נמלים

רוב בעלי החיים שאני פוגש בגינה שלי הם מבקרים: באים אליה והולכים ממנה. אבל יש בה גם דיירים קבועים: חבורה של עורבנים, זוג ירגזים, והרבה יצורים תת־קרקעיים — עכבישי זאב, המגיחים ממחילותיהם רפודות הקורים ומתנפלים על טרפם, והחולד — אויבי משכבר, יימח שמו, והשלשולים — ידידים ישנים וטובים, וכמובן — הנמלים, שבונות בגינתי קִנים וסוללות בה דרכים. הן אינן אויבות ואינן ידידות, אבל יש לי אליהן קשר אמיץ יותר — כי החולד והשלשולים נסתרים מהעין והעכבישים באים ונעלמים, ועם הנמלים אני מקיים יחסי שכנות של שנים.

לא לכל הנמלים שחיות בגינתי אני יודע לתת שם. אבל אני מבחין בין האדמדמות הזעירות שליד פתחי קניהן יש ערמות של אדמה לחה, ובין השחורות הקטנות שריח החומצה שלהן עז וממלא את חלל האוויר. יש גם נמלים חומות בהירות, גדולות וזריזות מאוד, שמבקרות לפעמים גם בתוך ביתי ונוהגות בו כבשלהן, ויש נמלים שחורות, גדולות וזריזות אף הן, שבטנן מופשלת להן על גבן, ואני סבור שהן טורפות גם נמלים אחרות בין יתר קרבנותיהן.

עם כל הנמלים האלה אני חי בשלום, ואם מתברר לי שכמה מהן חדרו הביתה ונכנסו אתי לשותפות בעסקי הסוכר, אני לא מזעיק מדבירים. רק פעם אחת נאלצתי להגיב, כשבנו נמלים קן בתוך עציץ שעמד בכניסה לבית ושיירת אספקה תכליתית ונמרצת התחילה לנוע, רצוא ושוב, בינו ובין המטבח.

היה זה קן מיוחד במינו. הכניסה אליו הייתה דרך פתח הניקוז שבתחתית העציץ, והנמלים עלו לתוכו ולא ירדו כמקובל. החלטתי לפנות אותן משם לפני שיראו כי טוב, יתנחלו בעוד עציצים וישמשו דוגמא לאחרים. לקחתי את העציץ והנחתי אותו ואת יושבותיו בשולי היער. כעבור כמה שבועות בדקתי אותו וראיתי שהנמלים הלכו למקום אחר.

הנמלה הנוכחת ביותר בגינה, זו שאני מתבונן בה לפעמים ומתחקה על הליכותיה, היא נמלת הקציר. יש לה אצלי בגינה ארבעה קִנים, שהיו כאן לפני בואי ואני משער שיישארו אחרי לכתי. סביב הקנים האלה לא גדל שום צמח, אבל אינני מנסה לסלק את יושבותיהם, וגם הן, עליי לציין, נוהגות בי בסבלנות. הן לא יוצאות למלחמה בי ואני לא נלחם בהן. אני מכיר בכך שהגינה גם שלהן, ומלבד זאת יש להן עליי עדיפות מספרית, שלא לדבר על יכולת הלחימה וההקרבה האופייניות לחברות של חרקים ולי אין.

לא אחת אנחנו עובדים יחד בגינה. עדיין לא הגענו לשיתוף פעולה באותה עבודה עצמה, אבל אנו עובדים במקביל ובעיסוקים דומים: הן מביאות זרעים לאסמיהן, ואני אוסף זרעים לצנצנותיי. הן משפרות את פתח הקן, מפנות זבל ומכשולים, ואני מתקן חורים בצינורות ההשקיה, גורף עלים, מסקל ומרחיק אבנים. הן ואני משכימי קום, עובדים בשעות הקרירות של הזריחה ושל השקיעה, וכחום היום מתחבאים — אני בביתי והן בביתן, וכשהחום נעשה לא נסבל אני רואה אותן עובדות גם באמצע הלילה. אני מאיר עליהן בפנס, והן לא זקוקות לאור כלל.

בחורף, כשאני מעשב, איני רואה אותן כלל. הן חבויות אז בקניהן הסגורים עד בוא האביב, ואז, ביום חמים אחד, ללא כל הודעה או אזהרה, אני סופג שתיים–שלוש נשיכות קטנות ומוכרות בקרסולי — והנה הן: "שכחת שגם אנחנו גרות כאן? חשבת שלא תראה אותנו עוד? אתה עומד קרוב מדי לקן שלנו. לך למקום אחר..."

הן צודקות. אני הוא שפלשתי ברגל גסה אל תחומן, ובכל צעד נוסף אני עלול למעוך ולרמוס, להרוס ולקפח חיים. על כן אני זז הצדה, והן חוזרות מיד לשגרתן: הפועלות חשות לחפש ולהביא זרעים, והשומרות — קל לזהותן כי הן גדולות מאחיותיהן ומצוידות בלסתות מאיימות — מקצתן מפטרלות סמוך לקן, ומקצתן מלוות את הפועלות. אני תוהה אם הן מגנות על הפועלות או משגיחות שיעבדו כראוי, כמו נוגשי העבדים בעולם העתיק וכמו המשגיחים של עובדי הקבלן היום. כי זאת לדעת: בחברת הנמלים אין ערך לפרט. הפועלות עובדות, יוצאות לשדה, מלקטות ומביאות מזון, השומרות שומרות, המלכה מטילה והזכרים מַפרים. אותם אני רואה פעם בשנה, במעוף הכלולות, והגינה מתכסה אז בזוהר כנפיהם ומושכת ציפורים ולטאות לבוא ולאכול.

נמלים. רישום מאת רפאלה שיר, מתוך הספר.

בחיי הנמלים יש כללים וחוקים ברורים ונוקשים. הן חיות בחברה טוטליטרית שבאורח פלא היא גם שוויונית מאוד, כי כל החברים בה הם עבדים. ספק אם הן עצמן יודעות זאת, כי חברתן טוטליטרית כל כך עד ששוב אינה זקוקה לאמצעים של כפייה ואיום. אפילו המלכה, שאותה לא ראיתי אף פעם, משועבדת לכלל. את השם "מלכה" נתנו לה בני האדם, אבל על אף תוארה הרם, אין היא שולטת בנמלים האחרות שבקן. למעשה היא השפחה הנרצעת מכל הנחשבים לנתיניה: רובצת במעמקים האפלים של הקן ומטילה עוד ועוד ביצים שתיעשינה עוד ועוד פועלות ועוד שומרות ועוד זכרים.

המלכה האמתית, ששולטת בה ובכל צאצאיה, היא הגנטיקה של גזע הנמלים. היא שדנה אותן לעבדות ולצייתנות, ומעקרת אותן מכל אינדיבידואליזם ומכל מרדנות. אין בחברתן מקום לאלתור, לחמלה, לשוני, להשתטות, לביקורת, לסקרנות וליצירה, ובלב האנושי יכול הדבר לעורר רחמים או הערצה, הזדהות או סלידה — הכל לפי דעותיו ואישיותו של המתבונן.

המעריץ הידוע ביותר של הנמלים היה שלמה המלך, ששיבח אותן במילותיו הידועות: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם. אשר אין לה קצין, שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה". יש לשבח את הסקרנות האנטומולוגית ואת יכולת התצפית המדעית של שלמה, אבל קשה להתעלם מהפן האמתי של חיבתו ושל הערכתו לחברת הנמלים: יותר מכל מלך ישראלי תנ"כי אחר ניצל שלמה את עמלם הקשה של נתיניו למען הודו ותפארתו ותענוגותיו, ויותר מכל מלך אחר ייחל לאזרחים שמתנהגים כנמלים.

"לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" — אמר השליט העצל, ההולך בטל והנהנתן הזה, שלא עבד רגע אחד בחייו: יבוליהם ובהמותיהם של נתיניו נעשו ארוחותיו, בניהם ובנותיהם היו לעבדיו, ועדיין קינא בחברת הנמלים, על כך שאין להן צורך בנציבים ובנוגשים ובשוטרים כי העבדות יצוקה בטבען.

גם ממשילי משלים אחרים שמו לב לחריצותה של הנמלה. הם שיבחו אותה, המתכוננת ליום סגריר, וגינו את החרגול — הכוונה האמתית היא כנראה לציקדה או לצרצר — שאת הקיץ הוא מבלה בנגינה ובחורף ימות ברעב. אינני בטוח שהחרגול והנמלה עצמם ערים להבדל הזה שביניהם, אבל לא למענם נכתב המשל. אנו, בני האדם, פירשנו את התנהגותם של החרקים התמימים האלה לצרכינו שלנו. לכל היותר אפשר לומר שבכל אחד מאתנו יש גם מן החרגול וגם מן הנמלה, והשלטונות מעדיפים לחזק בנו את הצד שלה.

אשוב אל הגינה שלי: אחת התרומות של הנמלים לחזותה היא השבילים שסללו בה. מכל קן של נמלת הקציר נמשכים כמה שבילים לכיוונים שונים ולשדות קציר שונים. אורכם בין מטרים אחדים לכמה עשרות ורוחבם כשלוש–ארבע אצבעות צמודות. מיליוני רגליים זעירות כבשו אותם, ממש כמו שפרסות של יעלים ושל צבאים סוללות שבילים במדבר, ורגלי רועים וצאן על מדרונות ההרים, וטלפי חזירי בר בסבך. הלחץ, החיכוך, הדחיפה של כל סוגי הרגליים האלה על הקרקע זמן כה רב מסיטים אבנים הצדה, מונעים התפתחות של צמחייה, כובשים שביל, והשביל — תמיד יש בו היגיון שמעיד על בעליו.

אני אוהב שבילים. בילדותי השתרעו בין שכונותיה של ירושלים שטחי בוּר, המכוניות היו מעטות, ואנשים הלכו אז ברגל ממקום למקום. השבילים שכבשו רגליהם ניכרו לעין, והיה בהם יופי שיש גם בכלי עבודה משובח ובתנועות ידיו של בעל מלאכה ותיק: יופי חסכוני, נכון, שמעצבים התכלית, השימוש, הנסיון והזמן. גם שבילי הנמלים, אף שנכבשו ברגליים זעירות מאוד, נוצרו בהליכה רצופה וממושכת על אותו מסלול עצמו, אבל יש בהם משהו שמיוחד להן. הנמלים הולכות בו אל אתר העבודה ושבות בו אל הקן, ולא סרות ממנו ואף לא מביטות לימין או לשמאל כדי לבקר מישהו או כדי לנוח בצד או כדי לראות את הנוף ולהרהר.

ואכן המאפיין הבולט ביותר של שבילי הנמלים הוא שאין בהם צמתים והתפצלויות. צומת דרכים הוא מקום שיש בו בחירה מעצם מהותו, והתפצלות יכולה להוליך את הנמלה למקום אחר, להפגיש אותה עם יצורים אחרים ועם צורות חיים אחרות ולעורר בלבה מחשבות אסורות, אולי אף פקפוק וספק. אבל הנמלה נידונה למאסר עם עבודת פרך וכלאה הוא אישיותה, שאין בה יסוד של בחירה, ורגליה סללו שבילים על פי צורכי החברה והקן. למעשה יכולה כל נמלה לנטוש את השביל בכל רגע ורגע. אין הוא תָּחום בגדרות. אבל הגדר בנויה בתודעתה, בתורשתה, במהותה, והשביל אינו שביל נדודים או נתיב מסחר, בוודאי לא טַיילת או דרך נוף. הוא שביל של עבודה, משעול הפרך והשעבוד.

"דרך מכאוב ודרך עמל", תיארה רחל המשוררת את שביל הנמלים, ועוד כתבה:

רק על עצמי לספר ידעתי,
צר עולמי כעולם נמלה.
גם משאי עמסתי כמוה,
רב וכבד מכתפי הדלה.

 

רחל קלעה יפה לצרוּת קיומה של הנמלה, לחיי הפרך, העמל והקושי שלה, אבל היא כתבה עוד שיר אחד על שביל, לא על דרך העמל והמכאוב של הנמלים אלא על שביל שלה עצמה:

לא שרתי לך ארצי
ולא פֵּאַרתי שמך
בעלילות גבורה
בשלל קרבות.

רק עץ ידַי נטעו
חופי ירדן שוקטים,
רק שביל כבשו רגלַי
על פני שדות.

המשמעות המקורית של השורש העברי "כבש" היא לחיצה, ומכאן נוספו לו עוד משמעויות, בעיקר זו של השתלטות צבאית. רחל הטעימה כאן שהשביל שכבשו רגליה אינו שייך למשמעות הזאת. השביל הזה שלה, והעץ שנטעו ידיה, שניהם מִנחה יפה שעשוי אדם לתת לארצו, ומביעים סוג אחר לגמרי של קשר ושל בעלות.

פרק מתוך "גינת בר", מאת מאיר שלו (רישומים וציורים: רפאלה שיר), הוצאת עם עובד, 2017

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי מאיר שלו.

תגובות פייסבוק

3 תגובות על נמלים

המלחמה התמידית שלי בנמלים שונה בהחלט הראייה החדשה שקיבלתי פה. אולי עתה אסתכל בסקרנות חמלתית על הנחות האש הקטנות שנושכות ללא רחם, משאירות צריבה למשך שעות לא מעטות. במשך כשלוש שנים אני משתמשת בכל חומר אפשרי למיגורן והגלייתן אל השכנים, כגון חומרי הדברה ידועים וידועים פחות. השתמשתי בסוכר כדי לרכז אותם אחכ בחומר הדברה ידוע, אחכ במלח, חומץ, רטבים שלא עלו יפה ואילו הפעלתי עליהן את אחד מלחשי הכישוף שלי. וזה עבד! הן לא פה. עולה בי החשש שמא הן מתארגנות בגדודי ענק מתחת לבית, ויום אחד זה יקרה...