סמלילאות אולימפיאדת הסיקסטיז

הלוגו שעוצב עבור אולימפיאדת מקסיקו 1968 מזכיר מסלול ריצה באצטדיון. בדומה למתווה הקווים שמפרידים בין מסלולי הספורטאים, הוא מורכב מכמה ערוצי סיפור מתחרים שמרכיבים אותו בלי להיפגש. ריבוי הגרסאות אינו מפתיע. הפרויקט כולו הוגדר על ידי היסטוריון העיצוב פיליפ מגס (Meggs) כ״אחת ההצלחות הגדולות באבולוציה של הזהות החזותית״ ולהצלחה, כידוע, אבות רבים. אבל מעבר למחלוקת בענייני זכויות וקרדיט, נחבא מתחת לעיצוב הנקי והשטוח רובד נוסף, שנושא בתוכו את זכר האירועים המדיניים והפוליטיים שהתרחשו במדינה באוקטובר של אותה שנה.

בתחילת שנות השישים נבחרה מקסיקו לארח את האולימפיאדה. בראש הוועדה האולימפית עמד האדריכל רמירס ואסקס (Ramírez Vázquez), שהגיע לתפקיד לאחר שהיה אחראי לתכנונם של רוב ביתני הירידים העולמיים של מקסיקו, ולעיצובם של מרבית המוזיאונים הלאומיים שלה עשור קודם לכן.

עיצוב משחקים אולימפיים הוא אגוז קשה לפיצוח: מצד אחד הם מייצגים אחווה גלובלית, ומצד שני הם מספקים הזדמנות שלא תסולא בפז לתעמולה לאומית עבור המדינה המארחת. לתנאי הפתיחה הללו יש להוסיף את הקשיים הרבים שידעה מקסיקו באותה תקופה: פערים חברתיים וכלכליים גדולים, שחיתות, אלימות שלטונית ופער משמעותי בין תדמית הנס הכלכלי שהוצגה לקהילה הבינלאומית לבין המציאות היומיומית השוחקת.

ואסקס, חדור בתחושת שליחות לאומית, ביקש ליצור תדמית שתייצג בראש ובראשונה את המדינה וראה בה המשך טבעי לעבודת התכנון שעשה קודם לכן. למשחקים האולימפיים, טען, יש חשיבות משנית. הרבה אחרי שזכרם יימחה, העולם יזכור את הדימוי של מקסיקו. מבחינתו הייתה זו הצהרה תרבותית ופוליטית, ומענה לקולות הרבים שהתנגדו לאירוח האולימפיאדה על ידי מדינת עולם שלישי. ״המשימה שלנו הייתה למצוא שפה שכל העולם יבין״, סיפר. ״היינו צריכים שכולם יזהו אותנו כמקסיקו [ההיסטורית], אבל גם כמדינה מודרנית ועכשווית״.

מכאן הגרסאות מתפצלות. ואסקס המקסיקני מספר שהקונספט של הלוגו, שהושפע מהקווים המסתעפים והמתפצלים של סגנון האוֹפּ ארט שרווח באמנות המערבית, תאם את האמנות של האינדיאנים בני שבט ה-Huichol ששרטטו את הסקיצות הראשונות ללוגו, וביצועו הופקד בהמשך בידי המעצב האמריקני לאנס וויימן (Wyman). ״הקונספט״, טען, ״נולד מתוך צירוף המקרים של הזמן״.

Huichol, מקסיקו, לאנס וויימן

דימוי אופייני של בני שבט Huichol, מקסיקו. באדיבות לאנס וויימן.

לאנס וויימן למד עיצוב תעשייתי וב־1960 החל לעבוד כמעצב גרפי במחלקת העיצוב של ג׳נרל מוטורס. שש שנים לאחר מכן, בגיל 29 ובלי שידע דבר על מקסיקו, השתתף יחד עם המעצב התעשייתי הבריטי פיטר מרדוק (Murdoch) בתחרות לעיצוב הלוגו לאולימפיאדה. השניים קנו כרטיס לכיוון אחד למקסיקו סיטי ונדרשו להציע קונספט בתוך שבועיים. ה'בריף' היה ״ליצור תדמית שתראה שהמשחקים במקסיקו הם לא מקסיקני חובש סומבררו שישן מתחת לקקטוס״. יומיים לפני הדדליין עלה הרעיון ליצור סמל האומטרי, כשוויימן הבין שהמספר 68 יכול לשמש לו בסיס. על אף שהלוגו לא תאם אף אחת מדרישות התחרות, הוא כלל את חמש הטבעות כנדרש וההצעה התקבלה. המוטיבים המקסיקניים, סיפר וויימן, התווספו בהמשך, כדי להעניק תחושה של גאווה לאומית ולייצג את הבליל התרבותי של מקסיקו המודרנית.

כך או כך, מוסכם על כולם כי הלוגו שימש בסיס לתכנית חזותית שכללה טיפוגרפיה, פיקטוגרמות, תבניות, גרפיקה וצבעוניוּת. לצבעוניות ניתנה חשיבות מיוחדת כיוון שהייתה זו הפעם הראשונה שהמשחקים שודרו בצבע. התוצאה הסופית קבעה סטנדרט חדש בעיצוב של מערכת חזותית.

העבודה הצמודה של רמירז עם המעצבים אפשרה תהליך אינטנסיבי וקבלת החלטות מהירה, ובכל זאת, כשהמעצב הגרמני אוטל אייכר (Otl Aicher), שכבר עבד באותה עת על התדמית החזותית של אולימפיאדת מינכן ביקר בסטודיו, הוא טרח לעדכן אותם שאצלו העבודה מתקדמת בהרבה. כדי לעמוד בלוח הזמנים, הצוות עבד לילות כימים, עד שאחד מחבריו הגדיר את משפחותיהם 'אלמנות ויתומי אולימפיאדה'. כל זה התרחש, כאמור, קצת יותר מארבע שנים לפני אולימפיאדת מינכן.

מקסיקו 68, אולימפיאדה, לוגו, לאנס וויימן

סקיצה לעיצוב אולימפיאדת מקסיקו 68, לאנס וויימן

אך בעוד שהתדמית החזותית המתהווה הציגה לעולם מדינה מעודכנת ומצליחה, שרואה ברב תרבותיות ערך שיש לטפח, המחאה החברתית במקסיקו המשיכה לבעבע. עשרה ימים לפני פתיחת המשחקים נאספו 10-20 אלף מפגינים, רובם המכריע סטודנטים, לעצרת שקטה, כדי למחות על מדיניות המשטר. כוחות משטרה וצבא צבאו על הכיכר שבה נאספו ופתחו עליהם בירי. עשרות ואולי מאות נהרגו, במה שכונה ״טבח טלאטלולקו״. ממשלת מקסיקו הצליחה להסתיר את ממדי ההרג מהוועד האולימפי, ועשרה ימים מאוחר יותר נפתחו ״משחקי השלום״.

וויימן, שבמשך שנתיים נרתם לבניית תדמית חדשה למקסיקו, חש הזדהות עמוקה עם הסטודנטים, שהיו כמעט בני גילו. על השניוּת שחש ביחס לאירועים סיפר:

״הרגשתי קרוע בין הרצון שהמשחקים לא יבוטלו לרצון לתמוך בסטודנטים. עבדתי עבור הוועדה האולימפית, שהמעיטה בחשיבות האלימות, ולמרות ההרגשה שמבחינה בינלאומית היא טואטאה אל מתחת לשטיח, במקסיקו סיטי אי אפשר היה להימלט ממנה... אני זוכר את הרגשת האימה מכך שסטודנטים נהרגו, אבל לא היה לנו מושג מה סדר הגודל של ההרג. לא ידענו אם המשחקים יבוטלו, דאגתי לביטחונה של אשתי. אני זוכר את החגיגות בוועדה האולימפית כשנודע לנו שהמשחקים יתקיימו ואת העצב העמוק על הסטודנטים. אני חייב לומר שהרגשתי מלוכלך״.

כמעצב אמריקאי צעיר וויימן ראה בפרויקט אתגר והזדמנות מקצועית. מן הפרספקטיבה שלו ייצוגה של מזמינת העבודה בעיני העולם באור חיובי, אוטופי, היה שקול להצלחתו. הסטודנטים המקסיקנים, לעומתו, פעלו מתוך הרצון לחשוף את המציאות הקשה, האלימה והדכאנית של ארצם ולמחות נגדה כדי להוביל לשינוי. שני הצדדים נזקקו לשפה חזותית, וכך קרה שהשפה הגרפית שעיצב וויימן תורגמה על ידי הסטודנטים לשפת המחאה נגד המשטר, ושימשה בסיס לעיצוב כרזות ופרסומים שהופצו ברחובות. אוצר המילים החזותי שנוצר כדי לפאר את מקסיקו כלפי חוץ, שימש עכשיו למחאה מבית. שני הערוצים שלא יכלו להפגש במציאות, מצאו נקודת מפגש בשפה הגרפית.

הדס זהר היא מעצבת גרפית וגם כותבת על עיצוב:  בבלוג שלה ואחת לחודש טור ראיונות עם מעצבות ומעצבים בדנמרק בפורטפוליו. ערכה את מגזין "אאא" וכתבה בו את הטור סמלילאות שעסק בעיצוב לוגואים

המערכת מודה למעצב לאנס וויימן על הסכמתו לפרסום הדימויים.

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי הדס זהר.


תגובות פייסבוק