איך כותבים ספר?

התחילו בלספר לכל מי שאתם מכירים שהתחלתם לכתוב ספר

אז מה אם לא כתבתם אפילו מילה אחת? אז מה אין לכם סיפור או עלילה, או אפילו כיוון כללי ברור? אז מה אם אין לכם כל ניסיון בכתיבת ספרים ואין לכם מושג איך התהליך אמור לעבוד? אז מה אם אתם לא יודעים איך לכתוב ספר? התחילו בלספר לכל מי שאתם מכירים שאתם כותבים ספר. ספרו להורים שלכם (והתעלמו מנענועי הראש שלהם ומשאלות כמו "מתי תהיה לך עבודה אמיתית?"). ספרו לאחים ולאחיות שלכם. ספרו למשפחה המורחבת משני הכיוונים. ספרו לחברים הכי טובים שלכם ולאלה מביניהם שהם אויבים שלכם. תאמרו לבן הזוג, תאמרו לכלב שלו. ואז תתחילו לספר לכל מי שאתם לא מכירים. תצאו בהצהרה רשמית בפייסבוק. תכריזו על זה בליווי סלפי חמוד באינסטגרם. תגידו את זה למישהו שפגשתם בבית קפה והתחלתם לפטפט איתו (כשהוא מתחיל לשאול שאלות כמו "על מה הספר?" ו-"באיזה הוצאה לאור?" ו-"איזה עוד ספרים כתבת?" פשוט תתעלמו).
תגידו את זה לעצמכם.
כל יום.
תחזרו אחריי: "אני כותב ספר".
(עכשיו אתם כבר חייבים לכתוב אותו).

תציבו לעצמכם דדליין

אז מה אם אתם לא יודעים איך לכתוב ספר, ואף פעם לא כתבתם ספר, ואין לכם מושג כמה זמן דבר כזה אמור לקחת?
תציבו לעצמכם דדליין, בכל מקרה. תסמנו אותו ביומן, שימו תזכורת באייפון. תחקקו אותו באבן. ואז תתחילו להציב לכם יעדים קטנים לדרך.
500 מילים ליום.
2,500 מילים לשבוע.
10,000 מילים לשבוע.
100,000 מילים עד סוף הקיץ.

צרו לכם מרחב משלכם

אז מה אם אין לכם משרד עם שולחן וכיסא מסתובב ופוסטרים עם ציטוטים מעוררי השראה?
צרו לכם מרחב משלכם. מקום שבו תוכלו לאבד את עצמכם בתוך המילים שלכם, למצוא השראה ופשוט להיות (נקווה שגם להיות פרודוקטיביים). זה יכול להיות בבית קפה אחר כל יום. זה יכול להיות בפינה של המרתף בבית של ההורים של הבויפרנד, שסידר לכם שם שולחן, מנורה וצנצנת מלאה מרקרים. איפה שזה לא יהיה, תהפכו את זה לשלכם. ותלכו לשם כל יום.

תתחילו לכתוב

אז מה אם אתם עוד לא יודעים על מה אתם הולכים לכתוב? אז מה אם עוד אין לכם סיפור או עלילה או אפילו כיוון כללי ברור? אז מה אם קראתם את כל המדריכים האלה ב-WikiHow (כמו זה, למשל), ואתם עדיין לא יודעים כל כך מאיפה להתחיל?
תתחילו לכתוב, מה שלא יהיה.
בהתחלה זה יכול להיות 500 מילים ביום. כתבו את 500 המילים האלה מדי יום ביומו. הסיפור שלכם יבוא. העלילה שלכם תתגלה. הדרך היחידה באמת להבין על מה אתם כותבים היא פשוט להתחיל לכתוב.

תכתבו סקיצה של פרק

אז מה אם אין לכם שום כוונה להיצמד אליה? אז מה אם אתם מאלתרים וממציאים תוך כדי עבודה? אז מה אם הדבר הזה גדל, משתנה ומתפתח כל הזמן?
(אזהרת ספויילר: זה טוב כשזה קורה.)
תכתבו סקיצה לפרק בכל מקרה. תוסיפו הערות. תנו כותרת לכל פרק. תוסיפו תיאור קצר, או תכתבו נקודות, או תציירו ציורים –תוסיפו כל דבר שמסכם את המטרה של כל פרק.
עכשיו יש לכם בידיים משהו שנראה כמו כיוון. לכו בכיוון הזה עד שאתם מרגישים שאתם חייבים לסטות ממנו. שלא כמו הדדליין שהצבתם, זה לא חקוק באבן. תנו לזה להתפתח מעצמו. תנו לזה להשתנות, לגדול ולקבל צורה לנגד עיניכם.
אלה יהיו הפיגומים שלכם.

עשו לעצמכם שגרת עבודה והיצמדו אליה

אז מה אם אתם יצורים יצירתיים שמבלים את חייהם בניסיון לברוח מהשגרה ומהסטטוס קוו? אז מה אם אין לכם בוס שדורש שתגיעו לעבודה?
אתם צריכים להגיע לעבודה, בכל מקרה. יום אחרי יום. עשו לעצמכם שגרה והיצמדו אליה.
אם אתם כותבים הכי טוב בבוקר, אז קומו מוקדם כל בוקר.
אם אתם יותר ינשופיים בטבע שלכם, אז תכתבו עד מאוחר בלילה, כל לילה.
אם אתם כותבים הכי טוב כשאתם גורבים גרביים בשני צבעים שונים וחובשים כובע על הצד...
מצאו את מה שעובד בשבילכם הכי טוב. עשו לעצמכם שגרה והיצמדו אליה.

אל תשימו לעצמכם רגל

תפסיקו לחטט בציפורניים. תפסיקו להסתכל שעות בתמונות באינסטגרם. תפסיקו להצדיק את "חוסר היכולת" שלכם לכתוב בתירוצים כמו "אני לא יודע מה אני רוצה להגיד", או "עוד לא החלטתי מה קורה אחר כך".
אל תשימו לעצמכם רגל, ופשוט תכתבו. משהו קסום קורה כשהמילים מתחילות לצאת ממך– אין לך מושג מאיפה המילים באות, אבל הן באות, ואתה מתבונן באצבעות שלך נעות על גבי המקלדת עוד ועוד, וכשאתה מרים את העיניים מהמסך כדי לקחת נשימה, אתה מגלה שעברו שלוש שעות.
האנרגיה של הכתיבה באה הרבה פעמים ממצב של הידחקות לפינה. אם אתם רוצים לצאת מהפינה הזו, הדבר הראשון שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לשים לעצמכם רגל.

תמשיכו לכתוב

אז מה אם אתם מרגישים ייאוש? אז מה אם אתם מרגישים אבודים לגמרי? אז מה אם יש לכם מחסום כתיבה מהגיהינום שאפילו כוס יין גדולה לא יכולה לרפא?
תמשיכו לכתוב בכל מקרה. אפילו אם זה ממש גרוע. אפילו אם זה נשמע כמו שטויות גמורות. אפילו כשאתם יודעים שתעשו על זה פס אדום בטיוטה השנייה.
זוכרים את כל האנשים האלה שסיפרתם להם שאתם כותבים ספר? הם מבטיחים שתצטרכו לקחת אחריות על מה שאתם עושים. הם הסיבה שאתם חייבים להמשיך לכתוב.

תהפכו את זה למשהו מוחשי

אז מה אם זה עדיין לא גמור? אז מה אם אתם לא יודעים איך זה יהיה בסוף, ומה שיש לכם עכשיו עדיין נראה לא כל כך הגיוני?
תדפיסו את זה, בכל מקרה. תהפכו את זה למוחשי. תקנו קלסר ותתחילו למלא אותו בפרקים לא גמורים אחד אחרי השני. אתם תראו איך עמוד כותרת שאין תחתיו כלום הופך לעמוד כותרת עם פרק תחתיו, ואז חמישה פרקים, ואז 100 עמודים, ואז 15 פרקים.
אתם מסתכלים על הספר שלכם נוצר.
תדפדפו בו. תרגישו את המשקל שלו בידיים שלכם. תתפעלו מהדבר הזה שיצרתם ותבינו שאסור לכם לעצור עד שהוא גמור.

תתייחסו לספר שלכם כאל ידיד קרוב

אז מה אם אתם לא באמת מבינים מה זה אומר? אז מה אם יש לכם מספיק חברים גם ככה?
כתיבה היא תהליך של התגלות שקטה, וכשהיא באמת עובדת אז... אתם, איך לומר, לא ממש מעורבים בעניין. תתייחסו לספר שלכם כאל ידיד קרוב (אבל לא כפסיכולוג), תרשו לעצמכם להיעלם בתוכו, תנו לספר לקחת את המושכות.
ובמובן מילולי יותר, תתייחסו לספר שלכם כאל ידיד קרוב, אבל ממש קרוב. עכשיו שהפכתם אותו למשהו מוחשי, אתם יכולים לקחת אותו איתכם לכל מקום. תכניסו אותו לתיק שלכם בבוקר כשאתם יוצאים מהבית. תנו לו מקום משלו לידכם על שולחן בית הקפה. תניחו אותו על השידה ליד המיטה לפני שאתם הולכים לישון.
אם אתם לא נהנים לבלות זמן אם הספר שלכם, איך תוכלו לצפות מאנשים אחרים ליהנות ממנו?
כמו כן, להאמין בעצמכם מאד עוזר. וקפה. המון המון קפה.

המחשבה פורסמה באנגלית בכתב העת Medium ומתורגמת לאלכסון באישור הכותבת.