כאב

לרגע רציתי להימלט. מי בא לחדר מיון מרצונו? האכסדרה האפורה הייתה מוצפת המולה. מבקרים, מלווים וחולים היו מעורבבים יחד. הנה, אני יכולה לצאת מכאן לעיר הנשפכת ממש לפתח השער, ללכת ברחובות, לשבת בבית קפה, אבל נכנסתי פנימה.

זאת הייתה עונת השפעת, וכל המיטות היו מלאות. גבר מבוגר הסתובב בפיג'מת בית החולים. קטטר בצבץ מתוך מכנסיו, ועמוד אינפוזיה היה מחובר אליו כחית מחמד. עדיין יכולתי ללכת משם.

טיפסתי והטלתי עצמי על מיטה צדדית ריקה, עטופה סדיני בית החולים. איש לא התפנה לגשת אלי. ניסיתי לנמנם, אבל זמזום הניאון ורעש בית הנתיבות ברקע- חולים, רופאים, מלווים-נכנסו ויצאו, קריאות חולים, אנקות שבורות, חדרו לנמנום שלי. ובכל זאת הוקל לי. נחתי. סוף-סוף.
לאחר שעתיים ניגש אלי בחור צעיר בחלוק לבן (ברור שלבן, לא אדום או כחול או שחור- אפשר לקצץ בתיאור הזה).
מה קרה, שאל.
כואב, עניתי.
מה כואב? חקר הרופא.
הכול.

אני מבקש לפרט, דרש. עיניו היו קצרות רוח. תהיתי מי יודע כמה שעות הוא מתרוצץ כאן, בלי שינה, בין כל החולים המדבקים האלה. בתוך הסבל.
לכי הביתה, לחשה בי מישהי, לכי. לא הולכת, השבתי לה. די. תשתקי.
הרופא תלה בי עיניו. ציפה לפירוט.

התחלתי לענות. המלים בקעו לאט, כמשתחררות מכלוב, ואחר-כך דהרו החוצה. ישבתי על המיטה הגבוהה, הרגליים היו תלויות משוליה, חשופות, ופירטתי:
הראש, כואב הראש. כואב הצער. כואבים הימים ההולכים, כואבת ההתפרנסות ההכרחית שדוחה כל זמן בהייה, כואבים הסידורים האינסופיים, כואב שההורים הולכים ומתרוקנים מבינתם טרם התרוקנו מחייהם, כואב חוסר האונים, כואב שקמטים חדשים סביב לעיניים, כואב שהייתי יפה ולא ידעתי, כואב שאין מספיק אהבה, כואב שאלימות והמצב, כואב שלאנשים בדרום העיר כואב, ובבתים הרוסים בגשם, באוהלים, ברחוב, וחתולי רחוב וכלב נטוש בשדה התעופה, וכואב שחסר, כואב מה שמסתתר, כואב מה שנגלה, כואב המקומות שלא אראה, כואב שכואב. שרוצה ללכת, שרוצה לרקוד- אבל כואב, רוצה שלא יכאב, כואב שגם כשלא כואב ומחייכת - כואב, ואפילו כשצוחקת-כואב.

הרופא הצעיר בהה בי לרגע. התבונן סביב. אולי חיפש תגבורת. אחרי רגע התעשת. בואי נבדוק את הלב, שלף סטטוסקופ וביקש שאפשיל את כתונת בית החולים הכחולה. ואנשום עמוק. ושוב, הפעם מאחור. בגב. הוא הקשיב בתשומת לב לפעימות הלב והנהן, מדד לחץ דם, וקרא לאחות שתיטול דמים, והנהן. עושה רושם שהכול תקין- סיבת הכאב לא ברורה, אמר לבסוף. ניתן לתת כדורים קטנים שיקלו על הכאב אבל אלה לא ימחקו רק יטשטשו, הוא אמר, ויש תופעות לוואי של כאבים אחרים, חדשים. את רוצה?

אמרתי שאני מחפשת מרפא של ממש, לא טשטוש, לא כאבים חדשים.
לרגע שתק. הוא הביט בי ונאנח. קראו בשמו כנראה, ד"ר מצב, ד"ר מצב, גש בדחיפות למיון הפנימי. הוא הזדקף, הקשיב, ואחר כך חזר אלי. הוא היה צעיר ממני מאוד. ליבי כאב עליו. שעות ארוכות במקום הזה, נלחם בחיידקים ובווירוסים, ובמלווים כעוסים ואחיות עייפות. הרופא אמר – יש מכשור חדשני, תהודה מגנטית שבודקת את המבנה הנפשי, אולי שם ימצא פיתרון. אפשר לבדוק.
כאן? שאלתי, עכשיו? במיון?
כן, הנהן שוב, זה מה שעושים כאן. בודקים.

שני אחים הסיעו אותי על מיטה מתגלגלת למכון ההדמיה. השתחלתי לתוך גליל ארוך ואפלולי. שכבתי בתוך הגליל. הטכנאי אמר לי לחשוב על משהו נחמד, כדי להקל על הזמן בתוך המכונה. כדי להירגע. חשבתי על החתול הג'ינג'י הקטן שהסתובב בחצר והיה יושב על גגות המכוניות כמו מלך וגרגר אלי בכל פעם שבאתי או הלכתי מהבית, וכשהיו לי שאריות מארוחת הצהריים היה מזנק ורץ לקראתי בדהרה, ולפעמים הרשה לי ללטף את הבטן שלו. ומלבד זה היו לנו רגעים בהם התבוננתי בו יושב על גג המכונית, והוא התבונן בכל, רק לא בי, אבל הייתה ביננו הבנה שלמה. הוא ידע זאת ואני ידעתי. המחשבה על החתול כאבה. נזכרתי שכאשר היה נדיב במיוחד היה מניח כפה על כף הרגל שלי , כך, בהיסח דעת של אינטימיות אמיתית. אבל הוא מת פתאום. לחצר הגיע חתול אחר, גם הוא ג'ינג'י, גדול ומוצק מזה שאהבתי, נחמד מאוד. התחכך בשוקיים, אבל הוא היה אחר. ועד שנמצא מישהו, שאף שהוא דובר שפה אחרת, הוא דובר אותה שפה שאני דוברת, בדיוק. ועד שמוצאים מישהו בעולם הזה. הכאב שט בכל הגוף בעוד הגליל החלול נע ימינה ושמאלה ואני בתוכו. כעבור זמן, לא ידעתי כמה, קולות התקתוק שלו נשתתקו והגליל נעצר. יצאתי והובלתי חזרה לחדר המיון. הגיע הרופא הצעיר.

עיניו היו עייפות וסבלם של האנשים סביב שקע בתוכן ונבלע. הוא פרס גיליון נייר דק וארוך, מכוסה סימנים וגרפים וכתמים שחורים לא סימטריים. הנה, הראה לי הרופא את תוצאות הבדיקה, הנה הכאבים שלך. הוא הזדקף כמנצח, כאילו מצא את התרופה לווירוס שמסכן את העולם. ראשנו רכנו זה אל זה מעל גיליון הנייר הארוך. ידו טפחה על אחד הדפים, כמחזקת הוכחה מדעית ברורה.

שוב נשמע קול אשה קורא ברמקול את שמו-ד"ר מצב, ד"ר מצב מתבקש לגשת בדחיפות - אבל הוא המשיך לעמוד ליד המיטה שלי והסביר באריכות: הסיבה לכאב שלך - מבנה נפשי מסובך. יותר מידי פיגומים, פחות מידי קירות, וגם אלה שכבר נבנו - דקים מידי. לא מוגנים. צריך לחזק את היסודות, לעבות את הקירות בבטון מזוין. לבנות סביבך ממ"ד. שום כאב לא יוכל להיכנס לשם, תהיי בטוחה, הוא חייך. הייתי ספקנית. המבנה הנפשי שלי אמנם לא לגמרי תקין אבל איך אפשר לשנות? לחזק? אל תדאגי, הרגיע הרופא, היום אפשר כמעט הכול. הכי הרבה נשבט מישהי כמוך עם מבנה נפשי חזק יותר. מה את אומרת?
אמרתי - כואב.

נו, רק צחקתי, פני הרופא התבהרו פתאום, אני רושם הפניה למרפאת כאב. כאן רק מיון, הסביר. טיפול ראשוני בלבד. ואין ביטחון שמרפאת כאב היא הפיתרון. אולי דיקור.
כואב, נרתעתי, דוקר.
אם כך- לכי הביתה ותתרגלי. תלמדי להתנועע בזהירות, לקחת משככי כאבים. אולי מורפיום או אופיום או קודאין. לרפואה אין פיתרונות קסם.
חמלתי עליו. אין פתרונות. כאב הוא הבעיה מספר אחת של הרפואה היום. אמרתי לו שקראתי את זה במאמר כלשהו.
הוא הנהן.
לשווא ניסיתי לסלק מתוכי את הגוף המכווץ, הדוקר, המדמם. תליתי בו עיניים מאוכזבות.
אין תרופה? אין תהודה מגנטית? אין שיבוט?
אולי יהיה בקרוב, הרופא אסף את מכשיריו וגלגל את הדף הארוך עם תוצאות הבדיקה, תמיד יש תקווה.

אשה על אלונקה הוכנסה לאולם במהירות. היא נראתה חיוורת מאוד. היא לא נשמה. גבר, אולי בעלה, נופף מעליה בפיסת עיתון. הוא נראה מבוהל. האשה נעלמה בתוך מעגל של רופאים ואחיות שהקיפו אותה מיד. הקול ברמקול היה בהול, על סף הצווחה: ד"ר מצב, ד"ר מצב!
הרופא הצעיר נפנה ממני ומיהר לעבר המעגל שהסתיר את האשה המתה או הגוססת. פתאום סב וקרא אלי, את משוחררת, כתבתי כמה המלצות. אחר-כך נחפז לנסות להציל את חייהם של חולים אחרים. חולים באמת.

נובמבר 2014. כל הזכויות שמורות למחברת.