אמנות ההרגעה

מוזיקת מעליות כניסוי מתמשך בבני אדם
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

השם  "מוזיקת מעליות" גורם לרוב האנשים לחשוב על סוג של מוזיקה שאחדים יאפיינו אותה כנעימה וידידותית לאוזן, ואחרים יקראו לה רעש רקע משמים, בלשון עדינה -  מין עיבודים קלים של ג'אז או מוזיקה קלאסית, לכל היותר של להיטים משנות השישים. היא אכן נוגנה במקור במעליות – לפי ההסבר הרווח, במעליות של גורדי השחקים הראשונים בניו יורק כדי להרגיע את הנוסעים המפוחדים – ונפוצה גם בבתי מלון, במרכזיות טלפוניות, בסופרמרקטים וכולי.

מיוזאק, החברה שהמציאה את מוזיקת המעליות, נולדה בכלל בתחילת המאה העשרים כחברת רדיו חוטי (Wired Radio), המצאה של ג'ורג' אוון סקווייר, קצין בצבא האמריקאי ופטנטאי מצטיין. אחרי שהרדיו כפי שאנו מכירים אותו היום הביס את ההמצאה של סקווייר, עברה החברה לשיווק מוזיקת רקע לעסקים שונים. במהרה החלו מנהלי השיווק בחברה לטעון שהמוזיקה שלהם לא סתם נעימה לאוזן ונטולת פרסומות, היא גם משפיעה על התנהגות המאזינים: מיוזאק ניסתה לשכנע מפעלים ומשרדים שעובדים ששומעים את המוזיקה שלהם תוך כדי עבודה יהיו יעילים יותר ומרוצים יותר, ייעדרו פחות ואפילו יעשו פחות טעויות.

במהלך השנים הבאות פיתחה מיוזאק את מה שייקרא "גירוי הדרגתי" (Stimulus Progression): רצפים של חמש עשרה דקות של מוזיקה "יעילה", במקצב ובווליום שמתגברים בהדרגה, וחמש עשרה דקות של הפסקה, כלומר שקט. השיטה הזו יושמה במהלך מלחמת העולם השנייה באלפי מפעלים, והחברה השתמשה בתגובותיהם של הפועלים כדי לשכלל אותה – הם בדקו איזה סוג של מוזיקה משפיע על עובדים להיות יעילים יותר ושמחים יותר, אבל לא שמחים מדי. "כשאנשים מתחילים להקשיב הם מפסיקים לעבוד," אמר אחד הבכירים בחברה. מיוזאק לא רצתה שעובדים ירקדו וימחאו כפיים תוך כדי עבודה. המוזיקה הייתה אמורה לפעול על הנוכחים – קשה לומר מאזינים – באופן פחות או יותר בלתי מודע.

מוזיקת המעליות זנחה בשלב כלשהו את הטענות המדעיות שלה. בסוף שנות הששים היא חוותה תקופת שפל, כשהעיבודים המונוטוניים שזוהו עמה זכו ללעג מצד הדור הצעיר שהיה עסוק במוזיקה מעניינת הרבה יותר. מיוזאק הפך לכינוי למוזיקה תפלה וחסרת השראה (כזכור, ג'ון לנון שר לפול מקרטני: הצליל שלך הוא מיוזאק לאוזניי, The sound you make is muzak to my ears). מי שניצל את הפער הזה היו חברות כמו יסקו (Yesco), שיצרה פלייליסטים של מוזיקה פופולרית בצורתה המקורית, ולא בעיבודים לעוסים.

מיוזאק ניצלה לבסוף כשאיש העסקים שקנה אותה רכש גם את יסקו ומיזג ביניהן. בינתיים מוזיקת רקע, שלא נקראה יותר מוזיקת מעליות, הביסה את השקט בכל חנות, קניון, מסעדה ובית קפה. אבל גם אם דובר הפעם בשירים במצב הצבירה המקורי שלהם, זה ממש לא אומר שמישהו היה מודע אליהם. את הטענות על יעילות החליפו ממצאים מבוססים על התנהגות צרכנים: בניסוי אחד, למשל, שנערך באחד הסופרמרקטים, התגלה כי יותר בקבוקי יין צרפתיים נמכרו אם הרשת השמיעה שירים צרפתיים, ויותר יין גרמני אם הושמעו שירים גרמניים. למרות זאת, רוב הלקוחות שנשאלו על כך לא היו מודעים למוזיקה ששמעו. ניסויים אחרים מצאו, בפשטות רבה יותר, שסוג המוזיקה משפיע על הזמן שלקוחות מבלים בחנויות ועל כמות הכסף שיוציאו.

עיצוב סאונד (במיוזאק קוראים לעוסקים בכך: אדריכלי סאונד) הפך להיות חלק מזהותו של עסק, מרכיב בהגדרה שלו. היא דרך לספר לקונים איזה מין עסק זה עוד לפני שהם נכנסים פנימה: גרסאות דאנס של להיטים יספרו לכם שאתם ברשת בגדים מהירים כלשהי; שירים של סטינג יספרו סיפור אחר. זהות קהל היעד משפיעה לא רק על בחירת השירים, אלא גם על הרווח ביניהם: אם קהל היעד צעיר, השירים בדרך כלל יוחלפו זה בזה מבלי להסתיים, וקהל מבוגר יותר מעדיף מעברים הדרגתיים ואפילו שנייה של שקט. המקום המכובד שיש לגרסאות כיסוי, אגב, אינו נובע דווקא מתמלוגים נוחים יותר. עיבוד מחודש של שיר ישן פונה הן לקהל צעיר, בזכות צליל מעודכן יותר ולפעמים גם כי הם מכירים את המבצעים, וגם לקהל מבוגר יותר שמכיר את השירים המקוריים, גם אם לא תמיד יכול לקשר באופן מודע בין העיבוד למקור.

גם אם מוזיקת המעליות במובנה המקורי קיימת עדיין רק בכמה שמורות כמו קומות הלובי של בתי מלון (ולפי הדיווחים גם ביפן), הרעיון של מוזיקת מעליות השתלט על העולם: מוזיקה שלא משנה בדיוק מה היא או אם אנחנו אפילו מקשיבים לה, היא שם כדי לגרום לנו לעשות משהו. אגב, מעניין כי בעוד השימוש במוזיקת רקע במפעלים זכה לביקורת כמניפולציה פסיכולוגית, על הצרכנים  איש לא מגן.

ומהיבט נוסף, בעוד לעסקים מותר להשתמש באמצעים האלה כדי ליצור "זהות", דווקא מקומות עבודה מקדשים את האינדיבידואליות המוזיקלית של עובדיהם: עובדים במשרדים גדולים עובדים בדממה או איש איש ואוזניותיו; במשרדים קטנים יותר יש לפעמים הסכמה לגבי מי שמותר לו לנגן מוזיקה או באילו תנאים. מקומות העבודה היחידים שבהם מתנגנת מוזיקה "מלמעלה", מוכתבת מראש, הם מקומות עבודה שמופנים החוצה, לצרכן. האם מקומות עבודה אינם חושבים שהם מסוגלים ליצור עבור עובדיהם זהות אחידה ומשכנעת כמו אלה שחנויות או מסעדות יוצרות? יכול להיות, או שהמוזיקה הזאת פשוט עולה למישהו על העצבים.

עוד על מוזיקת מעליות בניו יורקר ובסקפטואידומוזיקת מעליות במובן הטכני – ארקייד פייר מנגנים בתוך מעלית (ותודה לגיא חג'ג')

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שערברק אובמה בעמדת האזנה. צילום: צ׳יפ סומודבילה, ״גטי אימייג׳״


תגובות פייסבוק

2 תגובות על אמנות ההרגעה

תמיד הטריד אותי חוסר ההבנה בקניוני ישראל. במקום מוסיקת רקע חסרת זהות כמעט בכל קניון בישראל אתה מקבל את "קול הקניון" ושרשרת פרסומות המקומיות. ביניהם להיטי "מזרחית" עדכניים.
בישראל למדתי להעריך מוסיקת מעליות מתוך החיסרון.
יש מן הסתם חברת מיוזק ישראלית מכיוון שרוב בתי הקפה מנגנים פלייליסט זהה. בדרך כלל הוא פונה לבני 55 פלוס-מינוס 10...