אי אפשר להסיר הודעות, אלא אם כן יש בהן תוכן לא הולם, קללות וכלי. הטוקבקיסט פרץ בצחוק, שהפתיע גם אותו וגם את אשת שרות הלקוחות.
"יש דבר נוסף שאוכל לעזור לך בו?" שאלה אותו.
הוא טרק את השיחה.

למחרת התעורר מאוחר. לא היה לו חשק לקום מהמיטה. הילדים היו אמורים להגיע אליו אחרי הלימודים, ולא היה דבר לאכול בבית, אבל גם את זה נדמה היה שהוא כבר לא יודע לפתור.
לבסוף התרומם מן המיטה, והביט במסך המחשב הכבוי, באותה הבעה מפחידה שבה הביט אמש במפגינים. הוא קם והדליק אותו. אקל על עצמי, חשב, והקליק על תחזית מזג האוויר. גשמי ברכה, כך נאמר. בתחתית התחזית הייתה רק תגובה אחת, של אבנר65. "סיפור אגדה," היה כתוב בכותרת.

"היה היה טוקבקיסט," כתב אבנר65, "מן האנשים השפלים והמרושעים ביותר שידעה רשת האינטרנט. שמו יצא לפניו ברשעותו, וקוראים מסויימים היו קוראים חדשות רק כדי לראות את תגובותיו, כמתבוננים על חיית טרף בכלוב. בוקר אחד הוא התעורר, ככל הבקרים הקודמים, וקרא את החדשות האחרונות. כהרגלו, איחל לכל הסמולנים למות בתלייה, למי שלא מוצא חן בעינו לעזוב את הארץ, ולעזה להימחק מעל פני האדמה. עוד בעודו מטייל באתר החדשות, החלו להתפרץ ידיעות מרעישות ביותר. בראשונה, תמונה מעוררת פלצות, ובה טורים על גבי טורים של אנשים תלויים, מן העצים, מעמודי חשמל, מן המרפסות. "המצוד אחרי סמולנים נמשך", היה כתוב בכותרת הידיעה.

תדהמתו של הטוקבקיסט הייתה כה גדולה, שהוא עשה דבר שהוא מעולם לא עשה, וזה, לצאת מן הכתבה בלי להגיב עליה. עוד הוא מעכל את המראה האיום של הכתבה הקודמת, והנה הוא רואה ידיעה חדשה, על שיבושים איומים בנמלי התעופה, מפני שמיליוני אנשים החליטו בבת אחת לעזוב את הארץ. ביד רועדת, חיפש הטוקבקיסט את עכבר המחשב, עדכן את עמוד החדשות, ומה אתם חושבים שהוא ראה? ניחשתם! עזה בבת אחת נעלמה. פשוט נעלמה. כאילו בלעה אותה האדמה. הטוקבקיסט חשב שנטרפה עליו דעתו. הוא הקיא, התגלגל על רצפת החדר, בכה וכמעט שהתאבד, עד שלפתע התעשת, הבין את עצמת קללתו, שטף את פניו, חזר אל המחשב, וכתב תגובה בזו הלשון:"

מיכל פיטובסקי היא סופרת צעירה. הרומן הראשון שלה, "אספלט", התפרסם בהוצאת כתר ב-2012 וכיום היא מסיימת את הרומן השני "הקומונה".

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מיכל פיטובסקי.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על הטוקבקיסט