כולנו שקרנים מלידה

היכולת לשקר היא חלק בלתי נפרד מחיי החברה ואף מעידה על יצירתיות ואינטליגנציה. אז מדוע אנחנו מגנים ומענישים שקרנים?
X זמן קריאה משוער: 39 דקות

באמצע המאה התשע־עשרה הוצג ב"מוזיאון האמריקני" של האמרגן הניו־יורקי פיניאס בַּרנוּם אוסף אקזוטי של מוזרויות אנושיות ולא אנושיות, כולל האישה המזוקנת המקורית, לווייתן לבן ענקי וזוג תאומים סיאמים שעוררו מחלוקת. כמובן, התערוכה זכתה לפופולריות רבה, אבל ההצלחה לוותה בקשיים. ברנום הבין שיש לו בעיה עם מה שאנשי עסקים מודרנים היו מכנים "זרם המבקרים"; היו פקקים אנושיים בתערוכה, משום שאנשים השתהו זמן רב מדי מול האטרקציות. הפתרון של ברנום היה להשתמש במונח מעורפל כדי לגרום למבקרים להקדים את יציאתם מן "המוזיאון", והציב שלטים שנשאו את הכתובת "אל המעבר המיוחד". המבקרים, שהיו נרגשים מהאפשרות לצפות בחיה מוזרה נוספת, הלכו בעקבות השלטים ומצאו את עצמם ברחוב.

ההגדרה המקובלת לשקר היא דבר לא נכון שנאמר מתוך כוונה להוליך שולל. אם אומר לכם שפריז היא הבירה של בלגיה, תדעו שזה לא נכון, אבל לא תאשימו אותי בשקר. פשוט תניחו שאני טועה, או שאני מתלוצץ. אמירת דבר לא נכון לאדם אחר אינה שקר אם מי שאמר את האמירה הזאת מאמין שהיא נכונה. אבל אם אתם יודעים שאני יודע שפריז אינה בירת בלגיה, ואתם יודעים שיש לי עניין לשכנע אתכם שכן (אולי אני מנסה לגרום לכם להפסיד במשחק טריוויה), אז אתם יודעים שאני משקר.

אנחנו מזועזעים מעצמנו, שיש לנו היכולת להמציא דברים שאינם נכונים, ובה בעת אנו מתרשמים מהמקוריות שלנו; מרגישים חוסר נוחות מהקלות שבה אנחנו משקרים, ובה בעת בטוחים ששקרים הם כורח המציאות

כפי שניתן לראות בדוגמה של ברנום, אפשר לשקר גם כשאומרים את האמת. עם זאת, אפשר גם לשקר למישהו בלי להוליך אותו שולל. ב"הקיר", סיפור קצר של ז'אן פול סארטר המתרחש בימי מלחמת האזרחים בספרד, שומריו של פבלוֹ איבּּיֶיטה, אסיר שנידון למוות בידי הפשיסטים, חוקרים אותו על מקום הימצאו של מפקדו, רמוֹן גריס. מאחר שאיבייטה יודע שגריס מתחבא אצל בן דודו, ומאחר שהוא רוצה להרוויח קצת זמן, הוא אומר להם שגריס מתחבא בבית הקברות. כך יש לו לילה שלם להרהר בהוצאתו להורג המתקרבת, שתגיע ברגע שהשומרים יגלו כי הטעה אותם. אבל עם שחר הוא מגלה למרבה האימה שגריס העביר את מקום מחבואו למקום שהוא, איבייטה, אמר לשומרים. גריס נעצר בבית הקברות ואיבייטה משתחרר. איבייטה שיקר לחוקריו, אבל אמר להם את האמת.

שקרים הם עניין חמקמק שמשתנה כל הזמן. יש שקרים קטנים שאנחנו מספרים כדי לפשט סיפור מורכב או להגן על הפרטיות שלנו, ויש שקרים שאנו מספרים כדי להיחלץ ממצב חברתי לא רצוי ("יום חמישי? יש לי שיעור נגינה בבסון בערב"). ויש שקרים חמורים יותר: אלה שאנחנו מספרים כדי לכסות על מעשינו הקלוקלים או כדי לקבל את מה שאנחנו רוצים — שקרים על רומן סודי או תחמונים שונים במקום העבודה. יש שקרים של תפקיד (אני מספר לכם שאני שוטר), ושקרים שבהם השקר הוא השמטת עובדה חשובה (למשל, אם מישהו יספר לי על חיי האהבה הסוערים שלו בלי לומר שהפרטנרית לאקרובטיקה המינית שלו היא אשתי). יש שקרים שאנשים מספרים כדי שיעריצו אותם (הדג העצום בגודלו שדגתי והשלכתי חזרה הימה; חייל המספר בהגזמה על עוז הלב שגילה), ושקרים שאנשים מספרים כדי להגן על עצמם או על מישהו אחר מפגיעה גופנית או נפשית. ויש גם שקרים שבני אדם מספרים סתם בשביל הכיף: כולנו נתקלנו באנשים שמשבצים בסיפוריהם קישוטים פיקטיביים רק משום שהסיפורים מעניינים יותר ככה. "אני השקרן הגדול ביותר שראיתם בחיים שלכם. זה נורא," אומר הולדן קולפילד, הגיבור בן הארבע־עשרה של "התפסן בשדה השיפון". "אפילו כשאני הולך לקנות עיתון, ומישהו שואל אותי לאן אני הולך, אני מסוגל לומר שאני הולך לאופרה. זה נורא."

אני מרבה להשתמש לסירוגין במילים "הטעיה" ו"שקר". אבל יש הבדל בין השתיים. ג'רי אנדרוז, הקוסם האמריקני הגדול והמוזר, קבע לעצמו את הכלל שלא לשקר בהופעות שלו — כלל לא קל אם זוכרים שהאמנות שלו היתה תלויה, כמו אמנותם של כל מאחזי העיניים, בהטעיה. אבל אנדרוז אירגן את התעלולים שלו בצורה כזאת שהוא אמר תמיד את האמת, גם כשידיו עשו משהו שהוליך את הקהל שולל. הוא היה אומר, "נראה כאילו אני מכניס את הקלף לאמצע החפיסה," ולא "אני מכניס את הקלף לאמצע החפיסה," לפני שהכניס קלף מסוים לראש החפיסה. כך היה לו קשה יותר לבצע את התעלולים שלו, משום שהוא הזהיר את הקהל מפני האפשרות שהוא מרמה אותו, אבל זה היה האתגר שאנדרוז הציב לעצמו. הטעיה יכולה להיות כרוכה בכל אמצעי להוליך שולל: זה יכול להיות בטון הדיבור, בחיוך, בחתימה מזויפת או בדגל לבן. בשקר יש שימוש במילים — זהו סוג מסוים, מילולי, של הטעיה.

אין ספק שהנטייה האנושית להטעות — נטייה שנבעה מדרישות שונות בחיי החברה של בני תקופת האבן — תפסה תאוצה עם המצאת השפה. ההשערות באשר לשאלה מתי זה קרה מגוונות למדי, ונעות בין הדעה הגורסת שזה היה לפני 50 אלף שנה בקירוב ובין הדעה המדברת על 500 אלף שנה בקירוב. אבל דבר אחד ברור: זה היה זינוק עצום קדימה ביכולת ההטעיה, משום שהשפה ניתקה את התקשורת מהפעולה. אם לא צריך להצביע לכיוון המזון כדי שמישהו אחר יחשוב שיש שם מזון — אם אפשר פשוט לומר ולתת לאחרים לגלות את האמת מאוחר יותר — האפשרויות להטעות נעשות רבות ומורכבות עשרות מונים.

קריאת סיפורים על פעולות הטעיה של פרימטים מעוררת שני סוגים של רגשות בעת ובעונה אחת: חוסר נוחות, משום שיש בסיפורים האלה כדי לומר שהתנהגות כזאת טבועה בעצמותינו, והתפעלות מהתחכום, מהיצירתיות ומהאינטליגנציה של הפרימטים. משהו דומה לשתי התגובות המנוגדות האלה עובר לאורך כל תולדות יחסינו לשקרים ולשקרנים. אנחנו מזועזעים מעצמנו, שיש לנו היכולת להמציא דברים שאינם נכונים, ובה בעת אנו מתרשמים מהמקוריות שלנו; מרגישים חוסר נוחות מהקלות שבה אנחנו משקרים, ובה בעת בטוחים ששקרים הם כורח המציאות.

ב"אודיסאה" העמיד הומרוס מול אכילס גיבור שהיה "רב אמן בשקרנות מקרב בני התמותה"; אדם שהשתמש בנכלוליות שלו במיומנות ובגאווה, ועשה זאת הן בקרב והן באהבה

"שקר הוא חטא מקולל," כתב ההוגה הצרפתי בן מהמאה השש־עשרה מישל דה מוֹנטֵיין. אם נבין עד כמה השקרים נוראים, הוסיף מונטיין, נדע כי הם חמוּרים בהרבה מפשעים אחרים. תיאולוגים מאוגוסטינוס ועד ימינו גינו את השקר וקבעו כי הוא חטא כבד. עמנואל קאנט הכריז כי אין דבר כזה שקר לבן; שאי אפשר להצדיק שקר בשום מצב. הוגים אחרים טענו כי אבסורד לטעון שאפשר או צריך לחיות בלי היכולת לשקר. "יש עולם אחד בלבד," אמר פרידריך ניטשה, "והעולם הזה שקרי, אכזרי, מלא סתירות, מטעה, וחסר פשר [...] אנו זקוקים לשקרים כדי לשרוד במציאות הזאת, ב'אמת' הזאת, אנחנו זקוקים לשקרים כדי לחיות." אוסקר ויילד אמר בצורה קלילה יותר, שהשקר הוא שביל מילוט מהשיממון הבלתי נסבל של החיים האמיתיים, והאזהרה היחידה שלו בעניין היתה שיש לשקר בחן. הוא קונן על "שקיעת השקר כאמנות, כמדע וכעונג חברתי." ייתכן מאוד שקאנט ומונטיין היו מסכימים עם אכילס, גיבור ה"איליאדה", שהודיע שאין הוא מוכן לסלוח למי שרימה אותו. עם זאת, ב"אודיסאה" העמיד הומרוס מול אכילס גיבור שהיה "רב אמן בשקרנות מקרב בני התמותה"; אדם שהשתמש בנכלוליות שלו במיומנות ובגאווה, ועשה זאת הן בקרב והן באהבה. אודיסאוס הוא בסופו של דבר הגיבור המושך יותר — והאנושי יותר.

אי אפשר להגיע להסכמה בדיון בעניין שקרים. הדיון הזה הוא חלק מפס הקול הקבוע של השיח האנושי מאז החל האדם לדבר, והוא מכיל כמעט הכול: הרעיונות שיש לנו באשר לשאלות איזה מין יצור אנו, מה זה אומר להיות אדם טוב ומה לכל הרוחות כל שאר האנשים אומרים עלינו. דבר אחד ברור, והוא שאנחנו שקרנים מטבענו. "היכולת האנושית לשקר," אמר מבקר הספרות והפילוסוף ההומניסט ג'ורג' סטַיינֶר, "הכרחית לשיווי המשקל של התודעה האנושית ולהתפתחות האדם בחברה." כולנו שקרנים מלידה.

איך ילדים לומדים לשקר

לטום, בנה בן הארבע של שרלוט, יש יחס מיוחד לאמת. אין לו כל בעיה להאשים את אֵלה, אחותו בת השנה, בכל דבר שהשתבש, גם אם משמעות הדבר היא שעליו לשקר. כששרלוט נמצאת במטבח, ושומעת קול נפץ בא מהסלון, היא יודעת שכשתיכנס לסלון תמצא חפץ שביר כלשהו על הרצפה, ושטום יצביע על אלה וישתף את אמו במורת הרוח שלו מאחותו. אֵלה תהיה בצדו האחר של החדר, אדישה למתרחש, אבל טום יתעקש שהיא זו שהפילה את מה שהפילה בזמן שחיפשה את הבובה שלה. אלמלא ידעה שרלוט שאלה אינה יכולה לזחול מספיק מהר כדי להתרחק בזריזות מזירת הפשע, היא היתה אולי מתפתה להאמין לו. "הוא כל כך משכנע," היא אומרת לי. "הוא שקרן כל כך טוב שזה מפחיד."

האם העובדה שטום משקר צריכה להדאיג את שרלוט? אם נסרוק את הספרות הענפה העוסקת בגידול ילדים, נאמר בוודאי שכן. מחברי ספרי הדרכה להורים קוראים לעמידה על המשמר בעניין הזה. הנה קטע טיפוסי ממדריך אינטרנטי לגידול ילדים:

לפני שנבחן למה ילדים משקרים, חשוב להכיר בכך שהשקר יכול להיות אינדיקטור מוקדם לבעיה חמורה יותר. שקרנות קומפולסיבית נראית לעתים קרובות בשלבי ההתפתחות המוקדמים של ילדים שסובלים מבעיות התנהגות, בעיקר כאלה שסובלים מהפרעת קשב וריכוז ומהפרעת התנהגות.

הכותב נזהר להבחין בין שקרים רגילים ולא מזיקים לבין "שקרנות קומפולסיבית", שמתרחשת כאשר ילד משקר "לעתים קרובות ובלי כל סיבה נראית לעין". אפילו על בסיס הדברים האלה בלבד, שרלוט אמורה לדאוג: אחרי הכול, טום משקר לעתים תכופות, ולא פעם הוא עושה זאת בלי כל מניע גלוי. אבל כשאני שואל אותה אם היא שוקלת לפנות לייעוץ בעניין היחס הבעייתי של טום לאמת, שרלוט צוחקת. "הוא בדיוק כמוני," היא אומרת. הגישה הרגועה של שרלוט לשקרים של טום היא גם הגישה של כותב הקטע הזה:

קצת אחר כך (בגיל שנתיים ושבעה חודשים וחצי) ראיתי אותו יוצא מחדר האוכל. עיניו ברקו במיוחד והוא התנהג באורח מוזר שלא היה אופייני לו. מכיוון שכך נכנסתי לחדר כדי לראות מי נמצא שם, וגיליתי שהוא לקח סוכריות ג'לי, כאלה שהוא ידע שאסור לו לקחת. מאחר שהוא לא קיבל עונשים, ההתנהגות המוזרה שלו בהחלט לא היתה תוצאה של פחד, אלא אפשר להניח שהוא התענג על ההתרגשות שבמאבק במצפון שלו. שבועיים לאחר מכן נתקלתי בו בעת שיצא מאותו חדר, והוא הסתכל על הסינר שלו, שהיה מקופל בקפידה רבה; ושוב, ההתנהגות שלו היתה כה מוזרה, שהייתי נחוש לראות מה הוא מסתיר בתוך הסינר, בעיקר אחרי שהוא אמר שאין שם כלום והורה לי שוב ושוב "ללכת". מצאתי את הסינר מוכתם במי מלפפונים כבושים, כך שהיה פה שקר מתוכנן היטב. מכיוון שהילד הזה קיבל בעיקר חיזוקים על הפעולות החיוביות שלו, לא עבר זמן רב עד שהוא היה לילד דובר אמת, פתוח ונעים, כזה שכל אדם היה מאחל לעצמו.

הקטע לקוח מתוך מאמר קצר שפירסם צ'רלס דרווין ב־1877 ונקרא "תיאור ביוגרפי של תינוק". דרווין, שהיה כמעט בן שבעים בעת שכתב את המאמר, קרא דוח על ההתפתחות המנטלית של הילד שכתב חוקר הטבע הצרפתי היפּוֹליט טֵיין, וזה עורר אותו לחפש רשימות שכתב על שנותיו הראשונות של בנו הבכור, ויליאם אֶרַסמוּס "דוֹדי".

אם אתם משגיחים שילדכם בן השלוש משקר, אינכם צריכים להיות מוטרדים. למעשה, הדבר הנכון לעשות הוא לשמוח בשקר הראשון של הילד, בדיוק כפי ששמחתם במילותיו הראשונות

חוויית האבהות מילאה את דרווין עונג, והילדים שלו עצמו סיקרנו אותו כפי שסיקרן אותו עולם הטבע כולו. הוא היה כותב מעולה, והמאמר כתוב בחיוניות רבה, עם פרטים זעירים שדרווין השגיח בהם, כמו "העיניים הבורקות במיוחד" של דודי בעת שדילג ביציאה מחדר האוכל, שיכור מרוב סוכר. אף על פי שדרווין היה ער להתפתחות המוסרית של בנו, והבחין בסימנים הראשונים של "חוש מוסרי" אצלו, הוא לא שפט את הילד במונחים של מוסר. אין כל אינדיקציה שה"שקר המתוכנן היטב" של דודי הרגיז או הכעיס אותו.

המאמר של דרווין סבל מחוסר התייחסות של חוקרים מהתחום שנודע לאחר מכן בשם "פסיכולוגיה התפתחותית" — חקר ההתפתחות המנטלית של הילדים — ואשר החל לצמוח ממש רק במאה העשרים. למעשה, עד סוף המאה העשרים לא גילתה הפסיכולוגיה ההתפתחותית עניין רב בשאלה מתי ילדים משקרים ולמה. כשחוקרים דנו בכל זאת בשקרים של ילדים, הם התייחסו אליהם בדרך כלל כאל הפרעה, כסימן לחוסר כשירות. בחיי היומיום שלנו אנחנו עדיין חושבים במונחים דומים; מעט מאוד הורים חשים בנוח עם הרעיון שילדם שקרן. אבל אם אתם משגיחים שילדכם בן השלוש משקר, אינכם צריכים להיות מוטרדים. למעשה, הדבר הנכון לעשות הוא לשמוח בשקר הראשון של הילד, בדיוק כפי ששמחתם במילותיו הראשונות.

שלגיה והמלכה מחופשת לכפרייה לא מזיקה

שלגיה והמלכה מחופשת לכפרייה לא מזיקה

אנחנו מתרגלים את יכולות ההטעיה שלנו מגיל צעיר מאוד. אפילו תינוקות משתמשים באמצעים לא מילוליים כדי לרמות ולהעמיד פנים. בזמן שערכה מחקר על הורים לילדים קטנים, מצאה וַזוּדֶבי רֶדי מאוניברסיטת פורטסמות דוגמאות להתנהגות תינוקות שתואמת את דפוסי ההטעיה שמצאו ביירן ווייטן בקרב הפרימטים: התגרות, העמדת פנים, הסתרה והסחה. תינוקת פורשת את ידיה שוב ושוב, כאילו כדי לחבק את אמה השמחה לפוגשה, ואז מחזירה אותן וצוחקת. תינוקת בת אחד־עשר חודשים, שמכריחים אותה לאכול, מתבוננת היטב באמה, וברגע שזו מפנה את גבה, זורקת את הטוסט שלה על הרצפה. הרמאות הפשוטה ביותר "מתרחשת פחות או יותר במקביל לניסיונות הראשונים להעביר מסרים לסביבה," אומרת רדי.

בשלב מסוים בין גיל שלוש וחצי לגיל ארבע וחצי חל שיפור משמעותי ביכולתם של ילדים לשקר, והם עושים זאת במיומנות ובהתלהבות רבות יותר

ילדים מתחילים לשקר — כלומר להטעות באופן מילולי — פחות או יותר כשהם לומדים לדבר. בין גיל שנתיים לארבע השקרים האלה פשוטים מאוד בדרך כלל ומשרתים את הילדים, והילדים מספרים אותם כדי לחמוק מעונש, או כדי להסתיר חטא קטן, כמו במקרה של בנו של דרווין. ילדים קטנים מאוד בדרך כלל אינם שקרנים טובים. ילד בן שלוש יכול לומר "לא הרבצתי לה" מיד אחרי שאביו ראה אותו מנחית סטירה על אחותו. הורה שנכנס למטבח, ומוצא את בתו עומדת על כיסא ומנסה להגיע למדף שבו מונח השוקולד, יכול לגלות שהיא מכחישה הכול — אבל כשישאל אותה למה היא עומדת על כיסא, היא תאמר "הייתי צריכה להגיע..." הפסיכולוג ג'וזף פֶּרנֶר נזכר איך בנו ג'ייקוב ניסה להימנע מללכת לישון, והשתמש לשם כך בתירוץ שהועיל לו באירועים קודמים — "אני לא עייף" — בלי להבין שבהקשר הזה הוא לא ממש עוזר לעצמו. שקרים של ילדים קטנים במיוחד נועדים להשיג מטרות פשוטות, ועד מהרה הם מודים בהם. שקר של ילד בן שלוש הוא אינסטינקטיבי וספונטני. אין בו הרבה שיטתיוּת. ואז, בגיל ארבע בקירוב, משהו משתנה.

במחקר אחד, שערכו חוקרים מאוניברסיטת פיטסבורג, נשאלו הורים ומורים באיזה גיל ילדים יכולים לשקר שקר מתוכנן היטב — שקר שבו ברור לילד מה בדיוק הוא עושה. התשובות היו מגוונות. היו אמהות שחשבו שילדים בני חמש וחצי אינם מסוגלים לשקר שקרים מתוכננים (הכול הסכימו שילדים בני שש יכולים לשקר). עם זאת, רוב ההורים שמו לב שהילדים שלהם החלו לשקר יותר, ולעשות זאת טוב יותר, בסביבות גיל ארבע. ואת העובדה הזאת, שההורים השגיחו בה באופן אינטואיטיבי, זיהו הפסיכולוגים שוב ושוב במחקר: בשלב מסוים בין גיל שלוש וחצי לגיל ארבע וחצי חל שיפור משמעותי ביכולתם של ילדים לשקר, והם עושים זאת במיומנות ובהתלהבות רבות יותר. ילדה בגיל הזה, שתיתפס בדרך אל השוקולד, עשויה לטעון כי טיפסה על הכיסא משום שהיא מבקשת להחזיר את קופסת דגני הבוקר למקומה. היא תמשיך לטעון כך גם כשיהיה מישהו שיערער על הסיפור שלה, והיא תעשה את כל זה בפנים חתומות.

ויקטוריה טֶלווֹר בילתה את רוב חייה המקצועיים בצפייה בילדים משקרים. טלוור היא חוקרת בתחום הפסיכולוגיה של הילד באוניברסיטת מקגיל בקנדה, ומתעניינת בשאלות מתי ואיך ילדים מפתחים את הידיעה מה טוב ומה רע, ואיך הם לומדים להשתמש בשקר. כדי לבחון את נטייתם של ילדים לשקר — ואת יכולתם לשקר בצורה משכנעת — טלוור משתמשת בניסוי שכבר הוכח כיעיל, ומוכר בשם "דפוס ההתנגדות לפיתוי", או בשמו הפחות פורמלי, "משחק ההצצות".

עטיפת הספר

עטיפת הספר

וכך זה עובד: החוקרת נפגשת עם ילד ומשחקת איתו כמה משחקים כדי לבנות קשר ראשוני איתו. לאחר מכן עוברים השניים למשחק ניחושים. הילד יושב כשפניו אל הקיר והחוקרת עומדת מאחוריו. היא מביאה צעצוע ומבקשת מהילד לנחש איזה צעצוע היא מחזיקה על סמך הצליל שהוא משמיע. אם הילד מצליח לנחש שלוש פעמים הוא זוכה בפרס. אחרי כמה צלילים קלים לזיהוי (מכונית משטרה, עגלת תינוק) מגיע צליל מבלבל באופן מכוון. טלוור מביאה בדרך כלל צעצוע שאינו משמיע קול, כמו בובה של חתול, ובו בזמן פותחת כרטיס ברכה מנגן. כמובן, זה מבלבל את הילד. לפני שהוא מתפתה לענות, החוקרת אומרת שעליה לעזוב את החדר לרגע, ומזהירה את הילד שלא יציץ בזמן שהיא בחוץ. אף אחד מהילדים אינו מצליח לציית להוראה הזאת, וכולם מסתובבים כמה שניות אחרי שהדלת נסגרת, בלי לדעת שמצלמים אותם. כעבור זמן־מה החוקרת חוזרת לחדר, ומשמיעה די רעש בדרכה חזרה כך שהילד יֵדע שהיא באה ויהיה לו זמן לסובב את ראשו אל הקיר. כשהילד מכריז בניצחון את התשובה הנכונה, החוקרת שואלת אם הוא הציץ. האם הוא אומר את האמת או משקר?

בדרך כלל, ילדים בני שלוש מתוודים מיד, ואילו רוב בני הארבע משקרים ואומרים שלא הציצו. בגיל שש, 95 אחוז מהילדים ישקרו ויאמרו שלא הציצו. הרוּבּיקוֹן הזה, שהילדים צולחים בין גיל שלוש לחמש, הוא ככל הנראה אוניברסלי: דפוס דומה נצפה בקרב ילדים אמריקנים, בריטים, סינים ויפנים.
אז מה קורה לילדים בגיל ארבע? לדברי טלוור, רק אז הם תופסים באמת שיש בני אדם אחרים שאפשר לשקר להם. בגיל שנה בקירוב תינוקות כבר לומדים שבני אדם רוצים דברים, שהם פועלים כדי להשיג את הדברים האלה ושלפעמים זה עובד ולפעמים לא. לדוגמה, מחקרים מצאו שתינוקות בני תשעה חודשים מצפים מאדם מבוגר להושיט יד אל חפץ שלפני כן הם הסתכלו עליו וחייכו לעברו. פעוטות שעוד לא מלאו להם שנתיים יכולים להבחין שיש הבדל בין מה שהם רוצים לבין מה שקורה באמת — והם בהחלט יודעים איך לצרוח את ההבנה הזאת. בני שנתיים מתחילים לקלוט שלהוריהם יש רגשות, ושהם, הפעוטות, יכולים להשפיע במעשיהם על הרגשות האלה: ואז הם ממשיכים לבחון את התובנה המדהימה הזאת.

אבל לילדים באותן שנים ראשונות עדיין חסר משהו חשוב, והוא היכולת להבין שלבני אדם אחרים יש מחשבות שונות מאלה שלהם. ילדה בת שלוש עשויה להניח שהשוקולד נמצא בארון, אבל היא לא תבין שזוהי הנחה — כלומר, שאנשים אחרים יכולים להניח אחרת. מבחינתה של ילדה בגיל כה רך, מה שהיא חושבת הוא בדיוק מה שכל אחד אחר חושב — ומשום כך פעוטות עשויים לגשת אליכם ולדון בפירוט רב בתוכנית טלוויזיה שמעולם לא שמעתם עליה. רק בגיל שלוש או ארבע ילדים יכולים לגלות שלבני אדם אחרים יש מחשבות ודעות משל עצמם.

המלך ליר אינו מצליח להשגיח לא ברגש העומד מאחורי הצהרת האהבה של בתו קורדליה ולא בשקר המסתתר מאחורי דברי החנופה של בנותיו האחרות. טעויות כאלה של פענוח הן החומר שממנו עשויים החיים

בסיפור "שלגיה" המלכה — אמה החורגת המרשעת של שלגיה — משטה בגיבורה שוב ושוב כשהיא מתחפשת לכפרייה לא מזיקה. כאשר שלגיה מקבלת את ההצעה הנדיבה לכאורה שלה לטעום מהתפוח העסיסי, המלכה תוקפת אותה. ברגע ששלגיה פותחת את הדלת למלכה המרושעת, היא מניחה הנחה שגויה — היא סבורה שהיא פותחת את הדלת לאישה כפרית, ולא לאמה החורגת. הסיבה להנחה שלה נראית לנו ברורה, כפי שהיא נראית לילד בן ארבע. אנחנו יודעים ששלגיה לא ראתה את מה שאנחנו ראינו: את המלכה בזמן שהיא מתחפשת. זה מה שיוצר את הדרמה אצל הקורא. אבל ילדים בני פחות משלוש, אף שהם נהנים מסיפורים אחרים שהוריהם מספרים להם, אינם נהנים בדרך כלל מ"שלגיה". למה, הם תוהים, שלגיה מכניסה את האישה הזאת לביתה, אם אנחנו יודעים שזוהי המלכה המרשעת בתחפושת?

לפסיכולוגים התפתחותיים יש מבחן שנועד לבדוק את היכולת לראות את הדברים מנקודת המבט של הזולת: "מבחן ההנחה השקרית". בדרך כלל יש בו שתי דמויות, שתי בובות. לסאלי יש סל, לאן יש קופסה. לסאלי יש גם אבן פסיפס קטנה, ולפני שהיא יוצאת היא שמה את האבן שלה בסל למשמרת. כשסאלי הולכת, אן לוקחת את האבן מהסל של סאלי ומניחה אותה בקופסה שלה. איפה תחפש סאלי את האבן שלה כשתחזור? בוגרים יודעים שסאלי תיגש אל הסל שלה. אבל ילדים בני שלוש מניחים שסאלי תבדוק בקופסה של אן. הם מצביעים על הקופסה, שם באמת מונחת האבן. הם לא מבינים שסאלי מניחה הנחה לא נכונה על העולם. כמובן, עד שאיננו מבינים שבני אדם אחרים חושבים מחשבות שונות מאלה שלנו, איננו יכולים לחשוב על הטעיה שלהם. אין כל טעם לשקר אם ממילא כולם מניחים אותן הנחות.

פסיכולוגים אומרים כי בין גיל שלוש לארבע רוב הילדים רוכשים "תיאוריה של התודעה". ליתר דיוק, הם לומדים "לקרוא מחשבות". קריאת מחשבות היא משהו שכולנו עושים בכל יום, בלי בכלל לשים לב שאנחנו עושים את זה. אנחנו בוחנים את איש המכירות שעומד בפתח ביתנו ומחליטים אם אפשר להאמין לו, אנחנו שואלים את עצמנו בחשש אם הבוס שלנו מעריך אותנו, ובהיותנו בקולנוע אנחנו שמים לב לדרך שבה הגיבורה מסבה את ראשה ומסתכלת על אהובה לשעבר, ומסיקים שהיא עדיין מאוהבת. ההרגל לקרוא מחשבות כל כך טבוע בנו, שאנו מייחסים מצבים מנטליים אנושיים לבעלי חיים (אנו סבורים שהכלב שלנו מתחרט על מעשיו) ואפילו לדוממים (אנו מאשימים את השמש שאינה רוצה לזרוח היום ומייחסים לים אכזריות).
חשיבותה של היכולת הזאת לדרך שבה אנחנו רואים את העולם מתבהרת כאשר מנסים לדמיין את החיים בלעדיה. כפי שניסחה זאת הפסיכולוגית ההתפתחותית אליסון גוֹפּניק:

כך נראית הישיבה סביב שולחן ארוחת הערב. מולי יש קצה מעורפל של אף. מלפנים ידיים מתנופפות [...] סביבי שקיות עור תלויות על כיסאות, דחוסות אל תוך חתיכות בד, והן זזות ונעות בצורה בלתי צפויה [...] שתי נקודות כהות בקצותיהן נעות שוב ושוב לכאן ולכאן. מתחת לנקודות האלה יש נקב. הוא מתמלא מזון ומזמן לזמן בוקע ממנו שטף של צלילים. דמיינו ששקיות העור הרועשות האלה נעות לפתע לכיוונכם, והאף שלהן נעשה גדול יותר, ואין לכם כל מושג למה, אין כל דרך להסביר אותן או לדעת מה יהיה הדבר הבא שיעשו.

למעשה, התיאור של גופניק הוא ניסיון מרשים לקרוא מחשבות. היא מנסה לשים את עצמה — ואותנו — בנעליו של אדם שסובל מאוטיזם חריף. ילדים אוטיסטים (או כאלה הסובלים מתסמונת אַספֶּרגֶר, שהיא המופע הקל יותר של ההפרעה) מתקשים להבין משהו שרוב האנשים מבינים ללא כל מאמץ — שלאנשים אחרים יש מחשבות משלהם, אמונות משלהם וכוונות ורגשות משלהם — ולכן הם שקרנים גרועים.

סיימון ברון־כהן, פסיכולוג התפתחותי מקיימברידג', הוא אחת הדמויות המובילות בעולם בתחום האוטיזם, והראשון שזיהה כי חוסר היכולת לקרוא מחשבות הוא אחד החסכים הקוגניטיביים המרכזיים שמהם סובלים אוטיסטים. בהיותו דוקטורנט צעיר הוא שיחק את משחק "החבאת המטבע" עם ילדים כדי לבדוק סימפטומים של אוטיזם. הוא ישב מול ילד והראה לו שיש לו ביד מטבע. אחר כך הוא החביא את ידיו מאחורי גבו, ואז החזיר אותן לפנים וביקש מהילד לנחש באיזו מידיו המאוגרפות נמצא המטבע. לאחר מכן הוא החליף תפקידים. לרוב הילדים מגיל ארבע ומעלה קל לשחק את תפקיד מחביא המטבע, והם נהנים מכך הנאה רבה. אבל ילדים אוטיסטים לא שיחקו היטב. הם העבירו את המטבע מיד ליד כשהיה אפשר לראות זאת, או הזמינו את ברון־כהן לנחש כשידיהם פתוחות. הם עשו את הטעויות הפשוטות האלה משום שלא היו רגילים לעקוב אחר מחשבותיו של אדם אחר. עצם הרעיון שמישהו ינסה לשכנע אותם להאמין בגרסה שונה של המציאות בילבל אותם.

בגלל התמימות הזאת קל מאוד לנצל אותם. ברון־כהן מספר על נער עם תסמונת אספרגר שישב בגינת משחקים כאשר נערים אחדים ניגשו אליו וביקשו שיראה להם את הארנק שלו. הוא הושיט להם אותו בלי היסוס והיה המום כאשר ראה שהם בורחים עם הארנק. חוסר היכולת לשקר יכול ליצור גם בעיות של טַקט: אוטיסט עשוי לומר לכם שהחולצה שלכם דוחה אותו. הוא לא מתכוון להעליב, אומר ברון־כהן. הוא פשוט אומר את האמת — והוא לא יכול לתפוס שיש בכלל אפשרות אחרת. אף על פי שבמרוצת השנים האוטיסטים משפרים את יכולתם לקרוא בני אדם אחרים, גם בהיותם בוגרים יש להם פרספקטיבה שונה מאוד על החיים. ברון־כהן נזכר בסטודנטית עם תסמונת אספרגר שלמדה אצלו לתואר שני. יום אחד היא אמרה לו: "רק עכשיו גיליתי שאנשים לא תמיד אומרים את מה שהם מתכוונים. אז איך אפשר להאמין למה שאומרים לי?" כפי שמציין ברון־כהן, התגלית הזאת היא תגלית שילדים רגילים מגלים בגיל ארבע בעת שהם משחקים עם ילדים אחרים.

כמובן, כל ניסיון לקרוא מחשבות נגוע בכשלים ובשגיאות, וזוהי הסיבה שאפשר בכלל לשקר בהצלחה. אף אחד מאיתנו לא יצליח לפצח לחלוטין את התעלומה הגדולה, מה גורם לאנשים לעשות את מה שהם עושים, ואיש לא יֵרד לעולם לעומקו של מה שפיליפ רות כינה "העניין החשוב כל כך הזה שנקרא בני אדם אחרים." המין האנושי טוב בעיקר בהעמדת השערות מתוחכמות שעניינן מה אנשים אחרים חושבים, ואינו מפסיק לטעות בכך. רבות מהקומדיות בחיינו נובעות מהעובדה שלא קראנו נכון אנשים אחרים. בספרה של ג'יין אוֹסטֶן, "אֶמָה", גיבורת הסיפור מבינה את תשומת הלב של מר אלטון כסימן לכך שהוא מתעניין בחברתה הארייט, אף שמתברר שהפירוש הפשוט יותר הוא הנכון יותר: הוא חושק באֶמה. טעויות כאלה יכולות להיות גם מקור לטרגדיה: המלך ליר אינו מצליח להשגיח לא ברגש העומד מאחורי הצהרת האהבה של בתו קורדליה ולא בשקר המסתתר מאחורי דברי החנופה של בנותיו האחרות. טעויות כאלה של פענוח הן החומר שממנו עשויים החיים.

 אחת ההגדרות של שקרן רע היא מישהו שמשקר בלי לנחש מה עובר לאדם שמולו בראש (אם תעצרו רגע ותחשבו על מקרה שבו ראיתם מישהו משקר בצורה ברורה עד גיחוך, תבינו למה אני מתכוון)

אבל יש אנשים שהם מוכשרים יותר מאחרים בקריאת מחשבות, וככל שהם טובים בזה יותר, כך הם יהיו שקרנים טובים יותר. כשטום רואה את אמו שרלוט נכנסת לחדר, הוא יודע שהיא תשאל אותו אם הוא הפיל את המנורה, והוא משוכנע שבאמצעות הטלת האשמה על אחותו הקטנה יעלה בידו לשנות את דעתה של אמו. אם מישהי תרצה לשכנע אותי שהיא מריה מרומניה, אשתו של אלכסנדר הראשון מלך יוגוסלביה, יהיה עליה לדעת ברמה כללית כלשהי איך לפי דעתי מריה מרומניה אמורה להיראות ואיך היא אמורה להתנהג. אם נערה בת חמש־עשרה רוצה לשכנע את הוריה שהיא לא מעשנת סמים, עליה להבין היטב מה יהיה הדבר שיניח את דעתם. אחת ההגדרות של שקרן רע היא מישהו שמשקר בלי לנחש מה עובר לאדם שמולו בראש (אם תעצרו רגע ותחשבו על מקרה שבו ראיתם מישהו משקר בצורה ברורה עד גיחוך, תבינו למה אני מתכוון). שקרנים טובים אמורים לדעת לקרוא היטב את ההתנהגות האנושית. קחו לדוגמה את יאגו — "איש רעים להתרועע", אם אפשר לקרוא לו כך — שיצק רעל לאוזנו של אותלו.

מלבד קריאת מחשבות יש עוד שתי יכולות מנטליות חשובות הקשורות ליכולת הבוגרת לשקר, וילדים רוכשים את שתי היכולות האלה פחות או יותר באותו הגיל. היכולת האחת היא מה שפסיכולוגים מכנים "תפקוד ניהולי" — מקבץ של כישורים מנטליים גבוהים הקשורים לראיית הנולד ולהסקת מסקנות (אף שלמילה "ניהולי" יש משמעות מיוחדת בפסיכולוגיה, הכישורים האלה הם שמאפשרים לילדים לגדול וליהנות מקריירה מצליחה, לנהל חברות גדולות או לפתור בעיות הנדסיות מורכבות). ילד בן ארבע שמתכוון לשקר צריך להריץ כמה תהליכים מנטליים במקביל: עליו לקבוע את המטרה שלו, להבין איך ניתן להשיג אותה בעזרת אמירה שקרית, ואז להוציא לפועל את התוכנית בלי ששום דבר ידלוף דרך הבעות פנים או מילים — כלומר, לא לעטות את הפרצוף הלא נכון, לא להיראות מתחכם, ולא לומר את הדבר הלא נכון בזמן הלא נכון. הילד צריך להיות מסוגל לשלב גמישות מנטלית עם שליטה עצמית פיזית ואמוציונלית.

ילד שמשקר היטב מפגין גם אינטלקט יצירתי — היכולת לדמיין גרסאות אלטרנטיביות של המציאות. גם שקרים פשוטים מאוד דורשים שימוש חריג בדמיון. טום היה צריך להיות מסוגל לראות בעיני רוחו איך אלה זוחלת לאורך החדר ומפילה את המנורה, גם אם כל הזמן הזה היא ישבה למעשה בשקט על הספה. במשחק ההצצות, הילדים המתוחכמים ביותר מצליחים לרקוח תשובה כלשהי כשהחוקרת שואלת אותם אם הביטו לאחור. ויקטוריה טֶלווֹר נזכרת בילד אחד מקנדה שניסה לתת הסבר רציונלי ל"ניחוש" שלו שהצעצוע שמאחוריו הוא כדורגל רך: הוא הסביר שהצלילים שהפיק כרטיס הברכה "נשמעו חורקניים כמו הכדורים במשחק הכדורגל באולם ההתעמלות בבית הספר". זה היה מפגן מרשים של תחכום ושל יצירתיות.

קשה לשקר. ילדים שיודעים לשקר היטב חייבים להיות מסוגלים לזהות את האמת, להעלות על הדעת סיפור אלטרנטיבי שיהיה שקרי אבל קוהרנטי, ולשחק עם שתי הגרסאות האלה בראשם תוך שהם מנסים למכור את המציאות האלטרנטיבית למישהו אחר — ולזכור כל הזמן מה סביר להניח שהאדם האחר חושב ומרגיש. מדהים שילד בן ארבע מסוגל לעשות את זה. מי שתופס את ילדו בן השלוש משקר ומסווה זאת היטב, צריך להתרשם עמוקות.

ללמוד לא לשקר

יצחק מברך את יעקב, ציור של חוזה דה ריברה (1637)

יצחק מברך את יעקב, ציור של חוזה דה ריברה (1637)

אין בכך כדי לומר, כמובן, שעליכם לשבח את הילד על כך. מספר השקרים שילדים מספרים נוטה לנסוק בגיל ארבע, כשהם מתרגלים את יכולתם החדשה והמדהימה, אבל בדרך כלל הוא יורד במהלך שנות בית הספר הראשונות, כשהילדים מקבלים עוד ועוד "משובים חברתיים", כפי שוויקטוריה טלוור מגדירה זאת. בחצר המשחקים ובכיתה, הילדים לומדים שלרווחים מהשקר (הגנה עצמית, תשומת לב, קבלת דבר־מה שרצו) נלווים גם לא מעט הפסדים. הם מגלים שאם הם משקרים יותר מדי, המורים והחברים שלהם מאבדים את האמון בהם, ושכתוצאה מכך הם מפסיקים להיות פופולריים.

זוהי נקודה חשובה, והיא נכונה לילדים ממש כפי שהיא נכונה למבוגרים: אמירת האמת עובדת ברוב הפעמים. ככל שמדובר ביצורים חברתיים כמונו זוהי הדרך הבוגרת היעילה — ולוּ רק משום שאי אפשר, כפי שציין אברהם לינקולן, לרמות את כל האנשים כל הזמן. תומס בראון, הוגה דעות ומשורר אנגלי בן המאה השבע־עשרה, ניסח דברים שסותרים את דברי מקייאוולי על אמת ושקר, ועם זאת משלימים אותם:

כה גדולה היא ממלכת האמת, עד כי קנתה לה מושב בין כותלי הגיהנום, ושוכניו השטניים נאלצים להשתמש בה מדי יום [...] באמיתותותיהם המוסריות, גם אם הם מרמים אותנו, אין הם מרמים אלה את אלה; הם יודעים היטב, כי האמת היא הדבק המלכד כל קהילה, והקהילה שלהם בגיהנום אינה יכולה להתקיים בלעדיה.

בזמן שהאיטלקי ניסה להזכיר לנו שהשקר קיים תמיד, ושהשליטים חייבים להשתמש בו מדי פעם בפעם, בא בראון וטען ההפך. האין זה מפליא ומרשים שהאמת היא בעלת עוצמה רבה כל כך? אפילו השטנים מסתמכים עליה כשהם בינם לבין עצמם, משום ש"האמת היא הדבק המלכד כל קהילה". הטיעון העומד מאחורי דבריו של בראון הוא שהסלידה הכללית שלנו מהשקר אינה נובעת מציווי מוסרי אלוהי כלשהו, או מאינסטינקט פנימי המניע אותנו לומר את האמת, אלא בעיקר מהצורך לדאוג שהחברה תמשיך לתפקד. ההחלטה של מישהו אם לשקר או לא אינה קשורה כמעט לשאלה אם הוא מלאך או שטן. אנחנו אומרים אמת כשמתאים לנו. וכשלא מתאים לנו — אנחנו משקרים.
רוב הילדים לומדים בלי משים את מה שאנו מכנים לפעמים "חוק בראון". אבל מקצת הילדים ממשיכים לשקר באינטנסיביות. במקום כלשהו הם פנו פנייה לא נכונה ואיבדו את הדרך. שקרנות עקבית אצל ילדים גדולים יותר היא בדרך כלל סימן לבעיה עמוקה יותר: זוהי הדרך שלהם לאוורר תסכולים, לזכות בתשומת לב או להתמודד עם אי־ודאות קשה. "שקרנות היא סימפטום," אומרת טלוור.

ילדים להורים שנמצאים בהליך גירושים פונים לעתים קרובות לשקרנות מניפולטיבית כדי להרגיש שיש להם שליטה מסוימת על מצב שמעורר באופן טבעי הרגשה של חוסר אונים.  לדברי ד"ר ננסי דַרלינג מאוניברסיטת אוֹבֶּרלין באוהיו, שהתמחתה בהתפתחות המוסרית של ילדים, השקר הוא "משהו שנועד לחזק את העצמי". שקרים גוררים שקרים. אם שקר עוזר לילד להיחלץ מצרה, הוא ישקר שוב, ואז הוא יזדקק לשקרים נוספים כדי לתמוך בשקר הראשון שלו. הכול יודעים עד כמה המומנטום של השקר עשוי להיות חזק. לאחר שמספרים שקר, מגלים בדרך כלל שהוא דורש שקר נוסף שיתמוך בו, וכשאתם כבר שקועים עד הברכיים בביצה של שקרים, נראה שהמשך הדשדוש בה קל יותר מאשר לחפש נתיב מילוט. לפני שתשימו לב, תמצאו את עצמכם לכודים במה שהסופר וולטר סקוט כינה "רשת סבוכה" של שקרים. כשכל תחושת העצמי של הילד נשענת על השקרים שלו, קשה לו מאוד להשתחרר מהם. "הזמן הטוב ביותר להתחיל לטפל בשקרנות הוא לפני גיל שמונה," אומר קאנג לי, מרצה באוניברסיטת טורונטו ומנהל המכון לחקר הילד. אם ילד עדיין משקר כהרגל אחרי גיל שבע, סביר להניח שהוא ימשיך בכך גם בשנים הבאות, ואפילו בבגרותו; הוא לכוד.

"החלש אינו יכול להיות ישר," אמר פרנסואה לה רוֹשפוּקוֹ. כאשר מורים והורים נותנים עונשים חמורים על שקרים, הם מאלצים את הילדים לנקוט קו הגנתי חזק יותר — עם תוצאות שלא להן כיוונו

ככל שהילד ילמד מהר יותר שהשקר הרסני, כך ייטב. השאלה כיצד ילדים לומדים לא לשקר מעניינת כמו השאלה איך הם לומדים לשקר מלכתחילה. והתשובה שנויה במחלוקת. האם יש צורך בהוראה מוסרית נוקשה ובענישה קשה בכל פעם שהם משקרים, או שצריך לתת להם להבין לבד את חוסר התועלת שבשקר?

בשנת 2009 ערכה טלוור מחקר שבחן את התפתחות ההתנהגות המוסרית אצל ילדים בכל העולם, גם בתרבויות לא מערביות. לאחר שהיתה בסין ובתאילנד, הביא אותה חבר של חבר לבית ספר במערב אפריקה. בית הספר (נכנה אותו "בית ספר א'") נוהל על פי הקו החינוכי המוכר לכל מי שיצא לו להיתקל בבית ספר מן השורה בבריטניה או בקנדה. הוא היה נוקשה, אבל לא בצורה קיצונית ולא הגיונית: התנהגות לא ראויה גררה נזיפות, שלילת זכויות או ריתוק לכיתה. לא היתה כל ענישה גופנית.

כשטלוור ביקרה בבית ספר אחר בקרבת מקום, היא נתקלה בניגוד מפתיע. בית הספר הזה ("בית ספר ב'") נקט שיטה הרבה יותר דרקונית בכל מה שנוגע למשמעת, ונצמד למסורות שקבעו הצרפתים, השליטים הקולוניאליסטים של האזור במחצית הראשונה של המאה העשרים. הילדים היו אמורים לציית לקוד התנהגות נוקשה ביותר, וכל הפרה של הקוד גררה ענישה חמורה, לפעמים אלימה. אפילו תשובה לא נכונה בכיתה היתה מזכה את המשיב במכה על הראש. תפקידו של אחד מאנשי הצוות — אדם שטלוור כינתה בינה לבין עצמה "האוֹכֵף" — היה לעבור מכיתה לכיתה ולשאול את המורים מי מהילדים לא התנהג כשורה. הילדים שהמורים נקבו בשמם נלקחו פעמיים ביום לחצר בית הספר, ושם הִכה אותם "האוכף" באלת עץ לעיניהם של ילדים אחרים. התלמידים בבית ספר ב' נענשו בחומרה משום שלא הכינו שיעורי בית, שכחו להביא עיפרון לבית הספר, וחמור מכול — ששיקרו.

לטלוור היו אפוא שני בתי ספר, ששכנו במרחק קילומטרים ספורים זה מזה, ועם תלמידיהם שבאו מרקע חברתי דומה, אבל עם גישה שונה לחלוטין כלפי משמעת. במילים אחרות, תנאים כמעט מושלמים לבדיקת ההשפעה שיש לקוד מוסרי שונה על ההתנהגות. מנהלי שני בתי הספר שמחו להתיר לטלוור לערוך בהם את הניסוי שלה; כל אחד מהם בטח בשיטתו, והיה משוכנע שהתלמידים היוצאים מהמוסד שלו מוסריים ומחונכים כיאות. המורים מבית ספר ב' לא חשו כל מבוכה בגלל השיטות שהיו נהוגות במוסד שלהם, וזילזלו בגישה של בית ספר א', שהיתה בעיניהם רכרוכית וחסרת תוחלת. הם האמינו בכל לבם שהשיטה שלהם היא השיטה האמינה ביותר לגידול ילדים דוברי אמת.

יחד עם שותפה הקבוע קאנג לי, החלה טלוור לראיין תלמידים בני שלוש עד שש משני בתי הספר. היא הביאה איתה צעצועים שקל לנחש מה הם, וכן בובה רכה וכרטיס ברכה מנגן, ושיחקה את משחק הניחושים עם כל אחד מהילדים. כעבור זמן, כאשר צפתה בחדרה בבית המלון בסרטי הווידיאו שתיעדו את מפגשיה עם הילדים, היא השגיחה בפרט מרתק. הילדים מבית ספר ב' שיקרו בתכיפות הרבה יותר גדולה, ובצורה הרבה יותר משכנעת, מכל ילד אחר שבדקה אי־פעם.

למחרת חזרה טלוור לשני בתי הספר וערכה עוד ראיונות. כשניתחה את התוצאות, הדבר הראשון שבלט לעיניה היה הזמן שעבר עד שהתלמידים מבית ספר ב' הסתובבו להציץ. רוב הילדים ששיחקו במשחק הזה חיכו פחות מעשר שניות לפני שהעזו להציץ, וכך עשו גם הילדים מבית ספר א'. אבל הילדים מבית ספר ב' חיכו הרבה יותר — לפעמים דקה תמימה — לפני שהגניבו מבט. המורים מבית ספר ב' היו יכולים להתגאות במשמעת העצמית של תלמידיהם. אבל הם היו מן הסתם מאושרים פחות מהממצא המדהים ביותר של טלוור: בכל גיל שהוא, כל הילדים מבית ספר ב' שיקרו באופן אינסטינקטיבי ומיידי. נראה שלא היה כל קשר בין הרקע התרבותי שלהם לנכונות שלהם לשקר — התוצאות בבית ספר א' היו דומות מאוד לתוצאות שהתקבלו בבתי הספר באירופה ובאמריקה הצפונית.

לא זו בלבד שהתלמידים בבית ספר ב' שיקרו, הם עשו זאת במיומנות רבה. בכל מקום שבו שיחקו את משחק ההצצות, הילדים הקטנים נהגו להודות מהר מאוד בשקר, או להתעלם מהעובדה ששיקרו ("כשאני אומרת, 'אז איך ידעת שזה כדורגל?' ילד בן שלוש יגיד בדרך כלל, 'כי ראיתי אותו,'" אמרה לי טלוור). אמירת שקר כרוכה ברמה גבוהה של משמעת רגשית ופיזית, וכן ביכולת מנטלית מסוימת. על הילד לשלוט בהבעות הפנים ובשפת הגוף שלו כדי שלא להסגיר את עצמו עם חיוך תועה, מצמוץ חושף סודות או עווית של חרדה — וכל זה תוך שהוא שומר על סיפור עקבי. אפשר לצפות שכישורים כאלה ישתפרו עם הגיל: ילדים בני שלוש יתחילו להתבלבל בסיפור, או יצחקו מהבלופים של עצמם, ואילו ילדים בני ארבע וחמש יצליחו יותר לעורר מידה מסוימת של אמינות לסיפורים שלהם, ולספר אותם בפנים חתומות.

הדפוס המוכר הזה השתקף בתוצאות של בית ספר א'. ואילו התלמידים מבית ספר ב' היו שקרנים מיומנים. בין שהיו בני שלוש או שש, כולם הכחישו בתוקף שהציצו, ועשו זאת מתוך שכנוע עצמי שלא היה אפשר לערער אותו. כולם גם חזרו בביטחון על הגרסה שלהם כשניסו לעמת אותם עם האמת. הילדים הגדולים יותר נזהרו שלא לומר בניחוש הראשון את התשובה הנכונה, ועל ידי כך ניסו לעורר את הרושם שהם מחפשים את התשובה הנכונה בעזרת אינטואיציה ודדוקציה. "חשבתי שזה נשמע קצת כמו טלפון סלולרי. אבל אני יודע שאסור להכניס טלפונים סלולריים לבית הספר. ואז חשבתי שזה משהו אחר... אולי איזו חיה..." זה היה מופע מלא כישרון, שדרש אינטלקט רגשי, חשיבה יצירתית ויכולת דרמטית.

בראשית שנות התשעים למדה טלוור באוניברסיטת סנט אנדרוז, והחונך שלה היה אנדרו וייטן. מעבודתם של וייטן וביירן היא למדה שהיכולת לשקר היא חלק בלתי נפרד מהיותנו חיה חברתית, וכי ילדים ייטו למצוא את אסטרטגיית השקר שתעזור להם בצורה הטובה ביותר להתאים את עצמם לסביבה החברתית שלהם. וייטן וביירן גילו שהסבירות להיתקל בהטעיה טקטית תהיה גבוהה יותר בקרב שימפנזים צעירים או כאלה שנמצאים בשוליים החברתיים של הקבוצה, והפילוסופית סיסלה בּוֹק הניחה כי ילדים מפתחים את היכולת לשקר כקו ההגנה האחרון מול היתרון הפיזי והחברתי המשמעותי של המבוגרים. "החלש אינו יכול להיות ישר," אמר פרנסואה לה רוֹשפוּקוֹ. כאשר מורים והורים נותנים עונשים חמורים על שקרים, הם מאלצים את הילדים לנקוט קו הגנתי חזק יותר — עם תוצאות שלא להן כיוונו.
הילדים בבית ספר א' נהגו לומר את האמת רוב הזמן ומדי פעם לשקר. הם ידעו שייקלעו לצרה אם יתפסו אותם, אבל ידעו גם שהצרה הזאת לא תהיה בגדר אסון גדול. הילדים בבית ספר ב' פעלו ב"סביבה מענישה", כפי שטלוור כינתה זאת, שבה הגנה עצמית היא בעדיפות הגבוהה ביותר. הם ידעו שאמירת האמת יכולה להכניס אותם לצרה, והם ידעו גם שאם ייתפסו בשקר מכל סוג שהוא, קטן ככל שיהיה, הם ייענשו עונש כואב. אז הם למדו, כבר בגיל שלוש, להמר על רמאות, ולהשתמש בהיגיון שאומר פחות או יותר כך: "אם יש אפשרות כלשהי להיקלע לצרה, אז כדאי לשקר, וצריך לעשות את זה היטב." כפי שטלוור הגדירה לי זאת, "אם אתה עומד להיקלע לצרה בגלל משהו קטן, עדיף כבר להמר על כל הקופה."
בית ספר ב', שהגישה שלו היתה מבוססת על משטר שהכתיבו מיסיונרים קתולים, ביקש להשתמש בשיטה קשה אבל יעילה כדי לעשות את תלמידיו מוסריים. המחקר של טלוור גילה כי המשטר הזה לא הצליח למנוע מהילדים בבית הספר לשקר. ההפך הוא הנכון. המשטר הזה התגלה כשיטה יעילה ביותר ליצירת שקרנים קטנים, מיומנים וסדרתיים.

ללמוד מתי לשקר

ילדים מקבלים מסר מבולבל מהוריהם בנוגע לשקרים: מצד אחד הם לומדים שלשקר זה רע; מצד שני נוזפים בהם כשהם מספרים לסבתא, בכנות רבה, שמעולם לא לבשו את הצעיף שקנתה להם במתנה לחג. ילדים שמים לב שכאשר הם משקרים בנסיבות מסוימות, הוריהם משבחים אותם על כך, ומאמצים התנהגות בהתאם. מאחר שילדים הם יצורים חדי אבחנה, הם גם שמים לב שהוריהם משקרים לאנשים אחרים, בין שזה סוכן מכירות בטלפון או חבר ששואל אותם שאלה שאינה במקום. כשהם גדלים, הם לומדים לחיות עם התפיסה ששקר הוא דבר לא טוב והכרחי בעת ובעונה אחת. באחד הניסויים של טלוור הילדים מקבלים מתנה שנראית כמו צעצוע, אבל כשמסירים את העטיפה, מתברר שזה סתם סבון. הרוב המכריע של הילדים בני השבע מביעים בגלוי את חוסר שביעות רצונם. בגיל אחת־עשרה, כחצי מהילדים ישקרו באופן משכנע ויאמרו שהמתנה מוצאת חן בעיניהם.2 כשילדים מתבגרים, הדבר שהם לומדים אינו לא לשקר, אלא מתי לשקר.

ננסי דרלינג חקרה במשך עשרים שנה בקירוב את חייהם של מתבגרים במדינות שונות, ובהן צ'ילה, הפיליפינים, איטליה וארצות הברית. בכל חברה, כמעט כל המתבגרים יודו בראיונות אישיים שהם משקרים בבית. השקרים שלהם מוגבלים בדרך כלל לשלושה עניינים: יחסים רומנטיים, שימוש באלכוהול ובחומרים ממכרים אחרים, והפרה של כללים הנוגעים לשאלה היכן הם מבלים ועם מי. במקביל, רוב המתבגרים יכריזו כי הם מעריכים מאוד יושר וכנות, ורבים מהם יספרו בגאווה שיש להם יחסים טובים ופתוחים עם הוריהם. רק כשהחוקרת שואלת אותם בצורה מפורטת יותר, הם מגלים עד כמה הם לא ישרים, גם לא כלפי עצמם. "זה מפתיע אותם," אומרת לי דרלינג. "הם לא אוהבים לחשוב שהם שקרנים."

 אם הילד מרגיש שהאישיות שלו מצויה כל הזמן תחת מתקפה, הוא יבנה במהרה שריון מגן של שקרים מסביבו. ילדים החיים עם איום של עונש חמור על שקרים ייעשו פשוט שקרנים טובים יותר

בדומה לבוגרים, גם הגישה של המתבגרים לשקרים מורכבת. מצד אחד הם משקרים משום שהדבר משרת אותם — כדי להימנע מעונש וכדי לשמור על תדמית מסוימת שעמלו עליה ואותה הם מציגים בפני הוריהם. מצד שני הם משקרים כדי להגן על הוריהם, ומניחים כי האמת תצער אותם. לעתים קרובות הורים משתפים פעולה עם השקרים האלה, ונוקטים קו שעיקרו לא לחקור בתחומים שאין הם רוצים לדעת את האמת עליהם. דרלינג, שגם לה עצמה יש בן מתבגר, מציינת, "הבן שלי לא משקר לי על חיי המין שלו, כי אני לא שואלת אותו."

בבית הספר, ממש כמו בבית, יש נסיבות מסוימות שבהן נראה כי השקר הוא האסטרטגיה הטובה ביותר. לדוגמה, הסטיגמה שדבקה במי שנחשב "מלשן" היא כמעט אוניברסלית, והיא יכולה להעמיד ילדים במצבים לא נוחים כשהם מנסים לאזן בין מחויבויות מנוגדות להורים, למורים ולחברים לספסל הלימודים. ניסוי קלאסי שנערך ב־1969 בבית ספר תיכון אמריקני מלמד עד כמה השיקולים החברתיים הם עדינים: במהלך שיעור היסטוריה נקרא המורה החוצה, ככל הנראה כדי לקבל שיחת טלפון חשובה. אחד התלמידים קם ממקומו, מיהר אל שולחן המורה ולקח כמה שטרות שהמורה השאיר שם. "תראו את זה," הכריז בניצחון וחזר למקומו. הילדים האחרים לא ידעו כמובן שהתלמיד הגנב שיתף פעולה עם עורכי המחקר.

הניסוי הזה נערך בשתי כיתות שונות, כששני תלמידים שונים משמשים בתפקיד העבריין. בכיתה אחת נבחר תלמיד ששמו עלה שוב ושוב כשחבריו לכיתה התבקשו לדרג את חמשת התלמידים שכדאי לשלוח כנציגי הכיתה למשלחת כלשהי של בית הספר. הוא היה אחד ה"מקובלים". בכיתה השנייה נבחר לתפקיד תלמיד "לא מקובל", שנחשב הרבה פחות בעיני חבריו. אחרי כל ניסוי ראיינו פסיכולוגים את התלמידים שצפו ב"גנבה" הן בראיונות אישיים והן בראיונות זוגיים. הפסיכולוגים שאלו את התלמידים שלוש שאלות: "האם ידוע לך אם מישהו לקח כסף משולחן המורה היום? האם ידוע לך מי לקח אותו? אם כן, מי זה היה?" כל התלמידים שרואיינו בראיונות אישיים אמרו את האמת, בין שהגנב היה מהמקובלים ובין שלא. אבל כשהתלמידים רואיינו בזוגות, המצב היה שונה. כשהעבריין היה מהמקובלים, אף אחד לא אמר את האמת. כולם הכחישו אפילו את העובדה שהם יודעים שנגנב כסף. אבל כשהעבריין היה התלמיד הלא פופולרי, כולם אמרו את האמת ונקבו בשמו של התלמיד.

הסיבה ששקרנות אינה הופכת לבעיה אצל רוב הילדים איננה נעוצה בכך שמלמדים אותם שמדובר בהתנהגות פסולה שיש להימנע ממנה. הסיבה היא שהם לומדים את החוקים הלא כתובים של החברה באשר למקום שבו יש לספר את האמת והמקום שבו כדאי לשקר. ההורים יכולים לעזור להם ללמוד את החוקים האלה ולהטביע בהם את ההבנה שרוב הזמן (אם כי לא תמיד) בני אדם מעדיפים לשמוע את האמת. לפעמים אומרים שהאסטרטגיה הטובה ביותר שהורים יכולים לאמץ בכל הקשור לשקרים של ילדיהם היא פשוט "לשחרר" ולחכות שילדיהם יגדלו. אבל אליבא דדרלינג, זו תהיה בגידה בילד: "אם ילדים לא יֵדעו ששמים לב שהם משקרים, הם ילמדו לשקר יותר, ובתוך זמן קצר לא יֵדעו מתי להפסיק." ההורים הטובים ביותר, היא אומרת, הם הורים חמים אך קפדנים. היא נזכרת שכאשר היתה ילדה, אביה אמר לה שהוא יכול לדעת מתי היא משקרת לפי ריח המרפקים שלה. "זה היה שנים לפני שהבנתי שזה לא נכון," היא צוחקת. עכשיו היא מתפעלת מהתחכום שלו; הוא יצר מבחן כאילו אובייקטיבי (שהוא כשלעצמו שקר מוחלט) לגילוי השקרים שלה, מבחן שאיפשר לשניהם להכיר בחטאים שלה בלי להטיל ספק באופי ובמוסר שלה ובלי לאיים עליה בעונש.

ברוב המקרים ילדים משקרים כדי להימנע ממבוכה או כדי שלא להיקלע לצרה, ולא כדי לעשות מניפולציות על אחרים; ואם מענישים על התחמונים האלה בחומרה, הילד עשוי להיקלע למעגל של אמירת שקרים. "אם אתם נכנסים לחדר ומוצאים את ילדכם בן החמש עם שפריצים של חלב בכל מקום, ואתם שואלים אותו, 'אתה עשית את זה?' זו הזמנה לשקר," אומרת דרלינג. "אם אתם אומרים, 'אה, שפכת את החלב, בוא ננקה את זה,' פחות סביר שהילד ישקר. אם הוא עדיין משקר, הטוב ביותר יהיה לצחוק על זה, ולהבהיר היטב שאתם יודעים שהוא משקר. אין טעם לומר לילד שהוא ילד רע כי הוא משקר." אם הילד מרגיש שהאישיות שלו מצויה כל הזמן תחת מתקפה, הוא יבנה במהרה שריון מגן של שקרים מסביבו. ילדים החיים עם איום של עונש חמור על שקרים ייעשו פשוט שקרנים טובים יותר.

לוויקטוריה טלוור יש גרסה אחרת של משחק ההצצות. בגרסה הזאת החוקר מקריא לילד סיפור קצר לפני שהמשחק עצמו מתחיל. סיפור אחד הוא "זאב זאב" בגרסה שבה הזאב אוכל את הילד יחד עם הכבשה בגלל השקר שהילד חזר ואמר שוב ושוב. סיפור אחר הוא "ג'ורג' וושינגטון ועץ הדובדבן", שבו ג'ורג' הצעיר מתוודה כי הוא שכרת את העץ בגרזן החדש והנוצץ שלו. הסיפור מסתיים במילותיו של האב: "ג'ורג', אני שמח שכרַתָּ את העץ בסופו של דבר. אמירת האמת שווה יותר מאלף עצי דובדבן." טלוור היתה סקרנית לראות אם תהיה לסיפורים השפעה כלשהי על הנכונות של הילדים לשקר במשחק שבא אחריהם, ואם כן, איזה סיפור ישפיע עליהם יותר. היה אפשר לצפות ש"זאב זאב" ישפיע יותר. אחרי הכול, הוא מסתיים בעונש איום ונורא. אבל מתברר שהילדים ששמעו את הסיפור הזה נטו לשקר יותר מהרגיל. מנגד, אמירת האמת של ג'ורג' וושינגטון עודדה את הילדים לעשות כמוהו (והם עשו זאת גם כשהחליפו את וושינגטון בילד ששמו לא אמר דבר לילדים, כדי להימנע מההשפעה שעשויה להיות לשמו של הנשיא האמריקני הראשון). לדברי טלוור, כוחו של הסיפור נעוץ בכך שהוא מלמד ילדים את ההנאה שביושר, במקום לזרוע בהם פחד מפני ענישה.

המחקרים של טלוור, דרלינג וחוקרים אחרים מראים כי הדרך הטובה ביותר לגדל ילד שאפשר לבטוח בו היא לבטוח בילד, לטפח את הצדדים החיוביים של הילדים במקום לנסות לבטל את הגרועים שבהם — בקיצור, ליצור סביבה שגורמת לילדים להבין שאמירת האמת היא המדיניות הטובה ביותר. אף על פי שדרווין כתב בעידן שבו היו הוראות נוקשות וענישה חמורה לעתים קרובות, הוא הגיע לאותה מסקנה זמן רב לפני אותם מחקרים:
"מכיוון שהילד הזה קיבל בעיקר חיזוקים על הפעולות החיוביות שלו, לא עבר זמן רב עד שהוא היה לילד דובר אמת, פתוח ונעים, כזה שכל אדם היה מאחל לעצמו."

איאן לסלי הוא עיתונאי, סופר ופרסומאי בריטי. כתבותיו, העוסקות בקשת רחבה של נושאים, מפוליטיקה עד תרבות ומשיווק עד פסיכולוגיה, מתפרסמות בין השאר ב"גרדיאן" וב"טיימס". המאמר מבוסס על פרק מספרו "שקרנים מלידה" שרואה אור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. מאנגלית: ימימה עברון

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי איאן לסלי.
§ קריאה | # היסטוריה
- דימוי שערלטאה עם נחש בצבעי קורל מאת מריה סיביליה מריאן, 1705. מקור: Kunstkabinett Strehler

תגובות פייסבוק

3 תגובות על כולנו שקרנים מלידה

01
אייל מגיב

הדבר הנורא שיש אנשים שמתרגלים לשקר וגם שקרים קטנים וגם לשקר לעצמם ולקרובים להם שקרים לבנים ובצבעים
וזה נכון שכמו הרבה דברים זה מתחיל בילדות ואולי זה מעיד על אינטליגנציה ויצירתיות ואולי זה מגן על אותם אנשים לעיתים וגם פוגע המאמר מעלה שאלה פילוסופית
חברה שיש בה שקרנים רבים היא חברה צבועה ומסוכנת.. זה תכונה אגואיסטית. מה אם המנהיג שלך משקר לפני בחירות מה זה אומר על דמוקרטיה? שלטון העם?
מאיפה הקשר לפינוקיו

02
זה אני

בלי שקר החיים לא טובים. יש לי אספרגר אני יודע את זה . אי אפשר להסתדר אין חברים. אנחנו נראים כמו דודה תרוחנית רק מהצד השני. אנחנו מדברים שטויות כמוה ובשיא הרצינות בסוף מת ע יפים מאתנו.

03
ראי

הבעיה הקשה היא דווקא עם אותם אנשים הנחשבים כ"ישרים" או חמור יותר "אמינים".למי שממלא נודע כבעייתי ניתן מראש רק אמון חלקי וכאשר נתפס בשקר גדול או קטן הנזק לפחות בחלקו כבר הוכנס כנתון אפשרי. לעומת זאת "שבירת אמינות" למשל בתחקירים צבאיים (גם טייסים משקרים ולא מעט) או נוסח מבחני כבוד לכל סוגיהם (כדורי למשל) מהווים הרס מסגרות וכללי חיים מרכזיים ומכאן נזקם הגדול.