אני נורמלי? השתגעת?

כולם (כמעט) רוצים להיות נורמליים, או בניסוח אחר: כולם (כמעט) רוצים להיות "כמו כולם". רובנו, יש להודות, גם אמביוולנטיים לגבי הרצון הזה. הנורמה היא להתייחס אל עצמנו כדומים אבל מעט שונים, חריגים "במקומות הנכונים". האדם הוא מטבעו חיה חברתית ולמרות שלא נודה בזה בקלות, רובנו הגדול רוצה להיות חלק מהעדר ולא להרגיש ככבשה השחורה שנותרת מחוץ למרעה. הרצון העז הזה מוביל לכך שרובנו מאוד מתאמצים להיתפס בעיני עצמנו ובעיקר בעיני הסביבה כמשתייכים לאותה קבוצת עילית אמורפית של "הנורמליים" ונגזרים ממנו ניסיונות, לעיתים נואשים, לעשות בחירות "נורמליות" שיחזקו את הרושם הנורמלי שאנחנו עושים על סובבינו הנורמליים-לכאורה.

ההגדרות לנורמליות משתנות כמובן מתרבות לתרבות ומעת לעת הנורמות מתעדכנות. הלא-נורמלי של האתמול הוא הסטנדרטי של המחר. רובנו בוחרים להסוות ולטשטש את החלקים הלא-נורמליים שלנו ובמידה וזה בלתי-אפשרי בוחרים להדגיש את מה שכן נורמלי בנו. המסכנים באמת הם אלו שיודעים, או לכל הפחות מאמינים, שהם באמת לא נורמליים: אלו שמשהו בהיסטוריה שלהם, בסגנון החיים שלהם בהווה או בתכניותיהם לעתיד חורג מהנורמה. אלו צריכים לעשות מאמץ מיוחד להיראות נורמליים או, לחלופין, למצוא להם מעגל השתייכות אלטרנטיבי, כזה שמגדיר "נורמליות" באופן אחר. אם הם בני-מזל החריגות שלהם תוכר כלגיטימית ותעבור מן השוליים אל הזרם המרכזי עוד בימי חייהם.

הצורך להשתייך
המשאלה להיות נורמלי קשורה בצורך להשתייך. היינץ קוהוט, תיאורטיקן פסיכואנליטי חשוב, התייחס לצורך הבסיסי של אנשים בתחושת "תאומות", תחושה של שייכות ומקובלות. לדבריו, ללא החוויה של דמיון תאומי לחברים בקבוצה אליה אנחנו משייכים את עצמנו, ניוותר עם דימוי וערך עצמי רעועים ושבריריים וזו סיבה מספיק טובה לא לצאת יותר מדי מהקווים.

זווית אחרת על המשאלה להיות נורמלי טוענת כי מקורה ברצון הראשוני להיות ראויים לאהבת הורינו על-ידי כיבוד כלליהם ואימוץ האידיאלים שלהם. אנחנו יוצאים לעולם, לפחות על-פי הגישה הפרוידיאנית, כפראים מלאי תשוקות וחסרי כל עידון ורק האיום ההורי בעונש או באובדן האהבה הופך אותנו לבני-תרבות שמסוגלים לשלוט, לפחות רוב הזמן, בדחפיהם. כלומר, ההערכה העצמית שלנו צומחת (או קמלה) על בסיס המידה בה התנהגויותינו, ואולי גם מחשבותינו, תואמות את ציפיות ההורים.

אם כך או אם כך, עם הזמן מתרחב המעגל החברתי המשפיע על הערכתנו העצמית ובהתאם לכך על בחירתנו בנורמליות. זה מתחיל בינקות: אחד הפחדים הגדולים של הורים צעירים הוא שילדם לא יהיה נורמלי. הם נעזרים באחוזונים וביועצות כדי לוודא שהכל בסדר, שאין חריגות סטטיסטיות, משווים לבן של השכנים ולבת של הדודים. למעשה, הבחירה בנורמליות מתחילה אף לפני הלידה: סביר להניח שעוד לפני שילדם הרך יצא לאוויר העולם הוא כבר עבר בדיקות שונות ומשונות כדי להבטיח שיש לו הפוטנציאל לשאוף לנורמליות.

השאיפה לנורמליות מתחילה לבקוע בילדים עצמם עם הנץ המודעות החברתית, כשהם מבקשים שירכשו להם את אותם הצעצועים ש"יש לכולם", מתעצמת בגיל הנעורים כשהמתבגרים מבקשים את אותם הבגדים ש"כולם לובשים" ותובעים לעשות את מה ש"כולם עושים", ממשיכה אחרי הצבא כשהישראלי המצוי נוסע לטיול המתחייב (אם הוא לא רוצה לנסוע כמו כולם להודו, אז הוא נוסע כמו כולם לדרום-אמריקה) ומדלג לאחר מכן בין אינספור ניסיונות שלנו לחקות זה את זה ולהתאים למכנה משותף רחב שמשמעותו היא פשוטה: אתה כמו כולם. אתה נורמלי. אתה יכול לנשום לרווחה.

הפחד מטירוף
בסרט "זורבה היווני", זורבה נוזף באורחו האנגלי המנומס: "מה בעצם חסר לך? אתה צעיר ועשיר, בריא וגם בחור טוב... שום דבר לא חסר לך מלבד דבר אחד חשוב - הטירוף... ובלי הטירוף איזה טעם יש לחיים שלנו?". אבל נראה שרובנו, בניגוד לזורבה, לא תופסים זאת כך ואולי חלק ממה שדוחף אותנו אל חיק הנורמליות הוא הפחד להשתגע. אנחנו מכירים את החלק הפסיכוטי באישיותנו, חלק שעל-פי הפסיכואנליטיקאי הנודע ווילפרד ביון קיים בכולנו, ובוחרים להתרחק ממנו כמו מאש. שוכחים ש"אנו באמת דלים אם אנו שפויים בלבד" כדברי דונלד ויניקוט, אנליטיקאי ידוע אחר. במילים אחרות: אנחנו חוששים לצאת מדעתנו ולכן אנחנו עלולים להתבצר בה, או גרוע יותר: בדעתם של ההמונים.

נראה שכוחות חברתיים חזקים מנסים לנרמל אותנו יותר ויותר. סוכן חשוב של הנורמליזציה הוא הממסד הפסיכיאטרי, שחברות התרופות מעניקות לו רוח גבית. השימוש בתרופות לנרמול הקשב והריכוז ולנרמול מצבי-רוח הפך שכיח מאוד ויותר מדי פעמים אני נתקל באנשים ששכחו איך זה מרגיש להרגיש. הקומיקאי הגאון לואי סי-קיי הציע בראיון טלוויזיוני לתת לעצב ולבדידות להיכנס בנו "כמו משאית". מכיוון שאנחנו נרתעים מכל מגע עם העצב ומנסים להתנער ממנו מהר ככל האפשר, אמר סי-קיי, אנחנו לעולם לא מרגישים לגמרי עצובים, אבל גם לעולם לא לגמרי שמחים. ואכן, כל עצבוב קל וכל חשש מרפרף עלול להיתפס בעיני מי שמורגל בתרופות ממסכות כרמז להתמוטטות נפשית המגששת את דרכה אליו ולהוביל למשאלה לחספס עוד יותר את איברי החישה הרגשיים. נדמה שהציפייה היא שהלב יימנע מקפיצות, שקו ישר, כזה שמאפיין בדרך-כלל מתים, ישתרע לאורך המוניטור הרגשי שלנו.

במקביל למאמץ לנרמל מצבים רגשיים ותכונות קוגניטיביות, שוקד הממסד הפסיכיאטרי על מציאת קטגוריות אבחוניות חדשות, שהופכים חלקים גדולים יותר ויותר מהאוכלוסייה ל"לא נורמלים". באופן מעניין יש לא מעט אנשים כואבים שכמהים להגדרה פסיכיאטרית שתאפשר להם, לכל הפחות, להרגיש פחות בודדים. אולי לא ממש נורמליים, אבל לפחות עדיין חלק מהמין האנושי.

הבריחה מבחירה
סיבה נוספת לבחור בנורמליות היא הרצון בבריחה מבחירה. בחירות אינדיבידואליות, על כל האחריות שהן מביאות עימן, יכולות לעורר אימה. להצטרף למה שבחר "העם", "הרוב" או "כולם" זה להשתחרר במידה רבה מהאחריות הזו. מושג שתפס תאוצה בשנים האחרונות הוא "חכמת ההמונים", ההנחה כי חכמת ההמון גדולה מחכמתו של המומחה היחיד. יש משהו מפתה בנהירה אחרי העדר, גם בשל ההנחה שאם רבים עושים משהו אז סביר להניח שהם יודעים מה הם עושים, וכנראה גם בשל העובדה שצרת רבים היא חצי נחמה ואם כולם טעו כמוני אז אני מרגיש פחות אידיוט. אבל יש לזכור שחוכמת ההמונים תלויה במגוון רחב של דעות וללא פרספקטיבות שונות שיסייעו במלאכת הבחירה, הקונספט קורס אל תוך עצמו והופך לטיפשות המונית. יתרה מכך, חכמת ההמונים עלולה להיות משוגעת לחלוטין, חולנית ומסוכנת וליצור נורמות הזויות ומעוותות. דוגמא לכך היא הבחירה של רובו הגדול של הציבור הגרמני לשתף פעולה עם ערכי המשטר הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

נורמלי מעבר לטווח
מאיר אריאל סיפר פעם כיצד, בתקופה בה התגורר בקיבוץ, התעקש לשמור על הדשא של השכן ירוק יותר, בניסיון לסגת מתחרות וכנראה גם לשמור על האינדיבידואליות שלו. לדבריו הוא הקפיד להימנע מלטפח את החלקה שלו עד שעורר את זעמו של השכן, שלסירובו העיקש של אריאל להשקות את הדשא הגיב בשאלת התם: "תגיד, אתה נורמלי?" ונענה בתשובה המוחצת: " "לא! מה אתה חושב שאני לא נורמלי להיות נורמלי? אני לא נורמלי!"

אחת ההגדרות המילוניות השכיחות למילה "נורמלי" היא "בריא בגופו ובנפשו", אבל כלל לא בטוח שמי שהוא נורמלי הוא בהכרח גם בעל נפש בריאה. אנחנו רגילים לחשוב על אנשים המנותקים מהמציאות כלוקים בנפשם, אבל גם אלו שמעוגנים מדי במציאות, באופן כזה שהם מנותקים מהעולם הסובייקטיבי שלהם ומיצירתיותם, יכולים להיחשב לחולים. אלו אנשים נורמליים באופן לא-נורמלי, אנשים שלוקחים את הנורמליות לקצה. כאשר הבחירה בנורמליות היא ברמה, ובכן – נורמלית, האדם בוחר בחירה מודעת להתאים את עצמו לציפיות החברה והוא יודע לעצור את זה במקומות בהם הפשרה היא מרחיקת-לכת מדי ונוגעת בנקודות שהן עקרוניות עבורו.

לעומת זאת, טוען ויניקוט, במצב בו יש פיצול עמוק בין "העצמי האמיתי" (החלק הנאמן למקור של עצמנו) לבין "העצמי הכוזב" (החלק המשמש קליפה מגנה השומרת על הגרעין האמיתי שלנו בהתקשרויותיו עם הסביבה), יכולת הבחירה של האדם אובדת משום שהוא מאבד קשר עם האותנטיות שלו ואין לו דרך להבחין בין רצייה לבין ריצוי. האדם הנורמלי באופן פתולוגי הוא אדם שאינו נוטה להתבונן אל תוך נפשו או אל תוך נפש זולתו. אין לו מצבי רוח, הסתגלותו לדרישות המציאות החיצונית היא מושלמת והוא נראה יציב ובריא במיוחד לעין בלתי-מזוינת. למעשה אדם כזה מנסה להגן על עצמו מכאב בלתי-נסבל, כאב שהוא חש שלא יוכל לעמוד בו, אך זאת במחיר הכבד של ניתוק רגשי מעצמו ומהסביבה.

זה נורמלי לרצות להיות "נורמלי", אבל חשוב לדעתי שנחזיק תמיד בעמדה ביקורתית כלפי המושג הזה של נורמליות ונזכור את הנזילות שלו ואת האופן בו התמצקות מוגזמת שלו עלולה להיות מגבילה ולעיתים אף מסוכנת. חשוב גם שנשאיר מקום לחריגים, למשונים, לגאונים ולפורצי-הדרך. אלו עשויים ללכת לפני המחנה (או המכנה המשותף), גם אם בהליכה עקומה, ולגלות בפנינו אפשרויות חדשות.

רועי סמנה הוא פסיכולוג קליני ובעליו הגאה של הבלוג ״משחק במילים״.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רועי סמנה.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על אני נורמלי? השתגעת?

01
אורי אוחיון

מעולה. מחכים ומעמיק.
חשוב לציין שהנורמות הן מנגנון הגנה הכרחי וחיובי בכל חברה. הן ממלאות תפקיד חשוב בשמירה על היציבות ועל הצמיחה.
הפוסטמודרניזם הוא אולי ניפוץ של נורמות שהיו חונקות מדי. והאתגר הוא לבנות משהו חדש וגמיש יותר

03
דבורה

רועי, תודה גדולה על המאמר,
קראתי ובראשי התנגן השיר:

תיק של פלסטיק
מילים ולחן: פיט סיגר
תרגום: חיים חפר

תיק של פלסטיק, תיק של נילון,
הולכים כל התינוקות לגן
עם תפוח, עם בננה, כובע טמבל על ראשם.
ומנגנת הגננת
עוגה עוגה ושפן קטן
ואומרת: כשתגדל, אז תהיה כמו כולם.

תיק של פלסטיק, תיק של נילון,
יושבים הם בגימנסיות
ישעיהו, ירמיהו, יוליוס קיסר, הרמב"ם.
אחר כך הולכים ביחד
עם הדבורות והחסיות
לקיבוץ, לחוץ לארץ, או לצה"ל כמו כולם.

הם לומדים בירושלים
ועושים את הבחינות בזמן,
תיק של פלסטיק, תיק של נילון,
מקבלים הם לידם,
ועובדים בשעות הקיץ
במשרד על יד שולחן קטן
ושותים הם תה בעשר עם הסנדוויץ' כמו כולם.

מתחתנים מיד אחר כך
עם שבעים דודות וגיס אחד -
תיק של פלסטיק, תיק של נילון -
מתנות לדירתם,
עם הזוג משה וחנקה
הם יוצאים במוצאי-שבת
ויולדים הם את אילנה ואת אודי כמו כולם.

תיק של פלסטיק, תיק של נילון...

רועי, תודה גדולה על המאמר,
קראתי ובראשי התנגן השיר:

תיק של פלסטיק
מילים ולחן: פיט סיגר
תרגום: חיים חפר

תיק של פלסטיק, תיק של נילון,
הולכים כל התינוקות לגן
עם תפוח, עם בננה, כובע טמבל על ראשם.
ומנגנת הגננת
עוגה עוגה ושפן קטן
ואומרת: כשתגדל, אז תהיה כמו כולם.

תיק של פלסטיק, תיק של נילון,
יושבים הם בגימנסיות
ישעיהו, ירמיהו, יוליוס קיסר, הרמב"ם.
אחר כך הולכים ביחד
עם הדבורות והחסיות
לקיבוץ, לחוץ לארץ, או לצה"ל כמו כולם.

הם לומדים בירושלים
ועושים את הבחינות בזמן,
תיק של פלסטיק, תיק של נילון,
מקבלים הם לידם,
ועובדים בשעות הקיץ
במשרד על יד שולחן קטן
ושותים הם תה בעשר עם הסנדוויץ' כמו כולם.

מתחתנים מיד אחר כך
עם שבעים דודות וגיס אחד -
תיק של פלסטיק, תיק של נילון -
מתנות לדירתם,
עם הזוג משה וחנקה
הם יוצאים במוצאי-שבת
ויולדים הם את אילנה ואת אודי כמו כולם.