אני מפחדת מאמריקאים

אחר הצהריים משמים אחד, לפני מספר שנים, כשעבדתי באוניברסיטת נורת'ווסטרן הטלפונים של כולם החלו פתאום לצלצל בבת אחת. עניתי לטלפון שלי ושמעתי הודעה מוקלטת המודיעה על כך שאיש חמוש מסתובב בקמפוס וכל השערים והמחשבים ננעלים.

חשבתי לי: "עד עכשיו לא הבנתי את זה, אבל זה הסיוט הכי נורא שלי. האם אני עומדת למות?”

בסופו של דבר העוצר בוטל ואינני יודעת מה קרה לאיש החמוש. יכול להיות שהיו אלו רק תעתועי הדמיון של מישהו, או שהאיש פשוט הלך משם. כמובן שלא הייתה זו הפעם הראשונה שבה הרהרתי עד כמה נורא הוא לאבד את החיים באירוע ירי ציבורי (או גרוע מכך לשמוע שזה קרה למישהו מיקיריך), הפעם זה היה ממשי יותר מהפעמים האחרות שבהן חשבתי על כך, בעודי צופה בדיווחי החדשות.

הייתי יכולה לירות באדם שהצביע נגד ההחלטה להגביל את הזכות לנשיאת נשק

סיפורים על אירועי ירי ציבורי תמיד הטרידו אותי אבל מאז שיש לי ילדים הפכתי לאובססיבית לנושא. אני קוראת את כל הכתבות ואת כל התגובות בטוויטר ובפייסבוק, וקשה לי להאמין שישנם אנשים רבים כל כך בארץ הזאת שחושבים שהמצב הזה סביר. אם הייתי יכולה לירות באדם שהצביע נגד ההחלטה להגביל את הזכות לנשיאת נשק, כך שאירועים כמו הירי שהתרחש בבית הספר היסודי Sandy Hook לא יקרו שוב, הייתי עושה את זה. מזל שאין לי אקדח.

וכך אני עושה את מה שאני יכולה: אני תורמת כסף למטרות שאני מאמינה בהן (כמו לחוקק חוקים טובים יותר לבקרה על נשיאת נשק, ולא לסלק כלי נשק קיימים). אני מתכתבת עם נציגי בקונגרס ומנסה לבטא את עמדותיי באופן משכנע במדיה החברתית. אני חושבת שלהעלות פוסט בפייסבוק ולסיים אותו עם המילה "אידיוט" לא יתרום לאמינות שלי או יגייס תומכים לעניין.

ובכל זאת אני מרגישה שאני לא עושה מספיק וזה מלבה את הפחד שאני מרגישה. הפחד שלי הוא להיקלע לאחד מאירועי הירי הללו או גרוע מכך שילדיי יקלעו לאירוע כזה. לאחרונה החרדה שלי התחלפה בסוג חדש של אימה:
אני חוששת שאנו חיים בפחד מטרור אבל לא במידה מספקת כדי לדרוש חקיקה שתמנע מטרוריסטים פוטנציאליים להשיג נשק.

אני חוששת מהעובדה שאנשים מתנגדים ל"ממשל גדול" אבל תורמים כסף לארגון ה- NRA (איגוד הרובאים האמריקאים) השולט על הנגישות של הסוכנות הפדרלית CDC לנתונים.

אני חוששת מכך שאנשים מתייחסים בקלות ראש לאפשרות שילדיהם יחזיקו בנשק, למרות שאירועים כאלה יכולים לקרות ולמעשה כבר קרו.

אני חוששת מכך שאנשים רבים – אינני יודעת מדוע – חשבו שזה מעשה אמיץ, מצחיק או מרשים לירות קליעים בעותק של עיתון שדיווח על כך שאנשים רבים מפוחדים.
אני חוששת מכך שאנשים החליטו שכאשר האבות המייסדים כתבו את התיקון השני לחוקה הם התכוונו שזה יהיה ראוי ופטריוטי שאנשים יסתובבו סביב מקום פולחן כשהם חגורים בנשק גלוי לעיני כל.

אנחנו שוב ושוב נסחפים לדיון הסמנטי המיותר האם רצח נוסף הוא אירוע טרור או "רק" ירי המוני על סמך צבע עורו, דתו, ועמדותיו הפוליטיות של היורה

אני חוששת מכך שאנחנו שוב ושוב נסחפים לדיון הסמנטי המיותר האם רצח נוסף הוא אירוע טרור או "רק" ירי המוני על סמך צבע עורו, דתו, ועמדותיו הפוליטיות של היורה, והאם זה לא מכובד להציע שיישום מדיניות ופעולות אכיפה הן יותר אפקטיביות ממחשבות ותפילות. כאילו שרק אם נסדיר נאת ההבחנות הללו נוכל באמת לגשת לפתרון המהותי של הבעיה.

ואני עדיין מפוחדת מהמחשבה שאני חיה במדינה שבה 20 ילדים, ילדים, יכולים להירצח וכאילו כלום, הממשלה לא עושה דבר בנדון.(בניגוד למה שקרה בשיקגו ב-1958, כאשר 87 ילדים נשרפו למוות בשריפה בבית הספר Our lady of Angels. אז שונו נהלי הבטיחות לטיפול באש ברחבי המדינה כדי למנוע הישנות מקרה כזה). כיום מקרה כמו זה שקרה ב-Sandy Hook – יכול לקרות שוב מחר, או בכל יום אחר ועדיין יש שיטענו "הילדים המתים שלך לא יפגעו בזכויות שלי".

איך זה יתכן? איך אנחנו יכולים לחיות באותה מדינה, להשתמש באותו מטבע ובאותם שירותי דואר, לחגוג את אותם חגים לאומיים, לצפות באותם אירועי ספורט, ולהשתמש באותן רשתות חברתיות? אני מבועתת מהמחשבה שאני חיה בין האנשים האלה.

הגעתי למסקנה שאני יכולה לעשות כמה דברים קטנים, אבל לא מעבר לכך, אני יכולה להכיל את זה עד גבול מסוים, לפני שאשתגע ואאבד את היכולת ליהנות ממה שיש לי. זה קרה מספר פעמים בשבועות האחרונים, כשדעתי הוסחה מילדי המקסימים, היפים והבריאים בגלל שהייתי שקועה בקריאת רבה ככל שיכלתי אודות ירי, בקרת נשק והזכות לשאת נשק. זה בזבוז משווע של זמני היקר.

הנסיעה לכלבו הקרוב הייתה כל כך מורבידית, הרהרתי עד כמה קל לירות במקום כזה, עד כמה חלולים ומגוחכים כל קישוטי חג המולד כשהמדינה מצויה במצב כזה. עם זאת הבנים שלי לא מודעים למצב וזה חובתי – וזכותי – לאפשר להם ליהנות מהימים האלה. אבל, אני אומרת לכם, קשה להיכנס לאווירת החג.
יתכן שמבחינות מסוימות העולם היה מקום הרבה יותר נעים לפני הופעת הרשתות החברתיות, כמו בשנים הראשונות שלי בארץ הזאת, כשעוד לא הייתי לחלוטין מודעת לדעות של שאר האזרחים במדינה. בתור סופרת ובלוגרית אני מרגישה שזה יהיה מוזר ונבער מצדי לשאוף לנתק את עצמי מהעולם, אך לצערי זו המציאות עמה אני מתמודדת.

אני חשה שאם העולם הוא מקום כל כך מפחיד, אם אני לא יכולה לעשות דבר בנדון מלבד לתרום כסף ולהביע את דעתי, ברגעים מסוימים הברירה היחידה שלי היא להתנתק ולכסות את הראש בשמיכה, אולי שם בטוח יותר.

 

קלייר זלקי היא סופרת ובלוגרית אמריקנית. הבלוג שלה זמין כאן.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי קלייר זלקי.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על אני מפחדת מאמריקאים

01
בנצי בר טלולה

אכתוב המלצה בעברית לקלייר, שכנראה לא תדע לעולם לקרוא אותה:
היי קלייר, קחי נשימה, תרגעי קצת.
ועכשיו, אחרי שאת רגועה טיפה, קחי נשימה נוספת ונסי להפנים שהדרך שלך היא לא בהכרח הנכונה ביותר, לא בהכרח החכמה ביותר ולגמרי לא בהכרח זו שתוביל למציאות טובה יותר.

סה"כ אוסף ליהוגים מרשים של מילאניאל קלאסית (או דור איקס שנורא רוצה להיות מילניאל) לא מעבר ובטח לא כלום בעל משמעות.