האם יש דברים ששווה למות למענם? האם הרעיון האמריקאי הוא דבר כזה? מי מוכן לעשות ניסוי מחשבה? מה אם היינו בוחרים לראות ב־2,973 החפים מפשע שנהרגו בהתקפות הטרור של 9/11 גיבורים ומרטירים, “קורבנות על מזבח החירות"? הכוונה, מה אם היינו מחליטים שרמה מינימלית מסוימת של פגיעוּת בסיסית להתקפות טרור היא חלק ממחירו של הרעיון האמריקאי? שדורנו הוא דור של אמריקאים הנקראים להקריב קורבנות גדולים כדי לשמר את דרך החיים שלנו — לא רק להקריב את חיילינו ואת כספנו על אדמת נכר, אלא להקריב את הביטחון והנוחות האישית שלנו? אולי אפילו להקריב עוד חיי אזרחים?
מה אם נבחר להשלים עם העובדה שמדי כמה שנים, חרף מיטב המאמצים של כולם, כמה מאות או אלפים מאיתנו אולי ימותו בהתקפת התאבדות איומה מהסוג שרפובליקה דמוקרטית אינה יכולה להתגונן מפניה ב־100 אחוזים מבלי שתחתור תחת אותם העקרונות שלשמם שווה להגן עליה?
האם ניסוי המחשבה הזה הוא מפלצתי? האם יהיה זה מפלצתי להזכיר את 40,000 ויותר מיתות־הכביש שאנו משלימים איתן מדי שנה בארצות הברית מפני שהניידוּת והאוטונומיה שמקנה המכונית שוות את המחיר? האם מפלצתיות היא הסיבה שבגללה שום דמות ציבורית משמעותית בימינו אינה מוכנה לדבר על עסקת החליפין המתעתעת של חירות תמורת ביטחון שבן פרנקלין הזהיר מפניה לפני למעלה מ־200 שנה? מה בדיוק השתנה מזמנו של פרנקלין ועד ימינו? למה בימינו איננו מסוגלים לנהל שיחה לאומית רצינית על הַקְרָבָה, על כך שאין מנוס מהקרבה — של (א) מידה כלשהי של ביטחון, או (ב) נתח כלשהו מהזכויות והחירויות שבזכותן הרעיון האמריקאי כה יקר ללב?
ש. בהיעדר שיחה כזאת, האם אנו סומכים על מנהיגינו הנוכחיים שיוקירו את הרעיון האמריקאי וישמרו עליו מכל רע בעת שהם מבקשים “להגן על המולדת"? כיצד משפיעים על הרעיון האמריקאי גוונטאנמו, אבו גרייב, חוק הפטריוט I ו־II, מַעֲקָבִים ללא צו בית משפט, פקודה מנהלית 13233, קבלנים תאגידיים המבצעים תפקידים צבאיים, חוק בתי הדין הצבאיים, ההוראה הנשיאותית לביטחון לאומי מס' 51, וכו' וכו'? הניחו לרגע שכמה מאלה אכן סייעו בהגברת הביטחון של גופנו ורכושנו — האם זה שווה את המחיר? איפה ומתי התקיים הדיון הציבורי בשאלה אם זה שווה את המחיר? האם לא התקיים דיון כזה מפני שאיננו מסוגלים לקיים או לדרוש אותו? מדוע לא? האם נעשינו כה אנוכיים ומפוחדים עד שאיננו רוצים אפילו לחשוב על השאלה אם יש דברים חשובים יותר מביטחון? איזה מין עתיד מבשרת האפשרות הזאת?
הסופר והעיתונאי דיוויד פוסטר וואלאס כתב את הטקסט ב-2007. הוא רואה אור עכשיו בספרו ״אקספרס הדיבור הישיר״ בהוצאת ספרית פועלים. מאנגלית: דבי אילון
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על סתם שאלה
נו, וכאן לפחות נשאלת השאלה על "ערכים " משהו כמו חירות, שוויון ערך האדם ,קדושת החיים ודומיהם. ומה בדיוק אצלנו? עם ישראל לארץ ישראל? דיני נידה?
אבל כבר קבע טרומפלדור ??? "כי טוב למות בעד ארצנו" אז מה לנו כי נלין.
הכול כואב בראש
קתרין ג'ייקובסון ראמיןכאבים כרוניים הם צרה צרורה ונזקם גדול. כעת גוברת ההבנה שניתן לטפל...
X 19 דקות
70 פניני חוכמה
שמו של הפודקאסט "Seventy Over Seventy" - ״שבעים בני למעלה משבעים״ - יותר מקורץ לרשימת ״שלושים בני פחות משלושים״ של כתב העת ״פורבס״. בעוד פורבס מלקטים את הצעירים בראשית דרכם, אלה שהעיתון חוזה להם הצלחה גדולה וגם השפעה גדולה על הכלכלה, מקס לינסקי (Max Linsky) משוחח בפודקאסט שלו עם מבוגרים, בעלי ניסיון, שכבר עברו כברת דרך ארוכה בחייהם וגם הגיעו לכמה וכמה תובנות. לינסקי אינו משוחח עם מרואייניו רק על עברם, אלא גם על חייהם בהווה - איך הם מגדירים חיים טובים? איך הם בוחרים יעד ואת האמצעים להגיע אליו? מה משמח אותם בתקופה זו של חייהם?
אחד הפרקים הנוגעים ללב הוא זה שבו לינסקי משוחח עם אביו, מרטי, ביום שבו מלאו לאב שמונים. ״פתאום אתה נשמע משוכנע שאתה כבר זקן״, אומר הבן-המנחה לאביו. ״כן, זה בטח קשור לגיל שמונים, וזה בטח קשור לקורונה״, עונה האב. ״וזה בטח קשור גם לזה שיש לי פתאום המון זמן פנוי, אבל אני לא ממש עושה משהו״. השיחה הזו והעובדה שאביו עבר ניתוח לב בהול, הם שהולידו את הפודקאסט, כי כאשר מקס הגיע לבקר את אביו המחלים אחרי הניתוח, הוא גילה אותו שקוע בענייניו: עונה למיילים, שומע מוזיקה, מחייך מאוזן לאוזן. והוא ידע שהוא חייב לשוחח עם בני שבעים פלוס נוספים ולגלות את סודותיהם.
רשימת המרואיינים של לינסקי כוללת שמות ענקיים כמו מדלן אולברייט, דן ראת׳ר, דיאון ווריק, (הסופרת הנפלאה) לויס לורי, (הדוגמנית לשעבר, ובעצמה בעלת פודקאסט ראיונות מוצלח) טוויגי, ועוד. והוא רק באמצע הדרך, כך שניתן להציע לו מועמדות (או מועמדים) במייל: 70over70@pineapple.fm.
מי שאין לו שם
אם לא אעשה
כך (איך אומר
זאת?) אהבה
כן אהבה איתך
הרבה (אלוהים!) פעמים
עם התעצלויות קטנות וטובות
שטויות לאוזן
מערבולות של נשיקות
שיניים פתאומיות
מבטים מעופעפים בחיבה
הו
אפילו לא יהיה לי שם
אהיה "ההוא" או "הזהו" או "איך
קוראים לו?”
מי שישן לבד
ואף-אחד (אַי אַי) לא אוהב.
אַלֶשַנְדְרֶה אוניל (Alexandre O'Neill), היה משורר וסופר פורטוגזי, שנולד ב-1924 והלך לעולמו ב-1986. אוניל היה מהבולטים בקרב המשוררים הסוריאליסטים הפורטוגזיים.
תרגם מפורטוגזית: יורם מלצר