נחש הנחושת

"חזקיה בן אחז, מלך יהודה... הסיר את הבמות, ושיבר את המצבות, וכרת את האשרה, וכתת את נחש הנחושת אשר עשה משה, כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן." מלכים ב' פרק יח

שני חולים. אישה ואיש. האישה הגיעה עם אור אחרון, והייתה לבנה כירח. דודה עבת שכם ואם דברנית הורידו אותה מהעגלה, ונשאוה על שמיכה אל הגג.

האיש בא בחושך, מעט אחריה. פניו היו כסויות, וריח רע מאוד עלה ממנו. לאבי הוא סיפר כי גמל נשך את לחיו.

הייתי ילד. חולים חנו דרך קבע בביתנו. אנחות דוויים נישאו תמיד מהגג, ואת השניים האלה אני זוכר רק בשל המאורעות שאירעו בבוקר.

את הבית בנה אבי סבי, וכשבנה אותו לא כיוון לבנות מלון אורחים. הוא היה מסוחרי התבואה הגדולים, גבר אמיד, עד שרוששה אותו מכת עכברים. כשראה שנאכלו נכסיו פינה אבי סבי את חדרי המחסן והחל משכיר אותם לעולי רגל.

סבי גדל בבית שהיה למלון, אבי שירת אורחים כל ימיו, גםאחיותיי ואני שירתנו. עד שהומלך חזקיהו די היה בכך כדי לכלכל את המשפחה.

חזקיהו עקר את המצבות וביטל את עבודת הבמות. הדברים ידועים: המקדש בערד חרב. המלך הזמין את שרידי ישראל לקום ולבוא לעירנו ולהקריב בה את קורבן הפסח. מתוך כך פשטה סברה כי עולי רגל רבים יבואו, ומשום שסברו כך- רבים פינו חדרים ובתים ועשו אותם למלונות.

עולי רגל אכן נוספו ובאו, אלא שמספרם של חדרי המלון היה רב ממספר העולים. מפח נפש הלך והסעיר את הרחובות – גם זה ידוע – ונוכח הסער המלך דחה את החג. הוא עיבר ניסן בניסן, אך גם במועד החדש חדרי מלון נותרו ריקים, ושלנו בכללם.

מגג ביתנו נשקף המקדש. לא כולו נשקף, אך הנס שעליו נחושתן, נחש הנחושת, נראה בבירור, ובצר לנו הגתה אמי מחשבה לייחד את מלוננו לאותם עולים שלא יזכו לבוא אל תוך הר הבית, לאומללים שטומאות יוצאות מגופם.

אמי אמרה: יבואו הדוויים ויסתכלו בנחושתן שעשה לנו משה. לבותיהם  יתחזקו ואולי יתרפאו.

את סיפור המעשה הזה שמעתי מאבי. בעת שאירע לא הייתי אלא עולל, נישא על חזה אמי.

עד אותה עת, סיפר לי אבי, היינו לנים בחודשי הקיץ בסוכה שעל הגג, וכעת הפכו הורי את הסדר: את משכננו העברנו למטה. על הגג התקינו מקומות מושב ומשכב, ואני, משעמדתי על רגלי, הייתי נושא סדינים וסירים אל הזבים והזבות שלמעלה.

רגיל הייתי לבכיים. הייתי ילד, גם אני בכיתי לא פעם, ויפחות ואנחות לא הבהילוני. בלא מורא הייתי מסתכל בנגעי עור או משתומם על הצבעים הפושטים וזבים סביב פצע, ורק מסירחונות נרתעתי.

נשוך הגמל הסריח. בשעה שהעליתי אליו את המים שאמי חיממה, נשבה רוח מדבר, והרוח לא הרחיקה את סירחונו. עטוף במעילו הוא ישב, בד כרוך על פניו, ולא אמר דבר כשהעמדתי לרגליו את הסיר. האיש לא נע ורק הבד שעל פניו התנועע. עם כל נשימה כבדה שנשם, הבד נשאב אל פיו.

האישה שכבה מנגד, אמה כרועה לראשה, והדודה כמגדל לרגליה. רוח הלילה הייתה חמה. את החולה כיסו עד לצווארה, ואני כבר ידעתי: החולים אינם כמונו, גם בחמה בשרם לא יחם.

נשוך הגמל דמם על מושבו. האישה לא פסקה לרעוד. בשעה שירדתי להביא מים גם לנשים שמעתי את אחותי אומרת: יולדת. לפני חודש ילדה...המסכנה עוד זבה דם.

"בבוקר תראי את נחושתן. בבוקר תירפאי." הדודה תמכה בגב החולה, האם ניסתה  להשקותה מים חמים שהמתיקה בדבש, אך שיניה נקשו ומים ניגרו לסנטרה.

"בבוקר, תראי..." האם מחתה בידה את המים, מחתה את ידה על שמלתה, ותכף השיבה אותה אל פניה של הבת ללטפן.

האורחים נהגו להשכים עם אור ראשון, ואנו היינו משכימים אתם לספק את צרכיהם.

אנשים אמרו כי בשעה שקרן אור ראשונה נופלת על הנחושת - כוחו של נחושתן מתעורר באחת.  הרואה אור ראשון זוהר מנחושתן – יראה נסים, אמרו.

גם אני, באותו לילה, נשארתי לישון על הגג. אם החולה לא הניחה לי להיפטר ולרדת. נפשה חשקה לדבר. היא ביקשה לדעת על אמי: בת מי היא, כמה ילדים ילדה, כמה מהם חיים, וגם – היכן אנו קונים את הדבש.

היא שאלה אילו מראות תראה ביום ברחובות שנעלמו למטה תחת החושך. פעמיים ביקשה שאורה לה היכן מתנוסס הנחש, והרבה אותי חקרה אודות חולים אחרים שחנו אצלנו.

בעודי משתופף לצדה ובעודה חוקרת אותי, היא הוסיפה ללטף את בתה, וכשהבת יבבה והדפה את היד המלטפת, יד האם נדדה מעלה, והאישה, כמו מבלי דעת, ישבה וליטפה את ראשי.

הבל פיה נשא ריח אזוב. מבעד לאזוב הרחתי את היולדת, וגם ריחה לא היה מאוס. לאחיותיי, שלצדן הייתי ישן, היה לפרקים ריח כזה.

האם לא פסקה לדבר, וקולה היה רך. היא סיפרה לי על ילדיה, שטובים הם כמוני, ומתוך שדיברה כך וליטפה את ראשי, התפרקדתי, ושינה ירדה עלי בתוך ריחות הנשים.

מבלי משים נרדמתי. במהלך הלילה כיסו אותי באחת מהשמיכות שהעליתי קודם, ובעלות השחר, כששייר ירח השלים את דרכו מערבה, הדודה קרעה מעלי את השמיכה.

"איפה הוא?"

סדק של תכלת התרחב במזרח. עורב ציווח על המעקה, ולשמע קולה הדוחק של הדודה - פרח, מצווח.

"איפה? הראה לי."

פסי אור נמתחו מהתכלת. כיפת השמיים הכחילה. באור הבוקע הלך ונגלה המקדש: חלק חומה, חלק חצר, חלק בניין - הכול במקומו עומד, ורק הנס איננו. אין נס ואין בוהק נחש.

"איפה הוא?" הנשוך עמד על רגליו. ידה של הדודה אחזה בכתפי. חמקתי מידה ורצתי למטה.

***

רק כשאבי ואמי ושתיים מאחיותיי היו על הגג – שבתי לשם. איפה נחושתן? איפה? האורחים תבעו לדעת, כאילו אשמו להם הורי. רק החולה היולדת לא קמה. היא אף לא פקחה עיניה. בפנים לבנות מאוד שכבה והניעה שפתיים בלי קול.

אמי אמרה כי כדבר הזה לא קרה מעולם. מעולם לא, אמרה. ובכל זאת, הוסיפה, אפשר שאין זה סימן רע כמחשבתם. אפשר שהכוהנים הסירו את הנחש וכעת הם ממרקים את הנחושת. אפשר שעוד היום יכלו הכוהנים את מלאכתם, ונחושתן ישוב ויתנוסס ויבהיק. ילך אבי אל המקדש, ילך, ושם בחצר וודאי ייוודע לו דבר.

אבי הלך ואנו הוספנו לעמוד, מאמצים את עינינו כשומרים במשמרת.

טיפסתי על המעקה. קיוויתי להיות הראשון שיבחין בניצוץ הנחושת ובנס העולה. השמש הלכה ועלתה. אור חזק הלך ואטם את השמיים, והנס לא נראה.

מובילי מים חלפו על חמורותיהם ברחוב מתחתינו. חבר כוהנים הלך לעבר השוק. עשן ראשון היתמר מהמקדש, ואבי בושש לחזור.

העברנו את היולדת החולה אל צל הגפן. אחיותיי נשלחו להביא גבינה ולחם. אמי הגישה לאורחינו את הצלחת, אך איש לא אכל. אם היולדת קוננה על העולל שהשאירו מאחור. זאת המינקת אותו - אין בשדיה די חלב לשניים. חרף כל שבועותיה היא תאכיל את שלה ותרעיב את שלנו, אמרה.

הדודה עבת השכם ניצבה כמגדל, שילבה זרועות על חזה ולא ביקשה לה מחסה מהשמש. האיש הנשוך חירחר מעת לעת ונאק. הייתי ילד וחשבתי כי עם הנשיכה שננשך נכנסה בו גמליות הגמל.

לא תכף שחזר עלה אבי אלינו. ראיתי אותו נכנס אל הבית. עת ארוכה השתהה למטה, וכשעלה פניו היו רעים וקולו כועס. דומה היה שהוא זועם על כולנו. איש לא יקטר עוד לנחושתן, הוא בישר. אין עוד נחושתן. נחושתן היה שקר, לפנות אליו - חטא, ומלכנו - מלכנו קם וכתת את נחש הנחושת.

אם היולדת לפתה את שיערה. והבת, הבת – איפה תקוותה? איך תירפא?

 

המלך הורה כי מעתה יישאו החולים את עיניהם מעלה, וכי את תפילותיהם יכוונו בדרך אמת - רק הישר לשמים.  "ככה הורה," אמר אבי "וככה ייעשה מעתה."

"עתה...עתה נשכב פה ונמות." האיש הנשוך הרים את ידיו אל פניו, ואני נדחקתי אל אמי. דימיתי כי הנשוך עומד לגלות את פניו ואת פצעו. תכף יגלה את פצעו וימות, חשבתי.

אמי כרכה סביבי זרועה ואני טמנתי את פני בבטנה.

 

***

הנשוך לא מיהר למות. לא בביתנו. בצהריים עזב, ובטרם עזב תבע מאבי כי יפחית לחצי את שכר הלינה במלוננו: הובטח לו מראה נחושתן, רק לשם המראה שהובטח לו הוא בא, והנה אומרים לו- אין ולא יהיה נחושתן.

האיש צעק עד שעזב. היולדת החולה נשארה, ומלוותיה אתה, ולאחר שהנשוך הסתלק אמי העבירה מטה את שלושתן. השמש יקדה, ולא היה עוד טעם בשהות על הגג.

בפנים הבית אם היולדת קוננה חרש, ולא עלה ביד אמי לנחמה. איך תכוון את תפילותיה הישר אל השמים, ואיך תסתכל מעלה? זוהר השמים נורא, ואם תביט בו הישר – תתעוור. כדבר הזה ארע לבנו של אחד משכניה. כשהיה ילד לא שעה לאמו ונעץ עיניים בשמש, ומיום שעשה זאת אינו רואה אלא חושך.

המלך – מלך, מחייה וממית... ברצותו יגרור את עצמות אביו על מיטת חבלים. נגידים נושאים עיניהם אל כל אשר ירצו, זוהר מביט בלי מורא אל הזוהר, אך עלובה כמוה – איך תישא מבט? איך תעז?

יום ולילה חלפו לקול קינותיה, ואבי אמר כי היא, בדיבוריה, עוד תביא על כולנו אסון.

החולה סירבה לאכול, רק בקושי הגמיעו אותה מים. חום קיץ השתרר עלינו, ואני עשיתי לי מושב בגומחת הקיר הצוננת.

בבוקר היום השני ראיתי את אמי מחליפה דברים עם הדודה. משקרעה מעלי את שמיכתי ושאלה על הנחש – האישה לא הוציאה הגה מפיה. כעת היא דיברה עם אמי, אך מה אמרו זו לזו – לא שמעתי. ראיתי צרור קטן עובר מיד ליד. הדודה חילצה אותו מתוך שמלתה ונתנה לאמי, ותכף לאחר מכן אמי יצאה מהבית.

"ואמכם - לאן הלכה?" שאל אבי, כשחלפה שעת צהריים. לא ידענו מה להשיב לו, והדודה, אם ידעה, הוסיפה לשתוק כפסל.

עד ששבה אמי ניצבה הדודה בלי נוע, ורק כששבה – הפסל נד בראשו. אמי הניחה על הארץ סלים שנשאה מהשוק, חייכה חיוך קטן והנהנה לה, והיא החזירה הנהון.

ממקומי שבגומחה ראיתי צרור חדש עשה את דרכו מיד אל יד. בפעם הזאת אמי היא ששלפה אותו מתוך שמלתה ונתנה לדודה. הדודה מיהרה לתת אותו לאמה של החולה, והאם נשקה לצרור ותחבה אותו אל חזה של הבת מתחת לשמיכה.

מילות תודה נלחשו. דמעות נשפכו, ואני לא חרגתי ממקומי. ידעתי: אמי תכעס עלי אם אגיח, ועל שאלותיי לא תשיב.

 

***

למחרת, בערב השלישי לשהותה של החולה אצלנו, דומה היה שהוטב לה. עיניה נותרו עצומות, אך כשהגביהו אותה לשתות - שתתה, וכשאמה לעסה תמר ושמה את הלעס בפיה- בלעה. את מלמוליה לא אפשר היה להבין.

החולה מלמלה בקול. האם הוסיפה להמות מעליה, אך שום קובלנות לא יצאו עוד מפיה, והמייתה שפעה ברכות מתוקות.

משחדלה לקבול על אבדן הנחש, חדל אבי מפחד שמא עוף השמיים יוליך את הקול והאישה תביא עלינו אסון בדבריה. כעת חזר וחקר את אמי לשלום החולה, וביקש לדעת אם אחיותיי ואני זריזים למלא את צרכי האורחות.

באין נחושתן – מי יבוא למלוננו? אמר. ובכל זאת, אמר, יידעו הכול שאין אנו חוסכים דבר מאורחינו.

אמי הבטיחה לו כי הילדים משרתים כראוי: אם  החולה מהללת, הדודה - גם היא דעתה נוחה מאתנו, רק משום הרגל איננה נותנת מנוחה לרגליה ואיננה יושבת, והחולה – מי יודע? כבר ראינו נסים.

נס גמור לא נעשה לחולה הזאת. נס מהיר לא ראינו, אך בשבוע השני, משהחלה לדבר מילים ברורות, דעתן של הנשים נחה, ובלילות הדהדו בבית תרועות נחירה של הדודה.

רפואה שלמה האישה לא נרפאה אצלנו. ובכל זאת, ככלות עשרה ימים היה בה די כוח לשוב לביתה, ואל העגלה שהסיעה אותה היא הלכה בעצמה. בעצמה היא הלכה ונשכבה בה. אני נשאתי את צרורותיה, וכשהנחתי אותם לצדה חייכה.

חרף החום עטפה אותה הדודה בשמיכה, וקודם שנעטפה, בעודי עומד מעליה, הבחנתי בשרוך שהשתלשל מצווארה אל תוך פנים שמלתה, וביד הלבנה שנקמצה על השרוך.

***

סקרנות כרסמה בי. ידעתי כי אל השרוך ניקשר הדבר הצרור שהביאה אמי ביום שהלכה לשעה ארוכה מהבית, וביקשתי לדעת מה חבוי על חזה האישה.

"סוד." אמרו לי אחיותיי.

"סוד" אמרו, ואני ילד, במשך ימים לא הרפיתי עד שנלאו ממני כולן.

"אם ייוודע לאבינו מה עשתה אמנו – הוא יגרש אותה מהבית." אמרה לי הבכורה. רגע נבהלתי, ותכף גברה סקרנותי ושבתי לשאול. אני הולך וחוקר, ואחיותיי חומקות. כך במשך ימים רבים, עד שמאורעות גדולים באו והשכיחו ממני חולה ושרוך: אבי מצא חן בעיני אחד הממונים במקדש, והממונה שיכן בביתנו אורחים נכבדים. אחיותיי נישאו, אני לקחתי לי אישה. עד שעלה סנחריב על העיר - שגשגנו, וכשעלה – הדברים ידועים - המלך עצמו חלה, ידענו מצור ונושענו...

בתוך כך אמי האריכה ימים – עשרה בני בנים ראתה עד שמתה בשנתה – ורק לאחר שקברנו אותה גילתה לי אחותי הבכורה את סוד הדבר הצרור שנתלה על צוואר החולה.

אמנו, היא  סיפרה, ריחמה על הנוטה למות ועל בנה, הילוד הרעב.

מרוב רחמיה יצאה אמי אל בין הכוהנים והסוחרים וחקרה אודות הנחש.

אמרו שכיתתו אותו לאבק, ושאת שיירי הנחושת זרו לרוח, ובכל זאת עלתה בלבה מחשבה כי אולי נותר ביד איש מעט מהחומר.

בעיר, כתמיד, שרצו מלשינים של המלך, וחרף הפחד אמי יצאה לחפש. אמי הלכה, ורמזה ולחשה וחקרה. היא לא הרפתה עד שמצאה שבר זעיר מנחש הנחושת, וכשמצאה, קנתה אותו לחולה. הדודה נתנה לה כסף. המחיר היה גדול מהסכום שנתנה, ואמנו הוסיפה למוכר מכספו של אבינו.

"כזאת עשתה אמנו. כזאת הייתה." אמרה אחותי.

רוצה הייתי לספר כי היולדת התחזקה עוד וחיה. רוצה הייתי לספר כי בשובה לביתה מצאה את בנה הילוד חי. אך האם כך היה? האם חיו? העוד השניים חיים? אינני יודע. רבים מאוד נספו מאז במלחמה.

ועוד אינני יודע אם האישה אכן כיוונה את תפילתה הישר לשמים: אולי סרה מדרך הישר ופנתה לנחש.

שנים חלפו, שברי נחושתן רבים נמכרים היום בשווקים, אם יחוברו כולם – ראשו של הנחש המחובר ינוח בירושלים וזנבו יגיע לים...

החולה אחזה בפיסה של נחושת. אם האמינה בשקר, אם חטאה, אם צדקה – לעולם לא אדע. אדם חי ואך מעט הוא יודע. ואני – מה אדע?

אני יודע מה עשתה אמי, את זה אני יודע, ודי לי בכך.

גיל הראבן היא סופרת. כלת פרס ספיר ופרס ראש הממשלה, שפרסמה עד כה 16 ספרים.

תצלום ראשי: מַרְתּוֹק על דלת. תצלום: אריק פרקר

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי גיל הראבן.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שערמרתוק על דלת. תצלום: אריק פרקר

תגובות פייסבוק