מתמטיקה מתוקה מדבש

הוי, מתמטיקה חמורה, מיום שחילחלו לקחייך המלומדים, המתוקים מדבש, אל לבי, כגל מרענן, לא שכחתיך עוד. מינקותי השתוקקתי, מתוך דחף טבעי, לשתות ממעיינך, הקדום יותר מהשמש, ועודני מוסיף לפקוד את העֲזָרָה הקדושה של מקדשך החגיגי, אני, הנאמן מכל האנשים שבאו בסודך. היתה איזו עמימות ברוחי, משהו לא-מוגדר סמיך כעשן; אבל הצלחתי לעבור ביראת-קודש את השלבים המוליכים אל מזבחך, ואת הפרחת את הצעיף האפל הזה כרוח המפריחה את היסעורון. ושמת במקומו קור מופלג, זהירות מושלמת והגיון חסר פשרות. בעזרת חלבך המחזק התפתח שכלי במהירות ולבש מידות כבירות בתוך הבהירות המקסימה הזאת שאת מרעיפה על האוהבים אותך אהבת אמת. אריתמטיקה! אלגברה! גיאומטרייה! שילוש נהדר! משולש זוהר! מי שלא ידעכן הוא שוטה גמור! ראוי לו שיתייסר יסוריי תופת; כי בזלזול הנבער שלו יש בוז עיוור; אבל מי שיודע אתכן ומוקירכן, אין לו עוד כל חפץ בתענוגות העולם הזה; די לו בהנאותיכן הקסומות; הוא נישא על כנפיכן הקודרות ואינו מתאווה עוד אלא להמריא, במעוף קל, בקו לולייני עולה, אל כיפת השמים המעוגלת. הארץ אינה מראה לו אלא אשליות ותעתועי מוסר; ואילו אַת, הוי, המתמטיקה המדויקת, בהשתלשלות החמורה של משפטייך המוצקים וביציבותם של חוקי הברזל שלך, את מדליקה לפני העיניים המוכות בסנוורים השתפקות עזה של אותה אמת עליונה שסדר העולם טבוע בחותמה. ואולם, הסדר המקיף אותך, המתגלם בעיקר בתואם המושלם של הריבוע, ידידו של פיתגורס, רב אף יותר; שכן, הכל-יכול התגלה במלואו, בכל תכונותיו, במלאכה המהוללת הזאת, מלאכת השלִייה של מכמני משפטייך ושכיות-החמדה הנפלאות שלך ממעי התוהו-ובוהו. לא ברוך-דמיון אחד, בימי קדם ובעת החדשה, ראה את רוחו נבהלת מן העיון בצורותייך הסמליות המשורטטות על נייר לוהט, כמין אותות מסתוריים, החיים מכוח נשימה סמויה ונשגבים מבינתו של איש ההמון ההדיוט, צורות שלא היו אלא התגלות זוהרת של אקסיומות והירוגליפים נצחיים, שהיו קיימים לפני היקום ויוסיפו להתקיים אחריו. ורכון על פי התהום של סימן-שאלה גורלי, הוא שואל את עצמו כיצד זה המתמטיקה אוצרת בחובה כל-כך הרבה גדוּלה מפוארת ואמת שאין לערערה, בה-בשעה שבאדם, אם הוא משווה אותו עמה, אין הוא מוצא כלום זולת גאוות שווא ושקר. ואז, אותו חכם מופלג, שבקיאותו הנאצלת בעצותייך המחישה לו ביתר-שאת את קטנותו של המין האנושי ואת טירופו שאין דומה לו, נעצב אל לבו ושומט את ראשו שהלבין על כף-יד כחושה, ויושב לו שקוע בהרהורים על-טבעיים. הוא כורע ברך לפנייך וסגידתו חולקת כבוד לפנייך האלוהיות כאילו צלמו של הכל-יכול בכבודו ובעצמו הן. בילדותי נגליתן אלי, בליל אביב אחד, לאור הלבנה, באחו מוריק, על שפת פלג זך, כל אחת משלושתכן חיננית וצנועה כרעותה, וכולכן כלילות-הוד כמלכוֹת. צעדתן לקראתי צעדים אחדים, בשמלותיכן הארוכות, המרחפות כאד, ומשכתן אותי אל דדיכן הגאים, כמו בן מבורך. ואני חשתי ובאתי, ואת כפות-ידי קפצתי אל חזותיכן הצחורים. הזנתי עצמי במגד הפורה שלכן והכרתי לכן טובה, והרגשתי שהאנושות גדֵלה בתוכי ונעשית טובה יותר. מאז, הוי, אלות יריבות, לא נטשתי אתכן. מאז מחיתן אט-אט מתבונתי שנתפכחה את קווי הצורה של הרבה תכניות נמרצות, הרבה חיבות, שסבור הייתי שהן חקוקות על לוח לבי כעל שיש, כמו שהשחר העולה מוחה את צללי הלילה! מאז ראיתי את המוות מתכוון, וכוונתו גלויה לכל עין, למלא את הקברים, ראיתיו עושה שַמות בשדות-הקרב המדושנים בדם אדם, ומצמיח פרחי בוקר מעל לעצמות המתים. מאז הייתי עד למהפכות על כדור-הארץ שלנו; הייתי צופה אדיש ברעידות האדמה, בהרי הגעש, בלבה הלוהטת שלהם, בסָמום המדבר ובספינות שהטביעה הסערה. מאז ראיתי דורות אחדים של בני-אדם מרימים, בבוקר, את כנפיהם ואת עיניהם אל החלל, בשמחתו חסרת הנסיון של הגולם המקדם בברכה את גלגולו האחרון, ובערב, לפני השקיעה, מתים, ראשם שמוט, כפרחים נבולים המתנועעים לשריקת הנכאים של הרוח. אבל אתן, אתן אינכן משתנות לעולם. שום שינוי, שום אוויר באוש אינו מרפרף על-פני הצוקים התלולים והגאיות הענקיים של זהותכן. הפירמידות הצנועות שלכן יאריכו ימים יותר מהפירמידות שבמצרים, קני הנמלים האלה שהקימו העבדות והאיוולת. גם באחרית הימים עדיין ייראו, ניצבים על חורבות העתים, הסמלים המסתוריים שלכן, ומשוואותיכן הקצרות והמדויקות וקוויכן המחוטבים ישבו לימינו הנוקמת והנוטרת של הכל-יכול, בעוד הכוכבים צוללים בייאוש, כמו נחשולי מים, אל נצחיותו של לילה נורא וכלל-עולמי, ואילו האנושות, בפנים נעוות, הוגה בעשיית חשבונה עם בית-דין של מעלה. תודה על הטובות הרבות מספור שגמלתן אתי. תודה על התכונות הזרות שהעשרתן בהן את שכלי. בלעדיכן אולי הייתי מובס במלחמתי עם האדם. בלעדיכן הוא היה מאלץ אותי להתפלש בחול ולנשק את עפר רגליו. בלעדיכן הוא היה חורש את בשרי ואת עצמותי בציפורן בוגדנית. אבל אני עמדתי על המשמר, כאתלט מנוסה. אתן נתתן לי את הצינה העולה מן המושגים הנעלים שלכן, החפים מכל יצר, ואני משתמש בה כדי לנער מעלי בוז את התענוגות בני-החלוף של מסעי הקצר וכדי לשלח מעלי את הצעותיהם של בני-מיני, הצעות חביבות אבל כוזבות. אתן נתתן לי את הזהירות העקשנית שמפענחים בכל צעד וצעד בשיטותיכן הנהדרות: האנליזה, הסינתזה והדדוקציה. אני משתמש בה כדי לסכל את מזימותיו הזדוניות של אויבי בנפש, כדי להסתער עליו גם אני, בזריזות, ולנעוץ בקרביו של האדם פגיון חד שיישאר תקוע בגופו לעד; כי מן הפצע הזה לא יחלים עוד. אתן נתתן לי את הלוגיקה, שהיא לב-לבן של תורותיכן המלאות חוכמה; ההיקשים שלה, שמבוכם הסבוך אינו מקשה אלא מקל דווקא על הבנתם, הכפילו את כוחותיו הנועזים של שכלי. בכלי-העזר הנורא הזה גיליתי במין האנושי, כאשר שחיתי אל מצולותיו, אל מול שרטון השנאה, את הרשעות השחורה והמתועבת, הנמקה בתוך נדפי רקבון ארסיים ומתפעלת מטבורה. אני הראשון שגיליתי, באפלת מעיו, את הנגע הממאיר הזה, את הרוע! שחזק הוא בו מן הטוב. בכלי-הזין המורעל הזה שהשאלתן לי, הורדתי את הבורא בכבודו ובעצמו מעל כנו, שמורך-לבו של האדם בָּנָהוּ. הוא חרק שן וספג את העלבון המחפיר הזה, כי יריבו היה חזק ממנו. אבל אניח אותו הצדה, כצרור חוטים, כדי להנמיך את מעופי… הוגה-הדעות דיקָארט העלה בשעתו את הרעיון, ששום דבר מוצק לא נבנה עליכן, ובכך רמז בדרך מחוכמת, שלא כל פלוני אלמוני יכול לגלות מיד את ערככן שלא יסולא בפז. ואכן, מה מוצק יותר משלוש הסגולות העיקריות, שכבר צוינו לעיל, המתנשאות, שזורות זו בזו ככתר אחד ויחיד, על פסגתו הרמה של המבנה האדיר שלכן? בניין פאר הגדל בלי הרף מן התגליות היומיומיות, במכרות היהלומים שלכן, ומן החקירות המדעיות, במחוזותיכן המרהיבים. הוי אריתמטיקה, אלגברה וגיאומטרייה קדושות, מי יתן והעיסוק המתמיד בכן ינחמני בשארית ימי על רשעות האדם ועל אי-הצדק של ריבון-העולמים.

פרק 10 מתוך "שירי מלדורור", מאת לוטראמון. תרגמה מצרפתית והקדימה מבוא: אילנה המרמן. עם עובד, 1997