ללי אוהבת את יונתן. כבר שנה או יותר. הם כמעט בני ארבע, באותו גן, והיא גרה די קרוב אלינו. כמעט כל יום, אחרי ארוחת הצהריים, היא מטלפנת. אני מרים את השפופרת בקצת רוגז על ההפרעה, או בתקווה הלָטֶנטית הרגילה כשהטלפון מצלצל, שאיזה משהו לא ברור שאני מצפה לו הנה יתממש.
מי זה? היא שואלת, בקול כמעט לא נשמע, מעוך מילדותיות שעוד מתחזקת בטלפון.
אבא של יונתן. מי זאת?
והיא מצפצפת: יונתן בבית?
הדרך הכי טובה לתאר את ללי היא אולי להגיד ששְמה, שהוא כינוי חיבה למיכל, מתאים ללַלִיות, כלומר לבובתיות (ללקה זה בובה בפולנית) של הפנים הקשובות שלה, הכמו אימהיות, המסתכלות במבט יציב, במה שנדמה לי כחום הומוריסטי, בפנים של יונתן, שמרבה לקשקש ולצרוח מולה, או להשתולל לכבודה, ושל הגוף הזריז, החביק שלה - אני, כמובן, לא מחבק אותה - שנראה כחסוד ומצטנף מאחורי הסינר שלה, כמו איזו גרטל מהֶנְזְל וגְרֶטְל.
גם היא מקשקשת לפעמים בלי סוף, מתרוצצת על פני הדירה שלנו. כשהיא צורחת בקול לא נעים, או אומרת מילה גסה, למשל פְלוֹץ, זה מפתיע אותי וממש פוגע בי.
היום ישבו יונתן וללי על הריצפה בחדר שלו, שקועים במשחק באבא ואמא ותינוק באיזו וריאציה מסובכת, דעתנית, של יונתן, שללי אולצה להיכנע לה. כתינוק שימש אריה די גדול, שאני קורא לו אריה לייב, או אריה במלעיל, ואילו יונתן קורא לו מנדלבוים, לזכר אחד השמות שקראתי ליונתן.
ופתאום יונתן אמר: את יודעת את מי אני הכי אוהב בעולם? יותר מכו-לם?
את מי? שאלה ללי.
את ענת.
למה?
ככה. לא רוצה להגיד, אמר יונתן בהבעה מרוכזת, עקשנית, שפתיו משורבבות בצורה שאני לא מכיר אצלו.
ללי שתקה. המשיכה להתעסק קצת בסירוק רעמת האריה באצבעותיה ואז אמרה בקול חלש: גם אני הכי אוהבת את ענת.
ולמחרת, אחרי שיונתן חזר מהגן, טיילנו לנו ברחוב כמו שאנחנו אוהבים בצהריים, הוא הולך או רץ לצידי בדחף הדברים שקרו לו בגן והסיפורים שיש לו משם, אני פוסע פסיעות רחבות, מאט שלא ירוץ, בהקשבה השאובה אל מה שהוא מספר, ובלי סתירה - להפך, זה מחובר ונעשה לאחד - גם בתנופת הרוגז של קשיי הכתיבה, או במרץ הנפעם הראשוני של משהו שכתבתי ונדמה לי שיצא מוצלח, וגם בעניינים אחרים, רק קצת מעוררים, פושרים למדי, או בסתמיות הראש שלי ברוח הצהריים.
הלכנו וקשקשנו ויונתן ביקש ממני לקנות לו במכולת של כהן קופסה של גלילי ופלים ממולאים קרם אגוזים. יש עשרות גלילים בקופסה ולפני שבוע הוא גמר קופסה שלמה בכמה דקות.
יונתן לא נדיב גדול. למרות שהזכרתי לו שאני זה שקניתי לו את הקופסה, הוא לא רצה לתת לי גליל. גם לא לרמי, שחזר מבית הספר והתרגז שקניתי לאחיו, ניסה לפתות אותו בעסקה במשא ומתן ארוך ומפותל, וגם לקחת ממנו בכוח.
גם יונתן עצמו אכל רק מעט, שמר את הקופסה מתחת לבית השחי.
אני ייתן אותם לענת, הודיע לי. רק אחד אני יאכל, הוסיף לאחר הרהור, ואת הכול אני ייתן לענת.
אמנם פעמיים או שלוש הוא פתח את הקופסה בכל זאת, מסוכך עליה בגופו, ולקח לעצמו עוד גליל ועוד אחד (בערב מצאתי את הקופסה ריקה).
בבוקר, כשהוא התעורר, באתי למיטה שלו.
שלום ולדימיר איוונוביץ' בשמאצ'קין, אמרתי במאור פנים.
שלום, אמר בקול צרוד משינה.
שלום בירנבוים.
שלום.
יונתן, תשמע, אתה יודע מה קרה?
מה?
בבוקר באה אלַי לחדר צפרדע אחת. קוראים לה גרינע ז'אבּע. אני עוד ישנתי. ואתה רוצה לשמוע מה היא אמרה?
יונתן ענה בקול מנומנם עדיין.
מה?
שהיא רוצה לדבר איתך ולהיות חברה שלך. ואתה יודע למה, שאלתי בקול נרגש, היא אמרה שהיא רוצה להיות חברה שלך?
למה?
כי היא פגשה את ענת, וענת אמרה לה שכדאי לה להיות חברה שלך, כי אתה ילד טוב. וחכם. ונחמד.
מה, באמת? שאל יונתן בהתעוררות, מזדקף במיטה.
כן.
(הוא כבר מזמן הפסיק כמעט לגמרי להאמין לצד העובדתי של הסיפורים שלי, והוא מתייחס אליהם כאל קשקושי הבוקר המרושלים הרגילים, מלב טוב. אבל הפעם הוא עוד קצת התפתה.)
איפה היא? שהיא תבוא לפה.
היא הלכה, אמרתי, כי אתה עוד ישנת. היא הלכה לשתות קצת שוקו ולאכול חביתה עם לחם. אבל אולי היא עוד מעט תבוא.
אבל מה היא אמרה?
שהיא הולכת לאכול. ולשתות שוקו.
לא, קרא יונתן בקוצר רוח, טופח בזרועותיו באוויר, תגיד מה היא אמרה לה, ענת. בי די יוק.
(הלב כואב. אידיוט! התחרטתי כמובן, עוד מקודם. סתם רציתי שנקשקש לנו בשיחות העצלות החביבות האלה שלנו, ואסור היה לי להכניס לזה את ענת. חמוֹר! זה הרי לא משחק. אבל כבר אי אפשר היה לצאת מזה.)
היא אמרה לה שאתה ילד טוב, וחכם, ונחמד.
הצפרדע אמרה את השם משפחה? שאל יונתן בקול רם. מוטרד.
כן, יונתן לבני.
ואת השם משפחה של ענת? הוא שאל בנעימה של דחיפות.
כן, אמרתי.
אתה בטוח?
כן, אמרתי, בקול משכנע.
מתוך "חומר החיים", שראה אור בהוצאת נ.ב. ספרים (בחרה וערכה: אלאונורה לב)
תגובות פייסבוק
האדם מייצר משמעות
שרה שרודראיך אנחנו מייצרים משמעות? לבד, ביחד, באמצעות הגוף, השפה והתרבות. | "איך זה...
X 8 דקות
ספוילר עד הסוף
מכל עבר נשמעות האזהרות מפני הסכנה. רגע רגע, לשתוק מיד, לא לעשות את זה, ללכת בזהירות, לעצור בזמן, לעקוף את הבור: לא לעשות ספוילר!
ספוילר הוא מעשה של גילוי רגע דרמטי מפתיע או סוף רב משמעות באיזשהו עניין סיפורי, החל באנקדוטה פרטית, דרך סיפור או רומן וכלה, בעיקר, בסדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע. גילוי של קטע קריטי או של סוף של עלילה יקלקל את החוויה עבור מי שעוד לא צרכו את התוכן, וחבל. הדבר נחשב לעבירה על כללי ההתנהגות בחברה, והרעיון הוא שיש להימנע ממנו ואף לנסות למנוע מאחרים לעשות דבר כזה, לעשות ספוילר. המונח, כמובן, אנגלי במקור: spoiler, שם עצם הקשור לפועל to spoil, שמשמעותו "לקלקל", גם במובן של לקלקל חוויה וגם במובן של מזון שמתקלקל. על "מפונק" באנגלית קשור לכך: spoiled, כשעל ילדים מפונקים במיוחד אומרים שהם spoiled rotten, כלומר "מפונקים עד רקב". כל העניין של החשש לקלקל את חוויית הצפייה או הקריאה של אחרים מתבטא בצירוף האנגלי spoiler alert, ככל הנראה השרתה על דוברי העברית מכוחה כך שבאה לעולמנו "אזהרת ספוילר".
לפועל spoil האנגלי יש היסטוריה ארוכה והוא מתמפה עד ללטינית, לפועל שמשמעותו "לקלקל" במובניו השונים וגם "לבזוז", "להחריב במסע מלחמה". מכאן ככל הנראה, גם דרך הצרפתית הקדומה, התבסס באנגלית המובן של שם העצם spoil כ"ביזה", כשהפועל to spoil מובנו לפגוע במקום או בנכס כך שלוקחים ממנו בכוח את המיטב שבו ומותירים אותו פגוע, ריק מדברי הערך שבו, אפילו חָרב. אכן, דרך מקיפה, יסודית וקשה לקלקל.
בהקשר של "אזהרת ספוילר", אנו רואים את spoiler כשם עצם שמציין מישהו או משהו שגורם לקלקול, שעושה דבר שסופו קלקול. ספציפית, קלקול של אלמנט ההפתעה המזומן לקוראים בספר או לצופים בסרט. במובן מסוים, מדובר בקלקול של הזרימה הטבעית של הדברים. אנחנו אמורים לצרוך את העלילה על פי סדר הדברים מראשיתה ועד סופה, ולהיות מופתעים מהדברים שאמורים להפתיע אותנו, להידהם מן הסוף, אולי להתרגש ממנו, לעבור טלטלה של גילוי הפתרון בסוף וכדומה. כלומר, יש הנחה מובנית, חזקה ואף שתלטנית הן באשר למה שנטמן בעלילה והן באשר לאופן שבו מצופה שנגיב לדבר.
המובן הזה של "ספוילר" מוכר לנו מעולם הרכב.
"ספוילר" הוא גם מין כנפון שמוצמד לגוף המכונית ונועד לשפר את האווירודינמיקה שלה, ליצור תגובה פיזיקלית בדמות כוח שיפעל כלפי מטה ויצמיד מעט את המכונית לכביש ואולי ישפר את יציבותה תוך כדי תנועה, על ידי מניפולציה של זרם האוויר שנוצר סביב גוף המכונית עם הנסיעה המהירה, וככל שהמהירות רבה יותר כך ההשפעה של הספוילר משמעותית יותר. כלומר: מדובר בהתערבות בזרם האוויר סביב המכונית, בקלקול הזרימה שהייתה ברירת המחדל הנובעת מן התכנון הבסיסי של המכונית.
גם במטוסים יש ספוילרים, בעיקר משטחים בכנפיים, והללו נפתחים ונפרשים כדי להגדיל את הגרר (drag) ולהקטין את העילוי (lift), דבר שמועיל למטוס בנחיתה ומקצר את המסלול הנדרש לו עד לעצירה.
ה"ספוילר" העברי מהסוג הזה מוכר בעיקר מתחום כלי הרכב היבשתיים, בעיקר במכוניות ספורטיביות. יש מי שקונים אותם כתוספות ומרכיבים אותם כדי להתהדר בהם ואולי לשפר מעט את הביצועים במהירויות הגבוהות יותר.
מבחינה לשונית נראה שהעברית העכשווית ייבאה את spoiler בשתי הזדמנויות נפרדות, ככל הנראה בלי מודעות של דובריה – שקבעו את "אזהרת הספוילר" והחלו להחיל נימוסים והרגלים בכל הנוגע לגילוי הרגעים החשובים בעלילות של סרטים וסדרות טלוויזיה – לכך שהמילה האנגלית כבר הונחתה אל שפתם, בהקשר המוטורי ובעיתונות הרכב בימי הזוהר שלה. בשני המקרים היא יובאה "אד-הוק", ללא עברה, כמובן, וגם ללא הקשרים של רקב וביזה וקלקול מסוגים מוסריים או ביולוגיים. ילדים וילדות עבריים ממשיכים להיות מפונקים בלי שידבק בהם הקשר של תפוח רקוב, והכול זורם כתמיד, ללא הפרעה.
אפשר לראות בכך הצדקה ברורה לקיומם של שני ערכים במילון עתידי של עברית עכשווית: ספוילר במובן של קלקול תהליך הגילוי של תפניות בעלילה ולעומתו ספוילר במובן של כנפונים להשפעה על זרימת האוויר במכונית (ואולי במטוס).
המילון הזה, כידוע, טרם נכתב, כך שגם בכל הנאמר כאן אין שום ספוילר.
68
חוליו קורטאסרמיד כשהוא היה מחַשחֵש לה את הדועַ, הדַפדָש היה מתקרלע לה והם...
X פחות מדקה