למה לכתוב?

על לידה ראשונה, שגרת הבית ורגעים שבהם הברק מכה קרוב מדי
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

חברה גרמנייה מספרת על הנסיבות שקדמו ללידת שתי בנותיה. לפני תשע עשרה שנה, כשהיא בסוף הריונה וכבר באיחור של כמה שבועות מהמועד הצפוי, התיישבה א' על הספה בסלון והדליקה את הטלוויזיה. למרבה המזל, בדיוק אז החלו לרוץ על המסך הקרדיטים של תחילת סרט. הסרט היה "סיפורה של נזירה", דרמה הוליוודית משנות החמישים בכיכובה של אודרי הפבורן. א', שקיבלה בברכה את הסחת הדעת הזאת, התיישבה לצפות בסרט ומיד נתפסה לסיפור. באמצע הסרט התחילו צירי הלידה. בעלה הסיע אותה לבית היולדות ולא נודע לה איך נגמר הסרט. כעבור שלוש שנים, כשהיתה בהיריון עם בתה השנייה, התיישבה א' על הספה והדליקה שוב את הטלוויזיה. שוב הוקרן שם סרט, ושוב היה זה "סיפורה של נזירה" עם אודרי הפבורן. ומה שמפתיע עוד יותר וא' הדגישה במיוחד את הנקודה הזאת), היא נכנסה לסרט בדיוק בנקודה שבה עזבה אותו שלוש שנים קודם לכן. הפעם הצליחה לראות את הסרט עד הסוף. פחות מרבע שעה אחר כך היתה לה ירידת מים והיא נסעה לבית היולדות וילדה בפעם השנייה. אין לא' ילדים מלבד שתי הבנות האלה. הלידה הראשונה היתה קשה ביותר (חברתי כמעט מתה, ועוד חודשים רבים אחר כך לא היתה בקו הבריאות), אבל הלידה השנייה עברה בקלות, ללא סיבוכים.

2.

לפני חמש שנים ביליתי קיץ עם אשתי וילדַי בוורמונט, בבית חווה מבודד וישן ששכרנו על ראש הר. יום אחד באה לביקור אישה מהעיירה הסמוכה עם שני ילדיה, ילדה בת ארבע וילד בן שנה וחצי. לבתי סופי מלאו בדיוק אז שלוש והיא והילדה נהנו לשחק יחד. אשתי ואני ישבנו במטבח עם האורחת שלנו, והילדים רצו להם לעסוק בענייניהם. כעבור חמש דקות נשמע קול נפץ רם. הפעוט הגיע לחדר הכניסה בקצה האחר של הבית, וכיוון שאשתי הניחה אגרטל פרחים באותו חדר רק שעתיים קודם לכן, לא היה קשה לנחש מה קרה. לא הייתי צריך אפילו להסתכל כדי לדעת שהרצפה זרועה שברי זכוכית ושלוליות מים — יחד עם גבעולים ועלי כותרת של תריסר פרחים מפוזרים.

התעצבנתי. שילכו לעזאזל הילדים, אמרתי לעצמי. שילכו לעזאזל כל האנשים האלה עם הילדים המגושמים שלהם. מי בכלל נתן להם רשות לקפוץ ככה בלי לצלצל מראש? אמרתי לאשתי שאנקה את הבלגן, וכך, בשעה שהיא והאורחת שלנו המשיכו בשיחתן, לקחתי מטאטא, יעה וכמה מגבות והלכתי אל חלקו הקדמי של הבית. אשתי הניחה את הפרחים על ארגז עץ שהיה מונח בדיוק מתחת למעקה המדרגות. המדרגות האלה היו תלולות וצרות במיוחד, ובמרחק של לא יותר ממטר מתחתיתן היה חלון גדול. אני מתאר את הגאוגרפיה הזאת כי היא חשובה. המנח של הדברים קשור לגמרי למה שקרה בהמשך.

כשחצי מעבודת הניקיון כבר הסתיימה פחות או יותר, יצאה בתי בריצה מחדרה אל מישורת המדרגות בקומה השנייה. הייתי קרוב מספיק לתחתית המדרגות כדי לראות אותה (אילו נמצאתי צעד או שניים מאחור, היא היתה מוסתרת מעיני), ובאותו רגע קצרצר ראיתי על פניה את אותה הבעה משולהבת, מאושרת לחלוטין, שמילאה את גיל העמידה שלי בעוצמה כזאת של שמחה. ואז, רגע לאחר מכן, לפני שיכולתי אפילו להגיד שלום, היא מעדה. חוד הסניקר שלה נתפס במישורת, ופשוט כך, ללא צעקה או אזהרה, היא התעופפה באוויר. אני לא מתכוון לומר שהיא התהפכה או נפלה או התגלגלה במורד המדרגות, אלא שהתעופפה.

תנופת המעידה הזניקה אותה לאוויר, פשוט כך, ועל פי מסלול הטיסה היה לי ברור שהיא עתידה להיתקל היישר בחלון. מה עשיתי? אין לי מושג מה עשיתי. הייתי בצד הלא נכון של המעקה כשראיתי אותה מועדת, אבל כשהיא הגיעה לחצי הדרך בין המישורת לחלון כבר עמדתי על המדרגה התחתונה. איך הגעתי לשם? זה היה עניין של לא יותר מכמה צעדים, אבל לא מתקבל על הדעת שאפשר היה לגמא את המרחק הזה בזמן הזה — כלומר, כמעט באפס זמן. ובכל זאת הייתי שם, וברגע שהגעתי לשם הסתכלתי למעלה, פרשתי את זרועותי ותפסתי אותה.

3.

הייתי בן ארבע עשרה. זו השנה השלישית ברציפות שלחו אותי הורי למחנה קיץ במדינת ניו יורק. את רוב זמני ביליתי במשחקי כדורסל ובייסבול, אבל כיוון שזה היה מחנה מעורב, היו גם פעילויות אחרות: "ערבי חברה", מזמוזים מגושמים ראשונים, סחיבת תחתוני בנות, מעשי הקונדס הרגילים של גיל ההתבגרות. אני זוכר גם עישון סיגרים זולים בחשאי, יצירת מלכודת סדינים וקרבות גדולים של בלוני מים. כל זה לא חשוב. אני פשוט רוצה להדגיש כמה פגיע יכול להיות גיל ארבע עשרה. אתה כבר לא ילד ועדיין לא מבוגר, ואתה מיטלטל הלוך ושוב בין מי שהיית למי שאתה עומד להיות. במקרה שלי, הייתי עדיין צעיר מספיק לחשוב שיש לי סיכוי של ממש לשחק בליגות הבכירות, אבל מבוגר מספיק לפקפק בקיומו של אלוהים. קראתי את המניפסט הקומוניסטי אבל עדיין נהניתי לצפות בסרטים המצוירים של שבת בבוקר. בכל פעם שראיתי את פני במראה, נדמה היה לי שאני מסתכל במישהו אחר.

בקבוצה שלי היו שישה עשר או שמונה עשר נערים. רובנו היינו יחד כבר שנים אחדות, אבל באותו קיץ הצטרפו אלינו שני חדשים. אחד מהם היה ראלף. הוא היה ילד שקט שלא גילה התלהבות יתרה לכדרור במגרש הכדורסל או למסירה לשחקן החותך את מסלול הרץ בבייסבול, וכך, למרות שאיש מאתנו לא התעמר בו במיוחד, הוא התקשה להשתלב. באותה שנת לימודים הוא נכשל בשני מקצועות, ורוב שעות הפנאי שלו הוקדשו לשיעורים פרטיים עם אחד המדריכים. זה היה קצת עצוב, וריחמתי עליו — אבל לא יותר מדי, ומכל מקום לא החסרתי שינה בגללו. כל המדריכים שלנו היו תלמידי קולג' מניו יורק, מברוקלין ומקווינס. כדורסלנים חדי לשון, רופאי שיניים, רואי חשבון ומורים לעתיד, ילדים עירוניים לפנַי ולִפנים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

כמו רוב הניו יורקים האמתיים, הם התעקשו לקרוא לאדמה "רצפה", גם אם תחת רגליהם היו רק עשב, אבנים ועפר. האביזרים האופייניים למחנה קיץ מסורתי היו זרים להם כפי שקו האיי־אר־טי בסאבוויי של ניו יורק יהיה זר לאיכר מאיוֹוָה. סירות קאנוּ, חבלי ימאות, טיפוס הרים, הקמת אוהלים, שירה סביב המדורה — כל אלה לא נכללו ברשימת הדברים שהעסיקו אותם. הם ידעו לשנן לנו את הדקויות של העמדת חסימה כדי לשחרר קַלָּע ותפיסת עמדה לקראת ריבאונד, אבל פרט לכך הם בעיקר השתוללו וסיפרו בדיחות.

שַׁווּ אפוא בנפשכם כמה הופתענו כאשר יום אחד הודיע לנו המדריך שאנחנו יוצאים לטיול ביער. נחה עליו הרוח והוא לא היה מוכן שמישהו ינסה להניא אותו מזה. די כבר עם כדורסל, אמר. אנחנו מוקפים טבע, והגיע הזמן שננצל את זה ונתחיל להתנהג כמו שמתנהגים מחנאים אמתיים — או משהו בסגנון. וכך, אחרי שעת המנוחה שאחרי ארוחת הצהריים, כל שישה עשר או שמונה עשר הנערים, עם שניים או שלושה מדריכים, יצאנו ליער. זה קרה בשלהי יולי 1961. זכור לי שכולם היו במצב רוח מרומם למדי, וכעבור חצי שעה של הליכה פחות או יותר הסכימו הרוב שהטיול היה רעיון טוב.

לאף אחד מאתנו לא היה כמובן מצפן וגם לא שמץ של מושג לאן אנחנו הולכים, אבל כולנו נהנינו, ואם נלך לאיבוד, מה זה כבר משנה? במוקדם או במאוחר נמצא את דרכנו בחזרה. ואז התחיל לרדת גשם. בתחילה כמעט שלא הרגשנו בו, כמה טיפות קלות שנשרו בין העלים והענפים, לא משהו מדאיג. המשכנו ללכת כי לא רצינו שקצת מים יקלקלו לנו את הכיף, אבל כעבור דקתיים כבר התחיל גשם רציני. כולנו נרטבנו, והמדריכים החליטו שכדאי להסתובב ולהתחיל לחזור. הבעיה היחידה היתה שאיש לא ידע איפה נמצא המחנה. היער היה עבוֹת, עם קבוצות צפופות של עצים ושיחים קוצניים, ובדרך לכאן סטינו לשם ולכאן ושינינו כיוון בפתאומיות כדי להתקדם. ואם לא די בכך, הראות נעשתה קשה. היער היה חשוך גם מלכתחילה, אבל בגלל הגשם שניתך והשמים שהשחירו נדמה היה שכבר לילה, ולא שלוש או ארבע אחר הצהריים. ואז החלו הרעמים. ואחרי הרעמים באו הברקים.

הסערה התחוללה ממש מעל ראשינו, והיא התפתחה לסערת קיץ שלא היתה כמוה. מעולם לא ראיתי מזג אוויר כזה, לא עד אז ולא אחר כך. הגשם ניתך עלינו בעוצמה שכזאת עד שממש הכאיב; עם כל התפוצצות של רעם אפשר היה לחוש את קולו מהדהד בתוך הגוף. מיד אחר כך בא הברק, שריקד סביבנו כמו חניתות. נדמה היה שכלי נשק התגשמו סביבנו יש מאין: הבזק פתאומי שהפך הכול ללובן בהיר, מסתורי. עצים נפגעו ואש החלה לרחוש בענפיהם. ואז החשיך שוב לרגע, התפוצצות נוספת בשמים, והברק היה מכה בנקודה אחרת.

מה שהפחיד אותנו היה כמובן הברק. טיפשי היה לא לפחד, ומרוב בהלה ניסינו לברוח ממנו. אבל הסערה היתה גדולה מדי, ולאן שלא הלכנו נתקלנו בעוד ברקים. זו היתה מנוסה מבולגנת, ריצה פזיזה במעגלים. ואז הבחין פתאום מישהו מאתנו בקרחת יער. פרץ ויכוח קצר בשאלה אם בטוח יותר להיות בשטח פתוח או להמשיך לעמוד מתחת לעצים. הקול שטען בעד השטח הפתוח גבר, וכולנו רצנו לעבר קרחת היער. זה היה אחו קטן, ככל הנראה מרעה שהיה שייך לאחד המשקים בסביבה, וכדי להגיע אליו היינו צריכים לזחול מתחת לגדר תיל. בזה אחר זה נשכבנו על הבטן והזדחלנו פנימה. אני הייתי באמצע השורה, מאחורי ראלף. בדיוק ברגע שהוא נכנס מתחת לגדר התיל, הבזיק ברק נוסף. אני הייתי מרוחק ממנו צעד או שניים, אבל בגלל הגשם שניתך על עפעפי התקשיתי להבחין במתרחש. ידעתי רק שראלף הפסיק לזוז.

תיארתי לעצמי שהוא המום, ולכן זחלתי מתחת לגדר ועקפתי אותו. כשהגעתי לצד השני, תפסתי את זרועו וגררתי אותו משם. אינני יודע כמה זמן שהינו בשדה הזה. אני משער ששעה, וכל אותו זמן הגשם והרעמים והברקים המשיכו להתפוצץ מעלינו. זו היתה סערה שנתלשה מדפי התנ"ך, והיא נמשכה עוד ועוד ועוד כאילו לעולם לא תיגמר. שניים או שלושה ילדים נפגעו ממשהו — אולי ברק, אולי השוק החשמלי של הברק שפגע באדמה סמוך אליהם — והאחו החל להתמלא באנחותיהם. ילדים אחרים בכו והתפללו. אחרים, פחד בקולם, ניסו להשׂיא עצות נבונות. תזרקו מעליכם כל חפץ מתכתי, אמרו, מתכת מושכת ברקים. כולנו הסרנו את החגורות והשלכנו אותן הרחק מאתנו.

אינני זוכר שאמרתי משהו. אינני זוכר שבכיתי. אחד הילדים ואני העסקנו את עצמנו בטיפול בראלף. הוא עדיין היה חסר הכרה. שפשפנו את ידיו ואת זרועותיו, משכנו את לשונו כדי שלא יבלע אותה, אמרנו לו להחזיק מעמד. אחרי זמן־מה קיבל עורו גוון כחלחל. גופו היה קר יותר למגע, אבל למרות הראיות המצטברות לא עלה לרגע על דעתי שהוא לא יחזור  להכרה. הייתי רק בן ארבע עשרה, אחרי הכול, ומה כבר ידעתי? אף פעם לא ראיתי אדם מת. אני מניח שהאשם היה בגדר התיל. הילדים האחרים שנפגעו מהברק חשו קהות, הרגישו כאב בגפיים למשך שעה או יותר, ואז התאוששו. אבל  ראלף שכב ממש מתחת לגדר כשהברק הכה בה, והוא התחשמל במקום.

אחר כך, כשסיפרו לי שמת, למדתי לדעת שעל גבו היתה כווייה בגודל עשרים סנטימטרים. אני זוכר שניסיתי לקלוט את הבשורה ולומר לעצמי שהחיים לא יהיו עוד בשבילי כפי שהיו. מוזר מאוד, אבל לא חשבתי על כך שהייתי ממש אחריו כשזה קרה. לא חשבתי: עוד שנייה או שתיים וזה היה קורה לי. מה שכן חשבתי היה על הלשון שמשכתי והשיניים שראיתי. פיו התקבע בעווית קלה, וכיוון ששפתיו היו פתוחות למחצה, הסתכלתי שעה שלמה על קצות השיניים שלו. שלושים וארבע שנים לאחר מעשה אני עדיין זוכר אותן. ואת עיניו, ספק עצומות ספק פקוחות. גם אותן אני זוכר.

4.

לפני שנים לא רבות קיבלתי מכתב מאשה שגרה בבריסל. היא סיפרה לי סיפור על ידיד שלה, גבר שהכירה מאז ילדותה. בשנת 1940 הצטרף האיש לצבא הבלגי. בהמשך אותה שנה, כשהמדינה נפלה בידי הגרמנים, הוא נשבה ונשלח למחנה שבויים. הוא נשאר שם עד שהמלחמה הסתיימה ב-1945. לשבויים הותר להתכתב עם עובדי הצלב האדום בבלגיה. לאיש הוקצה באופן שרירותי חבר לעט - אחות שעבדה בשירות הצלב האדום בבריסל - ולאורך חמש השנים הבאות הוא והאישה החליפו מכתבים מדי חודש. במהלך הזמן נקשרה ביניהם ידידות אמיצה. בשלב מסויים (אינני יודע כמה זמן בדיוק נדרש לכך) הם הבינו שמה שמתפתח ביניהם הוא יותר מידידות סתם. ההתכתבות נמשכה ונעשתה אינטימית יותר ויותר, ולבסוף הם הצהירו על אהבתם זה לזה. האם דבר כזה אפשרי? הם לא ראו זה את זה ומעולם לא בילו רגע זה בחברת זה.

כשהסתיימה המלחמה שוחרר האיש מהכלא וחזר לבריסל. הוא פגש את האחות, האחות פגשה אותו, ושניהם התאכזבו. זמן קצר לאחר מכן הם נישאו. השנים חלפו. נולדו להם ילדים, הם התבגרו, העולם נעשה שונה במקצת. הבן סיים את לימודיו ונסע לגרמניה לכתוב תזה. באוניברסיטה הוא התאהב בצעירה גרמנייה. הוא כתב להוריו שהוא מתכוון להתחתן איתה. ההורים משני הצדדים היו מאושרים מאין כמותם. שתי המשפחות קבעו להפגש וביום המיועד הופיעה המשפחה הגרמנית בבית המשפחה הבלגית בבריסל. כשהאב הגרמני נכנס לסלון והאב הבלגי קם לקבל את פניו, שני הגברים הביטו זה בעיני זה וזיהו זה את זה. שנים רבות חלפו, אבל לאיש מהם לא היה ספק לגבי זהותו של האחר. בתקופה מסוימת בחייהם הם התראו מדי יום. האב הגרמני היה שומה במחנה השבויים שבו עשה האב הבלגי את שנות המלחמה.

כפי שהאישה שכתבה לי את המכתב הזדרזה להוסיף, לא היו ביניהם מטענים שליליים. למרות מפלצתיותו של המשטר הגרמני, במשך אותן שנים לא עשה האב הגרמני שום דבר שעורר את איבתו של האב הבלגי. כך או אחרת, שני הגברים הם כיום חברים טובים מאין כמותם. השמחה הגדולה בחייהם היא נכדיהם המשותפים.

 

הסיפור נכלל באסיפת סיפורים של פול אוסטר בשם ״המחברת האדומה״, אשר רואה אור בימים אלה בהוצאת עם עובד. מאנגלית: ברוריה בן ברוך. 

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי פול אוסטר .

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על למה לכתוב?

01
זהר ארנון

אני בספק, אבל יכול להיות שבקריאת הסיפור השלם יתברר איך קרה שאשתו, שנשארה עם האורחת והן המשיכו בשיחתן כשהוא הלך לנקות את הבלגן, אישה זאת ,הניחה את הפרחים על ארגז עץ" וגו'? או שלא לא צריך לדקדק בקטנות?

    04
    זהר ארנון

    לפי הכלל: אקדח שמופיע בתחילה חייב לירות לקראת הסוף.
    אם היהרוצה לכתוב על "מחנה קייץ", כפי שכתב מישהו, לא היה צריך את ההתחלה של השכנה, שבירת הוזה ע"י בתה כדי שהוא יאסוף את השברים ואישתו, שנותרה עם השכנה ושוחחה איתה, אך למרות זאת, "אספה את הפרחים והניחה על ארגז" או משהו בדומה. בשנות לימודי בארה"ב השתתפתי במחנות קייץ, כמדריך. לא רק שלא השתתפתי, לא שמעתי על "מחנה" של 16 נערים. בקיצור, התמונות שבסיפור (החסר, לדעתי) יש תמונות הבזק, מה שמכונה "וינייטות". מה שכתוב, כתוב יפה מאוד אבל בגלל הנ"ל, חשתי שהסיפור אינו שלם. אגב, אפשר לבדוק ב,מחברת האדומה" של הסופר, משם נלקח מה שפורסם (כדי לא לומא הסיפור או הסיפור החסר).
    זהו. עד כאן.

05
רוני

"כשהסתיימה המלחמה שוחרר האיש מהכלא וחזר לבריסל. הוא פגש את האחות, האחות פגשה אותו, ושניהם התאכזבו. זמן קצר לאחר מכן הם נישאו."
רק לי המשפט הזה לא הגיוני? או שיש טעות בתרגום או בהקלדה, או שלא ברור לי למה הם נישאו בכלל.. אי הדיוק הזה קילקל מאוד את המשך הסיפור, בשבילי לפחות.

    06
    ח.א.

    אין פה שום אי דיוק. תקופה שבה אנשים לא התחתנו מאיזשהי מחשבה של אהבה עזה, תשוקה ועניין אלא מתוך מחשבה שהם יוכלו לחיות יחד שנים ולהקים משפחה. אנשים אחרי מלחמה, מחנות וכאב לא חיפשו גן עדן אלא מנוחה.

    07
    עמיר מ

    מוסד הנישואין בשונה מהיום נועד לספק לאנשים ביטחון והמשכיות לדור שלהם. די היה להם שותף שיזכור אותם ויבדיל אותם מהזוועות של המלחמה. כשמכל עבר אנשים מתים וטרגדיות, חלק מהאהבה היה להיות חלק ממשהו. גם זה רומנטיקה ואולי רומנטיקה בגדולותה.