עלה אחד ונוצה אחת

הוד מעלתו המלך מִרְתִּיל אהב את היער. אהב את שביליו, את צבעיו ואת ריחותיו.
ולא מכול חלונות חדרו יכול היה הוא מעלתו לראות את היער. על כן ציווה על יועציו: "ציירו לי את היער ואת היפה בציורים אתלה בחדרי. כך אוכל לעמוד מול היער המצויר ולהרהר ברחש ענפי העץ ובמעוף הציפור."
כולם רצו לשמח את המלך מרתיל ולצייר לו יער.

צַייר הארמון שצייר במכחולו את נסיך העננים הכחול ואת פרח הקשת, צִייר הפעם יער שופע עצים. גם החייט, גם הרופא וגם הגנן והרכב המלכותיים ציירו יער, וכל אחד צייר יער אחר.
גם רוקמת הארמון רוּאָנִינָה הזקנה, שאצבעותיה ידעו לרחף והחוטים שלה ידעו לרקוד, רצתה לרקום למלך יער בכל גוני הירוק.

לפני ימים רבים רבים, כשהייתה רואנינה צעירה, רקמה כוכבים של חורף וכוכבים של קיץ בגלימות המלך והמלכה. לימים הפליאה לרקום את משחקי האור והצל בוילאות הקטיפה שבחדרי הנסיכים.
אלף אלפי פקעות אחזו ידיה.קילומטרים ארוכים של חוטים רקמה בחייה.
עם דמדומי הזריחה השכימה רואנינה קום.
"אני רוצה לרקום יער על בד גדול. יער בתוך יער בתוך יער," הרהרה לעצמה. "יער מלא עצים, יער מלא ציפורים..."

רואנינה הזקנה העבירה את שתי ידיה על הפקעת הירוקה.
"החוט שלי מכיר את הקצה שלו," נאנחה, "זקנה אני. לא אספיק לרקום יער וציפורים. מוטב לי לרקום רק עץ אחד ורק ציפור אחת."
השחילה רואנינה חוט רקמה ירוק במחט: "עיני כהות ומתעות. אולי לא אספיק לרקום עץ אחד וציפור אחת? מוטב לרקום ענף אחד וכנף אחת..."
אותו רגע נכנסה לחדרה של רואנינה נכדתה הקטנה.
"סבתא, מה את רוקמת?" שאלה הנכדה.
"יער ובו ענף אחד וכנף אחת," ענתה סבתא רואנינה.
"גם אני רוצה לרקום," אמרה הנכדה ובו ברגע נטלה חוט ומחט ורקמה על בד רק עלה אחד ורק נוצה אחת.

הנכדה הפליאה לרקום. את מעשה הרקמה שלה תלו בחדרו של המלך מרתיל, כי זו הייתה תמונת היער שבחר הוד מעלתו, מכל התמונות ומכל הציורים.
וראו איזה פלא, מי שהתבונן בתמונה הרקומה של הנכדה, יכול היה לראות בעין אחת, איך עלה אחד הופך לענף, ואיך הענף הופך לעץ ואיך העץ הופך ליער. ובעין השנייה יכול היה המתבונן לראות איך הנוצה הרקומה הופכת לכנף אחת, ואיך הכנף הופכת לציפור ואיך הציפור הופכת ללהקה מעופפת.