על כמה משוגעים, בעבר ובהווה

כך קראנו פעם לכל חסרי הבית, התמהונים, המסוממים, האבודים, כל אלה שיצאו ללא שוב, מבתיהם או מדעתם.

א. כשבעלי הבתים נכנסים הביתה

כשבעלי הבתים נכנסים הביתה נותרים ברחובות חסרי הבית.

זה קורה למשל בימי חג, כמו אלה שאנחנו עומדים בהם עתה. הרחוב מתרוקן לגמרי, כאילו רובץ עליו אריה בצורת סעודת חג; נשארים בו בעיקר כמה תיירים שלא יודעים מה נפל עליהם, והדיירים הקבועים שלו.

אלה מתנהלים אז לאורך הקירות, על המדרכה הריקה, או יושבים על ספסל עץ, בשדרה או באחד הגנים.

על פי רוב הם שקטים; שקועים אמנם, כמדומה, בשיחה שאין לה סוף, אלא שזו מתנהלת בתוכם פנימה. רק מלמול שפתיים חרישי, וניע ראש או יד, מסגירים מדי פעם את קיומה לעיניו של מתבונן מן הצד. לעתים מרימים אחדים מהם קול ואפילו צועקים — אם מפני שאיזה ויכוח נזעם התלהט שם בתוכם והגיע לפתע לנקודת רתיחה, ואולי גם מפני שהרחוב ריק כל כך, עד שנוצר מין צורך להודיע לכל הספונים עתה לבטח בבתיהם שבכל זאת יש בו מישהו.

moharcover

כשהם צועקים, ואולי עוד לפני כן, אנחנו אומרים שהם משוגעים. או כך לפחות קראנו להם בילדותנו, בלי התלבטויות יתרות, ובלי המיונים המדויקים הנהוגים היום. משוגע איננו כמובן מונח רפואי, אבל דווקא משום כך הוא נוח כל כך — אוסף אל חיקו בהינף אחד את כל חסרי הבית, התמהונים, השיכורים, המסוממים, האבודים, כל אלה שיצאו ללא שוב, מבתיהם או מדעתם.

היה פעם מלך פלישתי אחד, אכיש מלך גת אם לדייק, שאני הוגה לו עד היום חיבה רבה רק בגלל הטון העצבני שבו שאל את אנשיו אם חסרים לו לדעתם משוגעים, שהם מביאים לו פתאום עוד משוגע אחד הביתה. "החסר משוגעים אני?", אמר בתרעומת, ואם תל אביב הייתה יכולה לענות לו, ודאי הייתה מנידה ראש בהשתתפות ואומרת "אתה מספר לי?"

כי בתל אביב היו פעם המון משוגעים ידועי שם, או לפעמים עלומי שם, בעצם, אבל תמיד נודעים לתהילה. פופולריים מאוד, לפחות בקרב הילדים. לכל שכונה היה המשוגע שלה, כמעט בכל שדרה הסתופף איזה בן בלי בית, שאז עוד לא ידענו להבדיל אם הוא רק נווד שיכור, או באמת מטורף מוסמך שאין לו תקנה.

אבל להבדל זה לא הייתה, כאמור, חשיבות רבה — הם היו בפינו משוגעים, כולם, ולצד הרתיעה והלעג התלוו אל המילה הזאת גם כבוד, ונימה של מסתורין. מ"המוהיקני האחרון" של פנימור קופר למדנו שהאינדיאנים רוחשים כבוד רב למשוגעים, אינם נוגעים בהם לרעה. אנחנו הרי היינו אינדיאנים לעתים קרובות, ובמשך חלקים נכבדים של היממה.

 

ב. צרחה נוראה באה מהרחוב

צרחה נוראה באה מהרחוב והעירה אותי משנתי. זה קרה השבוע, בבוקרה הראשון של השנה החדשה. הקול היה קול אישה. זועק בחמת זעם, דומה לצווחת עוף או חיה. כשעלה שוב, משסע מחדש את הדומייה העמוקה שבחוץ, יצאתי למרפסת לראות הכצעקתה, או ליתר דיוק, לראות מה קורה, מי קורא, מי הוא הצועק ככה.

בהתחלה חשבתי שאולי מתחוללת מריבה בבית שממול, כי הרחוב היה שומם כולו, אבל אחר כך, בשקט המבוהל שנפל שוב על הכול, עלו מן החוץ נקישות קצובות, מתכתיות, שהלכו הלוך וקרוב. היה בזה משהו מאיים. נקישות כאלה לא שמעתי מאז שג'ון סילבר הארוך דידה על קבו באי המטמון, ומאז שפְיוּ, הקבצן העיוור והרצחני, הקיש במקלו בלכתו, באותו ספר עצמו. את אימתו של אותו פְיוּ אני יכול לחוש בבהירות רבה גם עתה. הנקישות הקרבות החיו אותה, עד שלפתע הגיחה דמות מאחורי הבית שממול, ואני נזכרתי מיד, וידעתי מי היא הצועקת ברחוב הריק, השייך בשעות כאלה רק למשכימי קום ולבני בלי בית. הצעקה הזאת מוכרת לרבים מן הדרים בצפון העיר. היא בוקעת לעתים, מאוחר בלילה, מביתה של האישה, והשכנים, גם אלה שכבר שמעו אותה פעמים רבות, עדיין לא הסכינו עמה כפי שסיפרו לי, עדיין מתחלחלים ממנה תמיד מחדש. גם בלכתה ברחובות הרובע — ביום ובלילה, עד השעות הקטנות, הולכת בקושי שגדל עם השנים, ככל שגופה הצנום נכפף ומתדלדל — גם אז יש שהיא נעצרת לפתע, ומשמיעה את זעקתה המתקצפת, הניחרת, פעם ופעמיים ושלוש.

אחר כך היא ממשיכה בדרכה כאילו דבר לא אירע, עד כי אפשר לדמות שאולי אינה יודעת כלל כי פיה השמיע זה עתה זעקה מחרידת לב, שאוזניה אולי לא שמעו אותה.

והנה הופיעה עתה, בשעת בוקר מוקדמת, גם ברחובי. כפופה וגוררת עצמה בקושי, דומה לשנה היוצאת, כפי שציירים וקריקטוריסטים מציירים אותה לפעמים — מסואבת וזדונית ועמוסה קללות עד להשתוחח. עתה נוסף לה גם ציוד חדש — הליכון שנועד להקל עליה בשיטוטיה האינסופיים, והוא אשר החריד את לבי בנקישותיו הקצובות. אבל היא מצאה לו שימוש נוסף, ואם תהה מישהו פעם מה מבטאת הצעקה העיקשת שלה, בא ההליכון שבידה ופירש: חמת זעם.

כי בחמת זעם הניפה לפתע את המכשיר, והסתערה בכל כוחה על מכונית חונה. חבטה בחלונותיה פעם, ועוד פעם, עד כי מרוב התלהבות וחולשה איבדה את שיווי משקלה. תוך כדי תנופת חבטה נלהבת הסתחרר גופה וצנח לאחור, והיא מצאה את עצמה, נדהמת כמדומה, על אחוריה, ספק ישובה ספק שכובה, ללא שום יכולת לקום, להתרומם בכוחות עצמה.

בעודי נערך, בהתלהבות מעטה עליי להודות, לרדת ולסייע לה, כבר חשה אליה עוברת אורח בבגדי חג. הושיטה לה יד, הקימה אותה, דיברה אליה. למה יצאת לבד, לאן את הולכת, איך נפלת — על כל השאלות האלה לא באה כל תשובה, ועד מהרה חידשה האישה את צעדתה. הלוך וצלוע הלכה, הלוך והשתרך, הלוך והתרחק אל תוך דומיית החג והבוקר, כשנקישות המטה שבידה מתרחקות עמה, ומותירות אחריהן, ברחוב או אולי רק בלב, שובל של צינה וחרדה.

 

עלי מוהר, עמוס בידרמן

איור: עמוס בידרמן

ג. לפתע הגיחו בעקבותיה

לפתע הגיחו בעקבותיה כל משוגעי ילדותי. נרקמו בזיכרון ובאו.

ברל'ה הזקן הקטן, שהיה מסיר את כובעו לבקשת הקהל וחושף את ראשו הקירח, והיה שרוע בדרך כלל על המדרכה ברחוב בן יהודה;

אלברט, העלם העדין בחליפה השחורה, עם חבילת העיתונים הנצחית, האוהב הנכזב, כך סופר, שהלך והסתאב לנגד עינינו, מתרפט ומצהיב כמו עיתוניו;

אבן־זוהר המכונה גם "אִיבֶּן", האהוד והבולט בכולם — זה שנד בין שדרות קק"ל (בן־גוריון) לשדרות רוטשילד — זה שהיה שיכור עולץ ביותר ובעל נטייה מובהקת לזמרה — זה שהילדים הגדולים הזהירו אותנו שלא נתקרב אליו יותר מדי. הוא "סוטה מין", אמרו, בדרך כלל בלחש, חשאי ורב־חשיבות.

גם אותם אני זוכר משעות ריקות ברחובות ריקים. שעות צהריים בתקופה

שבה עוד שמרו על מנוחת הצהריים, או ערבי ובוקרי חג, שבהם נותרו המשוגעים

לבדם ברחוב, אם הילדים לא באו לארח להם לחברה.

אבל בדרך כלל הם באו. יום הכיפורים האולטימטיבי, הפורמטיבי, הזוהר ביותר שנשמר בזיכרוני, היה זה שבו התכנסה כל השכונה סביב איבן המהולל, בשדרה, לא הרחק מגן החיות. איבן תפס את קדמת מכנסיו וטלטל אותה בעוז. הוא לגם מן הבקבוק חרף היום הקדוש. הוא שר, בקולו הצרוד, המרוסק, את שירו האהוב: טי־לה, טה־לה־לי־לה…

אנו דלקנו אחריו וברחנו ממנו, הקפנו אותו וצפינו בו, חיבבנו אותו אך גם הסתייגנו, צחקנו ממנו וצחקנו אתו. אני, פתאום לבדי ברחוב המשוחרר מסכנת המכוניות, דילגתי בעוז מן הבית לשדרה ומן השדרה לבית בחברת הנערים הגדולים ממני, והייתי בעיני עצמי קל כצבי ועז כנמר, אחד מן החבורה, אחד מן השכונה, בוגר ודרוך ועז נפש.

עוד שנים אחר כך ציפיתי בכל יום כיפור לאיבן שיבוא, וכל השכונה תשוב ותתלקט סביבו כמו אז. ומאוד נכזבתי לגלות שאירוע זה — שחשבתיו בתמימותי לחלק ממסורת רבת־שנים — אינו חוזר על עצמו כמקווה. גם היום איני יודע אם איבן היה נווד שיכור, תמהוני בלבד, חסר בית מן השורה או שמא מטורף מדופלם, אבל הוא היה ללא ספק משוגע, על פי מיטב המסורת של עירנו.

וכמוהו כנראה גם האיש שאני רואה כיום תכופות ברחבה שלפני ביתי. הוא עסוק בעיקר בעניינים צבאיים: פוסע בסך כבמצעד; עומד דום ברמזורים, ולעתים גם מצדיע; מעיין במסמכים שונים שאינם אלא פיסות נייר שהוא מלקט ברחוב, ואז שוב מסתער קדימה בצעדה צבאית נמרצת. יש שהוא עסוק בתמרונים — מזנק ארצה, זוחל, צופה, יורה אל המטרה ברובה דמיוני, או רוגם מכוניות עוברות בכדורי נייר.

בהתחלה אכן סברתי שגם הוא משוגע, אבל מתצפיות חוזרות בהליכותיו התברר לי מעל לכל ספק, גם אם זה נשמע מתקתק אולי, שהוא פשוט ילד. בן 42 אמנם, אולי כבר 45 , מכסיף ומזוקן, ובכל זאת רק ילד, שמשחק בהתמכרות כה גדולה, ובכיף כה גלוי לעין, עד שצריך ממש להתאפק כדי לא לקנא בו לרגע. רק לרגע קט אמנם, ובכל זאת.

(20 בספטמבר 1996)

מתוך: "עוד מהנעשה בעירנו" מאת: עלי מוהר, עורכים: חיים לפיד ומשה רון, הקדמה: דורון רוזנבלום, איורים: עמוס בידרמן, הוצאת עם עובד (2016), 357 ע'.

תמונה ראשית: מתוך "מעט לראות? תל אביב, ישראל", רציף הרברט סמואל. תצלום: אדגרדו אוליברה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עלי מוהר.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על על כמה משוגעים, בעבר ובהווה