מדוע האהבה כואבת

האהבה המודרנית יכולה לתת לכל אחד מהאוהבים תחושת ערך אישי וחברתי. כשהאהבה נגמרת, נעלם גם תיקופו של העצמי
X זמן קריאה משוער: 21 דקות

בחיבורו הגיונות משרטט דקארט את קווי המִתאר של רגע מכריע במודרניות: תודעה שתופסת את עצמה בספק ומנסה לבסס באותה פעולה ממש את הוודאות של מה שהיא יודעת. בהיגיון השלישי דקארט כותב:

הנני דבר שחושב; כלומר, דבר שמטיל ספק, שטוען, ששולל, שיודע דברים מעטים, שדברים רבים אינו יודע, שאוהב, ששׂונא, שרוצה, שאינו רוצה, שמדמיין גם, וחש. שהרי כפי שציינתי קודם לכן, אף שאפשר כי הדברים שאני חש ומדמיין אינם ולא כלום מחוצה לי וכשלעצמם, בכל זאת סמוך אני ובטוח שאופני מחשבה אלה המכונים בפי תחושות ודמיונות, ואך ורק באשר הם אופני מחשבה, אכן שוכנים בי ומתגלים בי ללא ספק.

האקרובטיקה האינטלקטואלית של דקארט מורכבת מהטענה שהשיטה להשגת ודאות היא הטלת ספק וכי האני הוא הרשות היחידה שיכולה גם להטיל ספק בידיעה וגם לתת לה תוקף, באשר הספק הוא הדרך לבסס ודאות. רבות נכתב על הרצון לשליטה שביסוד הניסיון של דקארט לבסס את ודאות הידע מבין כותלי התודעה. פחות תשומת לב ניתנה להנאה הברורה שמפיק האני מיכולתו לכונן את עצמו בתור מושא הוודאות. בטקסט של דקארט חוויית הספק היא בעלת אופי משמח במובן הלָקאניאני של ההנאה שהתינוק מפיק מהציפייה לשליטה בגופו. הספק של דקארט שמח ומשמח מכיוון שהוא מצפה לוודאות.

הפילוסוף בן ימינו ז'אן-לוק מריוֹן ממשיך את מחשבתו של דקארט וקובע שהמטאפיזיקה של האובייקטים – כלומר מטאפיזיקה שמטרתה לבסס את ודאות האובייקטים – אין בה כדי לעזור לבסס את הוודאות החשובה יותר, הלוא היא ודאות ה-moi, העצמי או האני. האני זקוק לא רק ולא בעיקר לוודאות אֶפּיסְטֶמית או אוֹנטוֹלוגית אלא לוודאות ארוטית – אולי הוודאות היחידה שיכולה להשיב על השאלה מה ערך הוודאות. לפי מריון, האוהב מנוגד לחושב, שכן החושב מחפש ודאות ואילו האוהב מחפש הבטחה (או הבטחה מחודשת) ומחליף את השאלה "האם אני קיים?" בשאלה "האם מישהו אוהב אותי?"

הניסוח המחודש שמריון נותן לניסיון של דקארט לבסס ודאות אינו מקרי. הוא מייצג את העובדה שביטחון אוֹנטוֹלוגי ותחושת ערך מונחים על הכף כיום בקשר הרומנטי והארוטי. האמירה שמפגשים מיניים נעשו מאורגנים בשדות חברתיים כמוה כאמירה שמפגשים מיניים יכולים לייצר סטטוס חברתי ותחושת ערך. אפילו מבט חטוף ביחסים מיניים ורומנטיים בזמן המודרני מגלה שמיניות ואהבה נעשו לרכיבים חשובים בתחושת הערך העצמי של היחיד. לטענתי, בתנאי המודרניות המאוחרת השאלה הארוטית היא שמיטיבה לבטא את בעיית ההבטחה המחודשת, והשאלה הזאת החליפה את השאלה האֶפּיסְטֶמית מתוך שינוי שנושא בחובו את האָפּוֹריוֹת של העצמי במודרניות.

מדוע האהבה גורמת להרגשה טובה

עטיפת הספר

עטיפת הספר

הפילוסופים ראו באהבה צורה של שיגעון; אבל זוהי צורה מיוחדת של שיגעון, כי היא שואבת את כוחה מהעובדה שהיא מחזקת את האני ומעניקה לו תפיסה מוגברת של עוצמתו. האהבה הרומנטית מחזקת את הדימוי העצמי באמצעות תיווך מבטו של הזולת. אם לצטט את וֶרְתֶר, אחת היצירות הקלאסיות בנושא: "אוהבת אותי! – וכמה יקרתי בעיני עצמי, כמה אני – לך אני יכול לומר זאת, יש לך הבנה לדברים כאלה – מעריץ את עצמי מאז שהיא אוהבת אותי!" כאשר אדם מאוהב, האחר נעשה למושא תשומת לבו הלא ביקורתית. דייויד יוּם הבהיר את הדבר באירוניה הולמת: "אדם שטוף תאווה מרגיש לפחות חביבות רגעית כלפי מושא תאוותו ובו בזמן מדמה אותה יפה מן הרגיל." סיימון בלקברן מעיר כי ה"אוהבים אינם עיוורים, פשוטו כמשמעו. הם רואים גם רואים את הצֶלוֹליט, את היבלות ואת הפזילות, אבל הדבר המוזר הוא שלא אכפת להם, ואולי הם אף מוצאים בזה קסם." סלחנות מעין זו מהותית לאהבה וגורמת לכך שמושא האהבה יעריך את עצמו (זמנית) ביתר שאת. גם פרויד תוהה על העובדה שהתופעה הארוטית מתאפיינת באופן הערכה יוצא דופן: "בלטה לנגד עינינו כבר מלכתחילה התופעה של הערכת-יתר מינית, כלומר העובדה שהאובייקט האהוב נהנה ממידה מסוימת של חופש מביקורת, ושכל תכונותיו זוכות להערכה גבוהה יותר ממה שהיו זוכות לקבל אצל אנשים אחרים שאינם אהובים, או כאשר אותו אובייקט עדיין לא היה אהוב."

לתחושת הערך העצמי שמספקת האהבה במערכות יחסים מודרניות נודעת חשיבות מיוחדת ומכרעת, דווקא משום שבאינדיבידואליזם בן זמננו מונח על הכף הקושי לבסס את ערכו העצמי של האדם

לדעת ניטשה לא העובדה שאדם הוא מושא תשומת לבו הלא ביקורתית של הזולת היא שמגדילה את תחושת הערך שלו, אלא עצם פעולת האהבה היא שמגדילה את חִיוּתוֹ: "הוא נראה לעצמו כמי שהשתנה, נתחזק, נתעשר, הושלם [...] ולא זו בלבד שהיא מתיקה את הרגשת הערכים: האוהב באמת חזק יותר. ערכו רב יותר." בלשונו של סיימון בלקברן, האוהב לא רק ממציא את מושא תשוקתו אלא גם ממציא את עצמו בדמיונו שלו, בדומה לדרך שבה, כך אומרים, אנשים מתכוננים לסכנה כאשר הם מביטים בקשתות התמיכה החיצונית בקתדרלות או מתנדנדים לפנים ולאחור כאשר הם מדמים את עצמם בלב ים. השירה או העמדת הפנים עשויה להשתלט על העצמי, ולפחות לרגע קט אנחנו מה שאנחנו בדמיוננו.

בין שהדגש הוא על העדר הביקורת ובין שהוא על חיוניות פעולת האהבה, דומה שיש הסכמה שהתאהבות פירושה התגברות על תחושה של אי-נראות רגילה, והיא מולידה תחושת ייחודיות ותחושה מוגברת של ערך עצמי. העובדה שהאהבה מחזקת את תחושת העצמי של האדם – מתוך שהוא נאהב באופן לא ביקורתי ומתוך שהוא אוהב – עשויה להיראות אפוא רכיב עיקרי בהרגשת האהבה במגוון רחב של הקשרים חברתיים-היסטוריים. אבל אני טוענת שלתחושת הערך העצמי שמספקת האהבה במערכות יחסים מודרניות נודעת חשיבות מיוחדת ומכרעת, דווקא משום שבאינדיבידואליזם בן זמננו מונח על הכף הקושי לבסס את ערכו העצמי של האדם ומשום שעם המודרניות גדל במידה ניכרת הלחץ לבידול עצמי ולפיתוח תחושת ייחודיות. במילים אחרות, עד כמה שבעבר סיפקה האהבה תיקוּף סובייקטיבי, לא היה לתיקוּף זה תפקיד חברתי והוא לא בא על מקומה של הכרה חברתית (חוץ מאשר במקרים של ניידות חברתית, כאשר אדם ממעמד גבוה יותר נישא לאדם ממעמד נמוך יותר). להכרה הרומנטית היה אופי סוציולוגי מוגדר פחות. לטענתי, במערכות יחסים רומנטיות מודרניות חלה תמורה בעצם מבנה ההכרה, וההכרה הזאת עמוקה ורחבה כיום יותר מתמיד.

מהכרה במעמד להכרה בעצמי

ב-1897 התפרסמו שני ספרי ייעוץ על חיזור, שניהם מאת גברת המפרי: נימוסים לגברים ונימוסים לנשים. הייעוץ כלל הנחיות בעניין קודים של מגדר ומעמד בחיזורי המעמד הבינוני: לגברים ניתנו עצות על התנהגותם ועל נימוסיהם, כיצד ללכת ברחוב לצד אישה, אם להציג תחילה אישה או גבר, אם להציע מטרייה לאישה לא מוּכּרת, אם להימנע מעישון בנוכחות נשים, איזו יד (ימין או שמאל) להושיט לאישה העולה לכרכרה וכיצד להיחלץ מבעיה של מחסור בכסף במסעדה. העצות לנשים כללו המלצות כיצד להישאר בשליטה עצמית ולתבל את שיחתן בצחוק (לא רם מדי), כיצד לרכוב על אופניים בחֵן, איזה מזון ואיזה יין להגיש לאורחים, אילו פרחים לשים על השולחן ומתי לקוד קידה.

רבים מסִפרי הייעוץ של התקופה – אם לא רובם – עסקו בקידוד המגדר והמעמד בתחום הרומנטי מכיוון שכוונו בעיקר לחיזור מוצלח, שהיה תלוי בדרך כלל ביכולת לאמץ את הקודים של המעמד הבינוני המהוגן. הספרים האלה הציעו טקסי הכרה, אבל הכרה שהוענקה לאדם רק אם היה מסוגל להראות ולהפגין רשימה של כללי התנהגות של עשה ואל תעשה, שאישרו בעיקר את ההשתייכות המעמדית ואת הזהות המגדרית שלו ושל אחרים. מצד אחר, אדם שכיבד את העצמי של אדם אחר ייצר סימני הכרה ואישור למעמד החברתי ולמגדר שלו ושל אותו אדם. פגיעה בכבודו של אחר היתה בגדר מה שהסוציולוג לוק בולטנסקי מכנה פגיעה בשיעור קומתו, בחשיבותו היחסית ובדירוגו בסולם החברתי.

ספרי עזרה עצמית עכשוויים בנושא דֵייטים הם שונים מאוד בתוכנם. הפרק הראשון בספר Dating for Dummies כותרתו "מי אני?" ויש בו כותרות משנה כמו "להיות בטוח בעצמך" ו"לגלות מה מניע אותך"; מאדים ונוגה יוצאים לפגישה כולל חלקים שכותרותיהם "הדינמיקות של התשוקה הגברית והנשית", "הכירו בגברים והעריצו נשים" ו"אי-ודאות"; ואילו Date… or Soul Mate? כולל את הפרקים "דע את עצמך" ו"ההשפעה החזקה של בריאות רגשית". בספרי הייעוץ העכשוויים האלה השתנה מרכז הכובד של הייעוץ בענייני חיזור: הוא לא נוגע עוד להליכות (של המעמד הבינוני), גם לא לקודים נוקשים של התנהגות מינית ומגדרית, אלא מתמקד בעצמי, עצמי שמנותק מדרגה חברתית ומוגדר לפי הפנימיות והרגשות. ליתר דיוק, בדיונים המודרניים האלה על חיזור מונחת על הכף, בעיני גברים ונשים כאחד, השקפה על ערך האדם כפי שאחרים מעניקים אותו באמצעות טקסי הכרה נאותים.
הנה דוגמה אופיינית מתוך מאדים ונוגה יוצאים לפגישה:

ביטחונו של הגבר, שמאפשר לו להסתכן בדחייה אפשרית כדי לבקש מאישה את מספר הטלפון שלה, יוצר אצל האישה את התחושה המרגיעה שהיא נחשקת. כאשר היא שוקלת את בקשתו ונותנת לו את מספר הטלפון שלה, ביטחונו העצמי גובר. בדיוק כפי שהתעניינותו הפעילה גרמה לה להרגיש מיוחדת, התעניינותה הנעתרת הגבירה בו את הביטחון.

כאן, כמובן, נעלמו גבולות המעמד והמגדר. במקום זאת על האדם לדאוג כראוי לעצמי שלו. העצמי הזה לובש עכשיו צורה "מהותנית" והוא קיים מעבר למעמד החברתי. תחושת הערך טבועה עכשיו בעצמי. כפי שכותב מחבר הספר הפופולרי Date… or Soul Mate?: "העובדה היא שכולנו מתים להרגיש טוב לגבי עצמנו, וכשאנחנו מרגישים טוב במיוחד ליד אדם מסוים, נופתע לגלות כמה חשוב ואטרקטיבי הוא נעשה בעינינו ולהפך." כאן על טקסי ההכרה להכיר ב"מהות" העצמי, לא בהשתייכות האדם למעמד הנכון, ו"ההרגשה הטובה לגבי עצמנו" נעשתה לסיבת ההתאהבות ולמטרתה כאחת. מגוון רחב של פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים חוזרים על ההשקפה שהעצמי זקוק לאישור מחודש. הפסיכואנליטיקאית אתל ספקטור פֶּרסוֹן מנסחת זאת בתמציתיות: בחוויית האהבה מושקע באחר ערך גבוה מאוד, וערך העצמי מוטל תמיד בספק ודורש אישור. המינוח והניתוח של פרסון מלמדים על תמורה חשובה במשמעות האהבה במודרניות. היא כותבת:

באהבה הדדית האוהבים מתקפים זה את ייחודיותו וערכו של זה. כל אחד מאשר, פשוטו כמשמעו, את קיומה וערכה של הסובייקטיביות של האחר. באהבה יש לאוהבים סיכוי שמישהו יכיר אותם במלואם, יקבל אותם בלי שיפוט ויאהב אותם למרות כל המגרעות. [...] חוסר הביטחון שלנו לא נרפא, חשיבותנו אינה מובטחת, אלא בשעה שאנחנו נעשים למושא אהבה.

"תיקוּף" ו"חוסר ביטחון" לא מופיעים באוצר המילים של סיפורי האהבה הרומנטית במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, והם בגדר מונחים חדשים ודרך חדשה בהחלט לחשוב על חוויית האהבה. למעשה, רעיון התיקוּף נעשה מרכזי כל כך בהשקפות בנות זמננו על אהבה (ובחלק גדול מהייעוץ בנושא אהבה והיכרויות) עד שהוא מאלץ אותנו לעמוד על משמעותו.

אינטראקציות חברתיות – כיצד העצמי מתפקד בהן – הן ערוץ עיקרי לצבירת ערך לעצמי ולפיכך הן יוצרות תלות מכרעת של העצמי באחרים ובאינטראקציות שלו עם אחרים

תיאור פסיכולוגי כזה כולל ובוחן מאפיינים של עולמנו החברתי. מה שמכונה בשפה הפסיכולוגית הרווחת "חוסר ביטחון" מפנה אל שתי עובדות סוציולוגיות: (א) ערכנו לא קודם לאינטראקציות ולא נקבע מראש, אלא מצריך עיצוב ואישור תמידיים; (ב) תפקודנו במערכת יחסים הוא שיקבע את הערך הזה. אדם חסר ביטחון מרגיש אי-ודאות באשר לערכו, לא מסוגל להבטיח את ערכו בכוחות עצמו, ועליו להיות תלוי באחרים לשם כך. אחד השינויים היסודיים במודרניות נוגע לעובדה שהערך החברתי נקבע באופן פֶּרְפוֹרְמָטיבי במערכות יחסים חברתיות. נאמר זאת אחרת: אינטראקציות חברתיות – כיצד העצמי מתפקד בהן – הן ערוץ עיקרי לצבירת ערך לעצמי ולפיכך הן יוצרות תלות מכרעת של העצמי באחרים ובאינטראקציות שלו עם אחרים. עד אמצע המאה תשע-עשרה או סופה היה הקשר הרומנטי מאורגן על יסוד תחושת ערך חברתי שכבר נקבעה, כמעט באופן אובייקטיבי, ואילו במודרניות המאוחרת הקשר הרומנטי אחראי ליצירת חלק גדול ממה שאפשר לכנות תחושת הערך העצמי. כלומר, דווקא משום שלנישואים ולרומנטיקה היה במידה רבה יסוד מוצק בשיקולים חברתיים וכלכליים, תרמה האהבה הרומנטית רק מעט לתחושת המקום החברתי של היחיד. ניתוק האהבה ממסגרות חברתיות הוא שהפך את האהבה הרומנטית לאתר למשא ומתן על ערכו העצמי של היחיד.

כדי שנוכל להעריך מה מייחד כל כך את המצב הנוכחי, נשווה אותו בקצרה לטקסי החיזור במאה התשע-עשרה. גם אם יש אולי משום סיכון בהערכת תוכנם של חיי הרגש של אנשים בעבר, הטקסים האלה מציעים כמה נקודות מעניינות להשוואה ודרכים חלופיות לחשיבה על ארגון העצמי ועל הדאגה לעצמי בחיזור. מאפיין שכיח של החיזור במאה התשע-עשרה הוא שגברים נהגו לשבח את האישה שחיזרו אחריה, ואילו האישה בתגובה נהגה להמעיט בערכה שלה.

ב-9 באפריל 1801 כתבה פרנסס סדג'וויק לאביה בעניין בעלה לעתיד, אבנעזר ווטסון (שאת הצעת הנישואים שלו היא דחתה בתחילה): "הלוואי שחשבתי את סגולותי לתואמות את שלו במידה ראויה כלשהי. [...] אשר לי, אף כי חסרת ערך אני, אוכל לקוות לגרום מעט אושר בכל מקום, אך עד עידן ועידנים תבוא אתה על גמולך על כל טובך עמי." נשים הביעו בגלוי את תחושת הנחיתות שלהן לעומת מחזריהן. הרגשותיה של סדג'וויק אינן מקרה בודד, והן מהדהדות במרוצת המאה. למשל, במחקרה על החיזור במאה התשע-עשרה כותבת אלן רותמן כי "נשים, מכיוון שזכו יותר לאידיאליזציה, נטו יותר מגברים לחשוש שמאהביהן יראו אותן באור חיובי מדי.

מורה מלונג איילנד הפצירה בארוסה: "'בעיניך אני נעלה הרבה יותר ממה שאני, ואני רוצה שתכיר אותי כפי שאני: חלשה, שברירית, פזיזה וגחמנית'." אחרי אירוסיה לאלברט בלדסו היו להרייט קוקס הרגשות דומות, אבל היא הגבילה אותן למכתב "פרטי" שבו כתבה: "עומק ולהט חיבתו אלי אל להם לעורר את יוהרתי, שהרי אני יודעת כי הוא מפריז בערכי בכל דרך." אישה מניו יורק ושמה פרסיס סיבלי קיוותה שמחזרה לא יטעה כך וכתבה לו: "אל תדמה בנפשך שאין בי פגם כי בלי ספק תמצא פגמים לרוב. אין רצוני שתתאכזב משום שתחשוב אותי לנטולת פגמים." סיבלי סברה שלא הצליחה לשכנע את ארוסה שהיא "אינה נטולת פגמים". היא דמיינה את "הניסיון הקשה" שתעמוד בפניו אחרי שתתחתן, כשתראה "את עיניו נפקחות, הוא שהעריץ אותי בעיוורון ככליל שלמות. [...] אוי לאדם שמפריזים בערכו". ומארי פירסון "ראתה את עצמה לא ראויה לחיבה שהציע לה אפרים [מחזרה] ולא ראויה לשבחיו"."במה שראה אפרים 'כל מה שעלה בדמיוני מאז ומעולם בתור סגולות של אישה שבכוחה לגרום לי אושר,' היא לא ראתה אלא אישה רגילה מלאה ספק עצמי וחוסר ביטחון." ובדוגמה מאוחרת יותר כתב סמואל קלמנס (מרק טוויין) בזמן שחיזר אחרי אוליביה לנגדון:

כעת אל נא תיעלבי בספרי בשבחך, ליבי, באשר אני יודע כי בעשותי כן איני מדבר אלא אמת. לבסוף אעניק לך פגם אחד, והוא המעטה עצמית. [...] ואולם, אחרי ככלות הכול, המעטה עצמית היא מידה טובה ומעלה, באשר היא נובעת מהעדר אנוכיות, שהיא מן החמורים שבפגמים.

באנגליה – שהיו לה קווי דמיון רבים כל כך לארצות הברית – אנחנו רואים דרכים דומות להצגת העצמי, למשל בהתכתבות בין אליזבת ברט לרוברט בראונינג. בעיני המתבונן המודרני תמוה שחלק בלתי מבוטל מההתכתבות בין השניים מוקדש לטענותיו של רוברט בדבר ייחודיותה של אליזבת ואופיה היוצא דופן ולדחיית ההצהרות האלה מצדה של אליזבת.

במכתב שכתבה בספטמבר 1845 טוענת אליזבת: "שאתה רוחש בכלל חיבה אלי – הרי זה עניין שעורר בי פליאה כנה מהשעה הראשונה ועד עתה, ואין לי מנוס מהכאב שאני חשה לעתים כאשר אני חושבת שמוטב היה לך שלא היית מכיר אותי מעולם". בפברואר 1846, כשכבר התקדמו מאוד בחיזוריהם, כתבה אליזבת: "דבר לא השפיל את גאוותי כאהבתך." ובמרץ 1846: "אם לא תוסיף להרים אותי לגמרי מעל לארץ בכוח האהבה החזק שבך, לא אוכל שלא להכזיב את התקוות שתלית בי." כל אחת מהטענות האלה גררה בתורה מחאות עזות מצד רוברט והעצמה של הצהרות האהבה והמחויבות שלו. דוגמה אחרת: ג'יין קלרמונט, מאהבת של לורד ביירון לזמן קצר, סטתה מהתפקיד הסביל שיועד לה אבל כיבדה את המוסכמות של מכתבי האהבה כאשר כתבה לו: "איני מצפה שתאהב אותי. איני ראויה לאהבתך. נעלה אתה בעיני, ובכל זאת להפתעתי הרבה, ויותר מכך לשמחתי, גילית תשוקות שחשבתי כי אינן קיימות עוד בקרבך."

בהצהרות האלה נשים מביימות את נחיתותן – לאו דווקא לעומת הגברים האוהבים אותן אלא לעומת אידיאלים מוסריים של אופי (אולי חוץ מהדוגמה האחרונה). יש לכך חיזוק בהבחנה שגם גברים מביעים ספקות עצמיים, אם כי בתדירות נמוכה יותר ובאופן מובהק פחות. הארי סדג'וויק, מן העלית של בוסטון, היה מאורס לג'יין מיינט. במרוצת שבעה-עשר חודשי פרידה הם החליפו מכתבים רבים: "נושא קבוע בהתכתבות הזאת היה עד כמה (לא) ראוי הארי להיות בן זוגה של ג'יין – מבחינה אינטלקטואלית, רוחנית ומקצועית. [...] לקראת סוף החורף חווה הארי משבר קצר בביטחונו העצמי: 'הלוואי שהיה ביכולתי להביט אל הגורל רק כדי לדעת דבר אחד – אם אהיה אי-פעם בלתי ראוי לך ואאבד את הערכתך,' כתב.

אפשר להסיק כמה דברים מצורות אלה של המעטה עצמית. ראשית, הן מניחות מראש שיש לשחקנים דרכים "אובייקטיביות" להעריך את עצמם. מבוימת כאן היכולת של היחיד להסתכל בעצמו בעיניים זרות ולקבל על עצמו קריטריונים אובייקטיביים של ערך, כלומר קריטריונים המשותפים לגברים ולנשים כאחד. שנית, ייתכן בהחלט שמבוימות כאן בעת ובעונה אחת יכולתו של אדם לבקר את עצמו (ולפיכך להפגין את אופיו) ויכולתו לבנות אינטימיות מתוך גילוי המגרעות והפגמים שלו לזולת. בהפגנת יכולתם לקיים אידיאל אופי ולבקר את עצמם בשם האידיאל הזה, אותם נשים וגברים מביימים עצמי שאינו זקוק לְמה שמכנים היום "תמיכה רגשית" או "תיקוּף". העצמי הזה מסוגל להעריך את עצמו לבדו ושואב תחושת ערך לא מתוך שהזולת "מתקף" אותו אלא מתוך שחלות עליו אמות מידה מוסריות ועליו להשתפר כדי לעמוד באמות המידה האלה.

טקסים כאלה של המעטה עצמית מזמינים בלי ספק מחאות טקסיות מהצד האחר, אבל המחמאות האלה לא היו בגדר בקשות ל"תיקוּף", אלא שימשו "מבחנים" לאיתנותו של הגבר ולמחויבותו. גם כאן לא ה"עצמי" של האישה או הצורך שלה בתיקוּף מונח על הכף, אלא יכולתו של הגבר להפגין ולהוכיח את איתנותו.

טקסי המעטה עצמית נבדלים הבדל חשוב מהסכנה הנשקפת למערכות יחסים רומנטיות כיום, כלומר שלא יצליחו לייצר תיקוּף. אסביר זאת בעזרת דוגמאות שליקטתי מהתרבות הפופולרית ומראיונות שערכתי. סוזן שפירו כתבה ספר זיכרונות על "חמישה גברים ששברו [לה] את הלב". היא משתפת אותנו בשיחה עם בעלה ארוֹן, שבה היא מזכירה חבר שלה לשעבר, בראד.

"בראד כתב לי במייל: 'אני עדיין אוהב את הראש שלך.' למה אתה אף פעם לא אומר לי את זה? זאת המחמאה הראשונה אחרי שנים שגרמה לי להרגיש טוב."
"הוא עדיין אוהב להתעסק לך עם הראש." ארון נעמד ולקח את התיק שלו למערת העטלף [כלומר לחדר העבודה שלו]. הלכתי אחריו והזזתי את התסריטים על הספה האפורה הדהויה שלו כדי שיהיה מקום לשבת. ידעתי שהוא מחוק, אבל בקושי דיברנו במשך השבוע. הוא ציפה למצוא אותי מחכה באותו מקום בדיוק, כאילו הוא השאיר סימנייה. 
"אתה אף פעם לא אומר לי שאני חכמה," אמרתי.
"אני מחמיא לך כל הזמן." הוא התעצבן. "עכשיו אמרתי לך שאת יפה."
הוא לא קלט. תמיד אני צריכה להסביר. "גדלתי בת יחידה עם שלושה אחים שכולם אמרו להם שהם מבריקים. אני הייתי חמודה או יפה או מקסימה. זה לא מספק אותי. אתה באמת לא מכיר אותי?" התחננתי. "למה אני צריכה עשרת אלפים ספרים וקטעי עיתונים בכל פינה? פיצוי יתר. בשביל לשכנע את כולם שאני חכמה כי אף אחד לא אמר לי את זה אף פעם... בשביל לשכנע את עצמי," אמרתי. "אני הופכת לְמה שחסר."
"זה ממש חכם," אמר ארון וטפח על מצחי. "חזירה מכוערת."

התלונה והבקשה של האישה הזאת מוּנעות על ידי הצורך שלה בתיקוּף, גם אישי וגם חברתי. היא דורשת מבעלה אישור לערכה החברתי. הנה דוגמה אחרת: אישה בת 56 שמדברת על קשיי הנישואים שלה אומרת:

את יודעת, יש לי בעל מקסים; הוא נאמן ומסור. אבל הוא פשוט לא יודע לעשות את הדברים הקטנים האלה שגורמים לך להרגיש טוב.
מראיינת: מה למשל?
כריסטין: את יודעת, לקנות לי מתנות קטנות, להפתיע אותי, להגיד לי כמה אני נהדרת. למרות שאני יודעת שהוא אוהב אותי, הוא לא יודע איך לגרום לי להרגיש נהדרת ומיוחדת.
מראיינת: למרות שהוא אוהב אותך?
כריסטין: כן. [שתיקה] את יודעת, מה שחשוב באהבה זה ה'איך', לא ה'מה'. למרות שאני יודעת שהוא אוהב אותי. אבל הדבר הזה שגורם לך להרגיש יחידה ומיוחדת תמיד היה חסר.

במאה התשע-עשרה נחשבו נאמנות ומחויבות לעדויות מכריעות לאהבה, ואילו כאן הן נחשבות ללא מספיקות דווקא מכיוון שהאהבה משמעה בהכרח תהליך מתמשך ואינסופי של "תיקוּף", כלומר אישור מחודש של האינדיבידואליות ושל ערכו האישי של האוהב עצמו.

אם כדברי סארטר, האוהב דורש להיאהב, הרי זה משום שבדרישה הזאת מקופלת בראש ובראשונה דרישה חברתית להכרה. המחמאות ששתי הנשים המצוטטות לעיל רוצות לקבל מבעליהן מלמדות לא על אישיות "נרקיסיסטית" לקויה או על "חוסר הערכה עצמית", אלא על דרישה כללית שמערכות יחסים רומנטיות יקנו הכרה חברתית. הערך החברתי כבר אינו תוצאה ישירה של הסטטוס הכלכלי או החברתי, אלא יש להפיק אותו מהעצמי, המוגדר כישות יחידה, פרטית, אישית ולא מוסדית. על הקשר הארוטי/הרומנטי לכונן תחושת ערך, והערך החברתי המודרני פרפורמטיבי בעיקרו, כלומר הוא מושג במהלך אינטראקציות עם אחרים ובאמצעותן. אם "האוהב, בשעה שהוא מתכונן לפגוש את אהובתו, מודאג מריחו, מבגדיו, משערו, מתוכניותיו לערב, ובסופו של דבר מהיותו ראוי", הרי זה משום שבמודרניות ניתן לאהבה תפקיד מרכזי בכינון ערך.

ארווינג גוֹפמן, על אף שלא פיתח את הסוציולוגיה שלו כתיאוריה סוציולוגית של המודרניות, ייחד תשומת לב רבה למימד הפרפורמטיבי של האינטראקציות החברתיות, כלומר לדרכים שבהן הן מייצרות תחושת ערך או נכשלות בכך (כשאדם מציל את כבודו, חולק כבוד לזולת וכדומה). דומה שגופמן מקבל כמובן מאליו שהאינטראקציות, אם הן מצליחות, צריכות לייצר תחושת ערך, ומניח שהאינטראקציות מובְנות כך באופן אוניברסלי. אלא שזאת תוצאה של תהליך ארוך של תמורה במבנה החברתי ובחברותיות באירופה המערבית. למן המאה השבע-עשרה ואילך, בסלונים, בחצרות ובמדריכי שיחה ונימוסים, קודדו האריסטוקרטיה ומעמדות הביניים כאחד צורות התנהגות חדשות כדי להכיר כהלכה באחרים ולחלוק להם כבוד כאנשים באמצעות הבעות פנים, מחוות גוף ודיבור. התהליך הזה נבדל מהכבוד שניתן לאחרים כדי לשמר את תחושת הכבוד שלהם, שכן הערך החברתי הלך והתנתק בהדרגה מסטטוס מוגדר מראש. במילים אחרות, ההכרה, בתור הציווי הלא מפורש להעניק ערך לאדם אחר באשר הוא אדם, בלי להתחשב בסטטוס שלו, בתוך האינטראקציה החברתית ובאמצעותה, היא חלק בלתי נפרד מהיווצרות המודרניות.

מצד התיאוריה, אקסל הוֹנֶת הוא שביסס באופן מקיף את חשיבות ההכרה ביחסים בין-אישיים. (אלא שהוא משתמש במונח "הכרה" שימוש רחב יותר.) לפי הגדרתו, הכרה היא תהליך חברתי מתמשך שעיקרו גיבוי "ההבנה החיובית [שיש לאנשים] לגבי עצמם". מכיוון ש"הדימוי העצמי [...] תלוי באפשרות לקבל גיבוי תמידי מאחרים", ההכרה גוררת הכרה בטענות ובעמדות של הזולת וחיזוק שלהן, גם ברמה הקוגניטיבית וגם ברמה הרגשית. ההכרה היא התהליך שבו ערכו החברתי של אדם וחשיבותו נקבעים באופן מתמשך במערכות היחסים שלו עם אחרים ובאמצעותן.

לפיכך, בניגוד לספרות הענפה שמסבירה את עוצמת האהבה הרומנטית בזמן המודרני בעזרת האידיאולוגיה של האינדיבידואליזם, אני טוענת שהעוצמה הזאת נובעת מהעובדה הראשונית יותר שהאהבה מספקת עוגן חזק להכרה, לתפיסת הערך של היחיד ולכינונו, בעידן שבו הערך החברתי אינו ודאי ונתון למשא ומתן מתמשך. אבל מדוע זה כך? מדוע האהבה מסוגלת לעשות מה שרגשות אחרים מסוגלים פחות לעשות? אציע הסבר אפשרי לכך.

רנדל קולינס משלב את תובנותיהם של אמיל דוּרקהיים ושל ארווינג גופמן וטוען שאינטראקציות חברתיות מתפקדות כטקסים שיוצרים אנרגיות רגשיות אשר קושרות שחקנים או מפרידות ביניהם. האנרגיות האלה מוחלפות בשוק שנשען על משא ומתן רגשי (ולא רק קוגניטיבי). מטרת החליפין האלה היא למקסם את האנרגיות הרגשיות. צבירה של טקסי אינטראקציה מוצלחים יוצרת אנרגיה רגשית שנעשית למעין משאב שאפשר לנצל אותו, דרך לשלוט באחרים ולבנות עוד הון חברתי. רגשות – או ליתר דיוק אנרגיה רגשית – הם אפוא המקור של שרשראות של טקסי אינטראקציה חיוביים, שאפשר לנצל אותם בתחומים אחרים, לאו דווקא רגשיים.

אנרגיה רגשית שנצברת בתחומים "חברתיים" בלבד (חברים או משפחה), ניתנת להובלה, להעברה כביכול, לתחומים אחרים כמו התחום הכלכלי. לפיכך מה שקולינס מכנה אנרגיה רגשית הוא למעשה תוצאה של הכרה שנמשכת כראוי; הכרה שנצברת בתחום אחד מועברת לתחומים אחרים. קולינס לא שואל אם טקסי אינטראקציה מסוימים חשובים יותר מטקסים אחרים או נושאים "יותר" אנרגיה, ואילו אני טוענת שהאהבה היא חוליה מרכזית – בעיני אחדים אולי החוליה המרכזית – בשרשרת הארוכה של טקסי האינטראקציה. כלומר, לאהבה הרומנטית יש מקום מרכזי בסוג ההכרה המודרני שבו אדם צובר ערך חברתי באמצעות שרשראות של טקסי אינטראקציה. הסיבה לכך היא שזוהי הדרך המרוכזת והכוללת ביותר להפקת אנרגיה רגשית, תוצאה של חיזוק האני מתוך האהבה. להלן שתי דוגמאות: טליה היא אקדמאית בת 42, עם שני ילדים; היא עובדת באוניברסיטה אמריקאית גדולה בחוף המערבי. אחרי שסיפרה לי את סיפור הפרידה שלה מגבר שניהלה עמו רומן מחוץ לנישואים, היא הוסיפה:

את יודעת, כאב לי, התייסרתי בגלל זה, אבל אני מרגישה שגם לקחתי אתי דברים חשובים מאוד מהסיפור הזה.
מראיינת: אילו דברים?
טליה: הוא היה, כלומר הוא אקדמאי מאוד מפורסם. כולם מעריצים אותו. לפני שפגשתי אותו, הרגשתי שאני יצור בלתי נראה, חסר חשיבות, שאף אחד לא שם לב אלי. תמיד הרגשתי שאני הטיפשה יותר בחדר. אבל כשהוא בחר אותי, כשהיה בינינו הרומן הזה, הרגשתי שהפכתי לאדם מאוד מיוחד, ממש הרגשתי חכמה יותר, ויכולתי לגשת לאנשים שלפני כן לא הייתי מעיזה לדבר אִתם, ויכולתי לדבר אִתם ולהרגיש שווה להם. אפילו עכשיו שזה נגמר, אני מרגישה שלמדתי משהו חשוב על עצמי, כי אם הוא היה יכול לחשוב שאני מיוחדת, אז אני הרגשתי שאני מיוחדת. התחלתי לפחד פחות מאנשים.
מראיינת: בזכות העובדה שהוא אהב אותך?
טליה: כן, בזכות העובדה שהוא אהב אותי.
רגע, כלומר, אני לא יודעת אם הוא אפילו אהב אותי; לפעמים הרגשתי נאהבת, לפעמים לא הייתי כל כך בטוחה, אבל הרגשתי נחשקת, אני בטוחה שהוא חשק בי מאוד. אז כן, בזכות העובדה שהוא חשק בי.

במאמר אוטוביוגרפי על אהבה שפורסם ב"ניו יורק טיימס" ב-2010 מספרת הסופרת לורה פרייזר על סופה של פגישה עם גבר באיטליה אחרי שבעלה עזב אותה. "נפרדנו ביום הרביעי בתחנת הרכבת בנפולי, ואני משננת את תווי פניו ומרגישה שכול ותקווה. הייתי בטוחה שלא אראה אותו שוב אבל שמחתי שהוא הצליח לגרום לי להרגיש נחשקת". כאן הרגשתה שהיא נחשקת גוברת על הרגשת השכול על "נישואיה הכושלים", דווקא מכיוון שהאהבה היא בלב הפרובלמטיקה של ערך והכרה.

אהבה ותשוקה הן כאן קשרים בשרשרת חברתית שבה אפשר להמיר צורה אחת של אנרגיה רגשית בצורה אחרת. מכיוון שחוויית האהבה מעגנת את שאלת הערך, האהבה במודרניות יכולה לייצר ולייצב ערך חברתי. כפי שטוען הוֹנֶת, האהבה היא הפרדיגמה לביסוס "הכרה", תהליך פסיכולוגי וסוציולוגי בעת ובעונה אחת. העצמי המודרני, שלעולם אינו פרטי ממש או ציבורי ממש, מבסס את ערכו באמצעות תהליכים פסיכולוגיים וסוציולוגיים, פרטיים וציבוריים, רגשיים וטקסיים כאחד. ברור אפוא שבמערכות יחסים ארוטיות/רומנטיות מודרניות מונחים על הכף העצמי, רגשותיו, פנימיותו ובעיקר הדרך שבה אלה מקבלים הכרה (או לא מצליחים לקבל הכרה) מצד אחרים.

הקריאה מבוססת על הפרק "הדרישה להכרה: אהבה ופגיעוּת העצמי" הלקוח מספרה החדש של ד"ר אווה אילוז "מדוע האהבה כואבת". הספר רואה אור בימים אלה בהוצאת כתר ספרים. מאנגלית: שירן בק

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אווה אילוז .

תגובות פייסבוק