עניין פעוט

ניקולאי איליץ' בילאיב, בעל נכסים  פטרבורגי, גבר צעיר בן 32 חובב מרוצי סוסים מדושן עונג ואדום לחיים, קפץ יום אחד בשעת בין ערביים לביקור אצל חברתו לחיים אולגה איבנובנה, האישה, שלדבריו איתה הוא סחב רומן ארוך ומשעמם. העמודים הראשונים של הרומן, שהיו מרתקים ורבי השראה, נשכחו כבר מזמן. עכשיו עמודי הרומן מתמשכים ומשעממים ואינם נושאים בחובם שום דבר חדש או מעניין.

אולגה איבנובנה לא נמצאה בביתה והגיבור שלנו התרווח על הכורסא בחדר האורחים בצפייה לבואה.

"ערב טוב, ניקולאי איליץ'!" נשמע קולו של ילד. "אמא תשוב מיד. היא הלכה עם סופיה אל התופרת."

על הספה באותו חדר אורחים שכב בנה של אולגה איבנובנה, אליושה. ילד חמוד בן שמונה, נאה ומטופח, בלבוש ססגוני של מקטורן קטיפה וגרביים שחורים ארוכים. הוא שכב על כרית משי והרים בכל פעם רגל אחת כלפי מעלה, ומיד אחר כך את הרגל השנייה, ככל הנראה בניסיון לחקות לוליין שראה לא מזמן בקרקס. כשהיו מתעייפות רגליו הקלילות, היה מפעיל את ידיו, או שהיה קופץ בפתאומיות, נעמד על ארבע  ומנסה להזדקף בעזרת רגליו בלבד. את כל התעלולים הללו ביצע בארשת פנים רצינית ביותר, כשהוא נאנח ממאמץ וסבל ונראה היה שהוא עצמו היה מאוד לא מרוצה מהגוף חסר המנוחה שנתן לו אלוהים.

"הו, שלום לך, ידידי!" אמר בילאייב. "זה אתה? לא הבחנתי בך. אמא בריאה?"

אליושה אחז בכף ידו הימנית בגרב רגלו השמאלית ובתנוחה הלא טבעית הזאת התהפך, קפץ ממקומו והציץ בבילאיב כשהוא מסתתר מאחורי האהיל הגדול.

"אני יודע?" משך אליושה בכתפיו ואמר: "אמא אף פעם לא בריאה ממש. היא הרי אישה ואצל אישה, ניקולאי איליץ', תמיד באיזשהו מקום כואב."

מחוסר מעש החל בילאיב להתבונן בפניו של אליושה. עד לרגע זה, בכל שנות היכרותו עם אולגה איבנובנה, מעולם לא הקדיש תשומת לב כלשהי לילד ולא חש כלל בקיומו: עומד לך ילד מול העיניים. מה הוא עושה פה, מה החלק שלו בכל העניין –  אפילו לחשוב על זה הוא לא רצה.

בדמדומי ערביים פניו של אליושה עם מצחו החיוור, עיניו השחורות ומבטו החודר הזכירו לפתע לבילאייב  את אולגה איבנובנה, כפי שהייתה בעמודים הראשונים של הרומן, והתעורר בו רצון עז ללטף את הילד.

"גש אלי, בבקשה, ילד!" אמר  "תן לי להתבונן בך מקרוב."

הילד קפץ מהספה ומהר אל בילאייב.

"נו?" פלט ניקולאי איליץ' כשהוא מניח את ידו על כתפו של הילד. "איך החיים?"

"מה אני אגיד לך... פעם החיים היו הרבה יותר טובים."

"מדוע?"

"פשוט מאוד! קודם אני וסוניה למדנו רק מוזיקה וקריאה ועכשיו הוסיפו לנו גם שירה צרפתית. היית לא מזמן אצל הספר!"

"כן. לא מזמן."

"באמת שמתי לב שהזקן שלך קצר יותר. תרשה לי לגעת בזקן שלך... לא כואב?"

"לא, לא כואב."

"מדוע כשמושכים שערה אחת זה כואב וכשמושכים הרבה שערות יחד לא כואב בכלל? חה, חה! אתה יודע... כדאי לך לגדל זקן-לחיים.  הנה כאן לגלח, מהצדדים....  ובדיוק פה כדאי להשאיר שערות....."

הילד נצמד לבילאייב והתחיל לשחק בשרשרת שלו.

"כשאתחיל ללמוד בגימנסיה," אמר, "אמא תקנה לי שעון. אני אבקש ממנה שתקנה לי גם שרשרת כזאת... איזו משכיה! לאבא יש בדיוק כזאת משכיה, רק שאצלך יש כאן פסים ואצלו אותיות... באמצע אצלו דיוקן של אמא. לאבא יש עכשיו שרשרת אחרת, לא עם טבעות קטנות, בצורה של סרט...."

"מאיפה אתה יודע? האם אתה נפגש עם אבא?"

"אני? ממ... לא! אני..."

אליושה הסמיק כולו ובמבוכה של מי שנתפס בשקר התחיל לגרד בחוזקה את המשכיה בציפורניו. בילאייב הביט בו במבט חודר ושאל:

"אתה נפגש עם אבא?"

"ל... לא!..."

"תגיד את האמת, ביושר..... אני רואה על הפנים שלך שאתה לא אומר אמת. כיון שפלטת כבר, אין טעם לנסות להתחמק. דבר, אתה נפגש אתו? נו, בינינו, בין חברים!"

אליושה שקע בהרהורים.

"ואתה לא תספר לאמא?" שאל.

"נו... באמת..."

"בהן צדק?"

"בהן צדק."

"תישבע באלוהים!"

"אח... אתה כבר בלתי נסבל! מי אתה חושב שאני?"

אליושה התבונן לצדדים, פקח עיניו לרווחה ואמר בלחש:

"אבל, בשם אלוהים, אל תספר לאמא... אל תספר לאיש... זה סוד. אם חס וחלילה ייוודע הדבר לאמא גם אני, גם סוניה וגם פילאגייה נחטוף... אז תשמע,  אני וסוניה מתראים עם אבא באופן קבוע בימי שלישי ושישי. כאשר פילאגייה לוקחת אותנו לטיול שלפני ארוחת הצהריים, אנחנו נכנסים לקונדיטוריה אפפל ושם כבר מחכה לנו אבא... הוא תמיד יושב בחדר נפרד... אתה יודע... החדר הזה עם שולחן השיש והמאפרה בצורת ברווז בלי גב..."

"מה אתם עושים שם?"

"שום דבר! תחילה מברכים זה את זה לשלום ואחר כך כולנו מתיישבים סביב השולחן ואבא מכבד אותנו בקפה ומאפה. סוניה אוכלת מאפה עם בשר, אבל אני לא אוהב עם בשר. אני אוהב מאפה עם כרוב וביצים. אנחנו אוכלים שם לשובע ואחר כך, בזמן ארוחת הצהריים, אנחנו מתאמצים לאכול כמה שיותר כדי שאמא לא תרגיש..."

"על מה בכל זאת אתם מדברים שם?"

"עם אבא? על הכול. הוא מנשק אותנו, מחבק, מספר בדיחות מצחיקות. אתה יודע, הוא אומר שבעוד כמה שנים הוא ייקח אותנו לגור אצלו. סוניה לא רוצה, אבל אני מסכים. יהיה כמובן משעמם בלי אמא, אבל תמיד אוכל לכתוב לה מכתבים. קצת מוזר... אפשר יהיה אפילו לבוא לבקר אצלה בחגים, נכון? אבא גם אומר שהוא יקנה לי סוס. אדם טוב לב הוא אבי! אני לא מבין מדוע אמא לא קוראת לו לגור איתה ומדוע היא לא מרשה לנו להיפגש איתו. הוא הרי אוהב מאוד את אמא ותמיד דואג לבריאותה ושואל מה היא עושה. כשאמא הייתה חולה הוא אחז ככה בראשו בשתי ידיו והתהלך אנה ואנה כולו מודאג. כל הזמן הוא מבקש מאתנו שנשמע בקולה ונכבד אותה. תגיד, זה נכון שאנחנו אומללים?"

"הממ... מה פתאום?"

"זה מה שאבא אומר. אתם, הוא אומר, ילדים אומללים. אפילו מוזר לשמוע אותו. אתם אומללים, אני אומלל ואמא אומללה. תתפללו לאלוהים בשבילכם וגם בשבילה."

אליושה בהה בפוחלץ הציפור ושקע בהרהורים.

"אז ככה..." מלמל בילאייב. "אז אתם, זאת אומרת, עורכים קונגרסים בקונדיטוריה. ואמא לא יודעת שום דבר?"

"לל-לא... מנין לה לדעת? פילאגייה הרי בשום אופן לא תספר לה. שלשום, למשל, אבא כיבד אותנו באגסים. מתוקים כמו ריבה! אכלתי שניים."

"הממ... נו, אז ככה זה... תגיד, עלי אבא לא אומר שום דבר?"

"עליך? מה אני אגיד לך..."

אליושה הגניב מבט לעבר פניו של בילאייב ומשך בכתפיו.

"הוא לא אומר שום דבר מיוחד."

"מה למשל הוא אומר?"

"ואתה לא תיעלב?"

"נו, די כבר! האם הוא מקלל אותי?"

"הוא לא מקלל אותך, אבל, אתה יודע... הוא כועס עליך. הוא אומר שבגללך אמא אומללה ושאתה... הרסת לאמא את החיים. הוא קצת מוזר! אני משיב לו שאתה אדם טוב לב ושאתה אף פעם לא צועק על אמא, אבל הוא רק נד בראשו."

"אז זה מה שהוא אומר, שאני הרסתי לה את החיים?"

"כן. אל תיעלב, ניקולאי איליץ'!"

בילאייב קם ממקומו, נעמד לרגע, והחל להסתובב בחדר האורחים.

"זה גם מוזר וגם... מצחיק!" מלמל, תוך שהוא מושך בכתפיו ומגחך. "בעצמו אשם בכל ואני הוא זה שהרס לה את החיים, אה? איזה שה תמים! אז זה מה שהוא אמר לך, שאני הרסתי לאמא שלך את החיים?"

"כן, אבל... הרי אמרת שלא תיעלב!"

"אני לא נעלב ו... וזה לא עניינך! לא, זה... זה אפילו מגוחך! אני נפלתי פה כמו תרנגולת למרק ובסופו של דבר אני הוא האשם!"

נשמע צלצול. הילד קפץ ממקומו וטס החוצה מחדר האורחים. כעבור זמן קצר נכנסה לחדר האורחים גברת עם ילדה קטנה. הייתה זו אולגה איבנובנה, אמא של אליושה. מאחוריה, בשירה קולנית, דילוגים ונפנופי ידיים הגיע אליושה. בילאייב הפנה מבטו והמשיך להתהלך אנה ואנה בחדר האורחים.

"כמובן, את מי להאשים עכשיו אם לא אותי?" מלמל "הוא הרי צודק! הוא הבעל הנבגד!"

"על מה אתה אומר את זה?" שאלה אולגה איבנובנה.

"על מה?.. אז בואי ותשמעי איזה בדיחות מפיץ הבעל הנאמן שלך! מתברר, שאני נבזה, מרושע ואני הרסתי את החיים גם לך וגם לילדים. אתם כולכם אומללים ורק אני היחיד מכולם מאושר בטרוף! ממש מאושר בטרוף!"

"אני לא מבינה, ניקולאי! מה קרה?"

"אז תקשיבי בבקשה לבן הצעיר שלך!" אמר בילאייב והצביע על אליושה.

אליושה האדים כולו, אחר כך החוויר ופניו התעוותו מרוב בהלה.

"ניקולאי איליץ'!" לחש בחוזקה "טססס!"

אולגה איבנובנה הביטה בפליאה באליושה, בבילאייב, ואחר כך שוב באליושה.

"תבררי בבקשה!" המשיך בילאייב. "פילאגייה שלך, המטומטמת מוכת הגורל, לוקחת אותם לקונדיטוריה ומסדרת להם שם פגישה עם האבא'לה שלהם. אבל לא זה העניין. העניין הוא שאבא'לה קדוש מעונה ואילו אני נבזה, אני לא יוצלח שהרס לשניכם את החיים..."

"ניקולאי איליץ'!" התערב אליושה. "הרי הבטחת לי בהן צדק!"

"אוי, תפסיק כבר!" נפנף בילאייב ידו בביטול. "יש פה דברים חשובים יותר מכל מיני מילים של הן צדק. מה שמקומם אותי זו הצביעות, השקר!"

"אני לא מבינה!" אמרה אולגה איבנובנה כשדמעות זולגות מעיניה. "תגיד לי, ילד שלי," פנתה אל בנה, "אתה מתראה עם אבא שלך?"

אליושה לא שמע את דבריה. כולו מבוהל ומפוחד, הסתכל על בילאייב.

"לא יכול להיות!" אמרה אמא. "אלך ואברר אצל פילאגייה."

אולגה איבנובנה יצאה מהחדר.

"תשמע, הרי הבטחת לי בהן צדק!" אמר אליושה, כשהוא רועד בכל גופו.

בילאייב נפנף ידו בביטול והמשיך להתהלך אנה ואנה. הוא היה נתון כל כולו בתוך עצמו ובתוך העלבון שלו וכמו פעם, כבר לא הבחין בנוכחותו של הילד. אדם חשוב ורציני כמוהו לא התעניין כלל בילדים. אבל אליושה התישב בפינה וכשהוא מזועזע כולו סיפר לסוניה כיצד רימו אותו. הוא רעד, גמגם, מרר בבכי. בפעם הראשונה בחייו הוא ניצב פנים אל פנים מול שקר כה גס; לפני זה הוא הרי לא ידע שבעולם הזה, מלבד אגסים מתוקים, מאפים ושעונים יקרים, קיימים גם הרבה דברים אחרים, דברים שאין להם שם בשפת הילדים.

תרגם מרוסית: חיים ניצני

חיים ניצני (1946) נולד בעיר חרבין בסין, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1950

תמונה ראשית: מתוך "קפה פריזאי", איליה רפין (Repin) (1875). תצלום: ויקיפדיה

קריאה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אנטון צ'כוב.
§ קריאה | # ספרות
- דימוי שער"קפה פריזאי", איליה רפין (Repin) (1875). תצלום: ויקיפדיה

תגובות פייסבוק

3 תגובות על עניין פעוט

איזה סיפור מדהים! כל כך מציאותי עד שאני ממש יכול להרגיש את הגוש של העלבון בגרון - שגם לו אין לו שם בשפת הילדים.
תודה רבה על התרגום המשובח!