אלכימיה של שתיקות

היה מי ששאל פעם: "מה יהיה עם השואה?"

ככל שהשנים נוקפות והשואה עוברת מהזיכרון אל ההיסטוריה, מתעצמת השאלה כיצד נכתוב עליה בעתיד, בזמן שייקח לה להסתפח אל קפלי הזמן שבהם שוכנים, למשל, גירוש ספרד וחורבן הבית בשנת 70 לספירה. השואה היא זיכרון בקרב מספר פוחת והולך של ניצולים. קרוב היום שבו לא יהיו עוד עדים ישירים, אותם "מי שהיו שם", שפעם אמרו לנו שרק הם "מבינים", האנשים שהעידו על "הפלנטה האחרת".

Yuval Yerach Cover-280x432

התשובות האפשריות לשאלה הן רבות. הספרות המודרנית והפוסט-מודרנית ויורשותיהן פותחות אינספור מסלולים למי שרוצה לכתוב ספרות שהנושא שלה הוא השואה. אבל אפילו ניסוח המשפט הזה מצביע על הקשיים: "ספרות שהנושא שלה הוא השואה" בא, ראשית, במקום "ספרות שואה", אותה ספרייה עמוסת יצירות וכרכים שנכתבו על ידי ניצולים כגון פרימו לוי, אידה פינק, ק. צטניק, אהרן אפלפלד ואחרים. וכשהדור השני כתב על עצמו ועל חוויותיו, נוצרה "ספרות שואה מדור שני". ומטבע הדברים, גם של הדור השלישי. מעבר לכך, רבים בימינו מנצלים את האפשרויות הספרותיות: דמיון פרוע וסאטירה, התחזות לזיכרון אותנטי, מבט בעיניו של מי שלא היה שם, זיכרונות של היכרות עם ניצולים, דוקו-דרמה מסוגים שונים, בדיונות על עתיד שלא היה, משחקים של "מה היה אילו?" ועוד.

אך בתהליך בלתי-נמנע, נגיע למצב שבו השואה תעמוד על המדף כמו גירוש ספרד וחורבן הבית השני. הדעת נותנת שאו-אז ייכתבו רומנים היסטוריים, עלילות דמיוניות שיירקמו ממרחק, שלא לומר ממרחקים. אפשר להפנות מבט אל המדף העמוס לעייפה ברומנים היסטוריים העוסקים בגירוש ספרד ותוצאותיו, רובם הגדול לא נכתבו בעברית, ולשער מה צפוי בעוד דורות אחדים. לעניין הזה, גירוש ספרד הוא רק דוגמה, ואין חשיבות לכך שסופרים עבריים בימינו ממעטים מאוד לפנות לכתיבת רומנים היסטוריים. פעם, בעתיד, גם בעתיד, יכתבו ספרות שתתמקם בשואה, שגיבוריה יעברו את השואה.

ומה בינתיים?

בינתיים, אחת התשובות היא הדרך שבחר ללכת בה יובל ירח ברומן שלו "השתיקות". ירח, בן 45, הוא נכד לניצולת שואה, וגם אמו נכללת במניין הניצולים, שכן היא נולדה "שם" וניצלה בזכות כפריים פולנים שגידלו אותה. ירח החל בתחקיר מקיף של קורות המשפחה, כשהסבתא מניה במוקד העניין שלו. הוא הלך עד להולדתה במהלך מלחמת העולם הראשונה וחקר כל תג ותג בחייה. כלומר, ראשיתו של הרומן בפרויקט של תחקיר, בהכנה דוקומנטרית מקיפה מאין כמוה, דקדקנית. כל פרט חשוב, כל מאפיין של הסביבה, של הזמן, של בני-האדם שממלאים את עולם חייה של מניה. לפנינו כותב שרצה לדעת הכול, שיצר לעצמו הר של עובדות ופיסות מידע, בניסיון הרואי לשחזר את רקמות החיים כולן, להחיות את סבתו מתוך התחקיר. מעשה אובססיבי של אלכימיה הוא העומד ביסוד הפרויקט של יובל ירח.

אך בכך אין די כדי ליצור ספרות. זוהי רק תחילת הדרך. היכולת לשחזר כמעט כל דבר היא רק כלי בידיו של הכותב ההופך לסופר. וזה מה שקרה ליובל ירח, ומכאן הנס של הספר שהוא כתב. לכן הוא ראוי להיקרא "רומן". ירח יוצר עולם שלם, ואנו נשאבים לתוכו, נספגים אל החרכים, אל שורשי השערות, אל מוח העצם של הגוף החי הקם לפנינו מתוך הטקסט. הקש הפך לזהב. כסופר אמיתי, ירח בונה את המציאות משלל פרטים, מודע לתפקיד החשוב של חפצים, מלים, פיסות נייר, נופים, מזג האוויר, ריחות, טעמים ולשונות שיוצרים את תחושת המציאות.

אנחנו חווים את הכול יחד עם מניה. ילדותה וגיל ההתבגרות שלה, נעוריה ונישואיה הראשונים, הזוגיות המתהווה, ההיריון והלידה, האימהות. אהבתה לעיר הולדתה קרקוב, כישרון הציור שלה, העולם הרגשי שלה, אותם חיים רגילים של אותו "אז ושם", קרקוב של שנות העשרים והשלושים. ודווקא כיוון שאנו יודעים מה יהיה, דווקא כיוון שיש לנו יתרון עליה, אנחנו מזדהים איתה שבעתיים, מלווים אותה בשמחה, בכאב, בתהייה, בכמיהה, בהשתוקקות, בתדהמה, בבעתה. אנו חיים איתה את חייה. וכך, מה שקורה לה, קורה לנו. והתוצאה היא ש"השתיקות" נפתח בפנינו כרומן, קורם עור וגידים מתוך התחקיר ועוטף אותנו. הקריאה מעלה תחושות המוכרות לרבים מאיתנו שקראו את "הזהו האדם?" של פרימו לוי, ועיקרן תחושת השכנוע, אפילו בחוצפה מסוימת הוודאות, שאילו היינו "שם", כך היינו חווים את הדברים. דומה שזהו המנוע העמוק המניע את המחבר: הרצון לדעת "איך זה הרגיש", מתוך הבנה שידיעה כזאת בלתי-אפשרית "אובייקטיבית", אך נגישה במידה רבה, במידה הרבה ביותר, בזכות הספרות. והרי זהו כוחה.

וכך אנחנו מניה, חיים בעורה על פני מאות עמודים. עד כדי כך שאיננו מפקפקים בפרספקטיבה שלה. איתה אנחנו עוברים הכול, ובפרט במהלך השנים הקריטיות. העולם המצטמצם והולך, קרקוב שלה הסוגרת עליה ועל משפחתה הקטנה, המעבר מדירה לדירה, הכליאה בגטו, הגירוש למחנה העבודה הגהינומי פלשוב, הרכבת לאושוויץ, מחנה המוות, מחנה העבודה בקצה המערבי של האימפריה הנאצית, צעדת המוות וכך עד שמניה נעטפת בשתיקותיה, עם הגעתה ל"עולם שאחרי השואה". אנו כמעט שוכחים שאנחנו יודעים יותר ממנה, שאנחנו רק קוראים, רק מלווים אותה בטקסט. זוהי הצלחתו הגדולה של יובל ירח. אנחנו שוכחים את הכול, ואת עצמנו, ואנחנו יודעים רק מה שהיא יודעת, וכך אנחנו נעטפים בשיקולים שלה, בדרכיה להגיב למציאות, במהלכים שהיא נוקטת כדי לשרוד, כדי לשמור על בעלה, כדי להציל את בתה התינוקת.

מניה עושה תמיד מה שצריך. היא אינה מרחיקה מבט, אינה מרבה בהרהורים, אינה נוברת במר גורלה ואינה שוקעת בבחינת הדברים. יסוד של תקווה מפכה בה תמיד, תקווה מיידית, מעשית, לא פעם חושית. מול כל מצב, היא מגיבה מתוך תקווה אינסטינקטיבית: כסף, אוכל, היגיינה, סניטציה, חום וקור, שרירים כואבים, גב דואב. תקוותה מעכלת את המתרחש, כאיבר גוף. בתה גדלה בכפר, הרחק ממנה, אבל התקווה נמשכת עד אליה: היא שם, היא אוכלת, אוהבים אותה, היא תחיה. בדרך, לאחר הזוועות הנוראות ביותר, לאחר שהמציאות אינה מציעה כל אפשרות לאשליה, דומה שלבה של מניה מתרוקן, שהיא אינה יכולה לעסוק אלא בקיום המכונה שתביא אותה אל סופה של המלחמה, סופו של המשטר המושל בחייה ומאיים לבלוע אותה בכל רגע, ותביא אותה אל בתה. התקווה חזקה מן הניתוח הרציונלי כפי שהגוף, אפילו במשבריו, חזק מכל מה שעשוי להשפיע עליו. ולא פעם, בעיקר בעומק התופת, אנחנו חשים שמדובר בעניין של זמן, במאבק בין כליה העלולה לבוא על מניה לפתע פתאום ובין הכליה המכרסמת בנאצים מיום ליום.

כל העולם הזה נרקם באמינות רבה בידיו העמלות של יובל ירח. בספר מרשים של כמעט 560 עמודים קורה שפרט זה או אחר אינו מסתדר בדיוק, שנימת קול בעברית המייצגת יידיש, פולנית או גרמנית, אינה מדויקת, שהלשון הישראלית של המחבר מבצבצת מעט יותר מדי, אבל אין בכך כדי לגרוע מן ההישג הוודאי של "השתיקות". עד שיבוא הדור שלא ידע את השואה, כתיבה כזאת היא האפשרות הזמינה ביותר שלנו להיות "שם". לבקר בפלנטה האחרת, ולשכוח שנקלענו רק לביקור.

"השתיקות", מאת יובל ירח, ראה אור בהוצאת "כנרת זמורה", 2016.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק