אקדמיה, תתקדמי!

בעידן שבו גוברת הנראות של האקדמיה ללשון, נדמה כי הקשר בין הציבור למוסד הירושלמי מתהדק וכי הצורך של הציבור בתשובות ברורות לסוגיות לשוניות דיומא, גובר. האקדמיה, מסתמא, שמחה על אשרור מעמדה כפוסקת. אמנם פה ושם יש, כמו שתמיד היו, צקצוקים על הרלוונטיות שלה, אך בסך הכול מעמדה ככתובת לפניות הציבור הולך ומתבסס. במצב החדש יחסית, ועם האחריות שבאה עם חשיפה רחבה יותר, עולה השאלה, האם לא ראוי שהיא תבחן את נחיצותם של שיקולים היסטוריים מסוימים, בבואה לקבוע או לנמק את המלצותיה באשר לקבילותה או אי קבילותה של צורה מסוימת?

היסטוריה לשונית מאפשרת לנו ללמוד לא מעט על התפתחות השפה וגם להבין דברים הנכונים לגביה כיום, אבל בבואנו להכריע בסוגיות לשוניות יש להיזהר ולא לתת להיסטוריה משקל גדול מדי. הישענות על ההיסטוריה, כמו שאפשר למצוא בנימוקי האקדמיה, חוטאת לדקדוק בהווה ובוראת יצורים, שספק אם לא היו מגוחכים גם בדקדוק בעבר הקרוב. דוגמה לכך אפשר למצוא במידע שיש באתר האקדמיה על צירופי מילים כמו "עורך דין" ו"יושב ראש".

צירופי מילים הם דרך אחת בשפה ליצירת מושגים חדשים. צירוף כמו "כלי דם" לוקח שתי מילים הקיימות בשפה ויוצר מהן ביטוי בעל משמעות חדשה. כך גם במקרה של "יושב ראש" ושל "עורך דין". נוסף לכך, צירופי מילים שונים זה מזה. צירוף כמו "כלי דם" מורכב משני שמות עצם, אך בצירוף "עורך דין" המילה "עורך" קיימת בשפה גם כשם עצם וגם כפועל. צורה זו נקראת בינוני, והיא רב-משמעית. המילה "מנצח", לדוגמה, יכולה להיות שם עצם (המנצח ניצח על התזמורת), פועל (דן מנצח על התזמורת), או שם תואר (דן הקים הרכב מנצח).

צירופי מילים עשויים להתנהג אחרת זה מזה בשפה. נהוג להבדיל בין צירוף כמו "עורך ספרים" לצירוף כמו "עורך דין". עורך ספרים אכן עורך ספרים, אבל עורך דין אינו עורך את הדין. עורך ספרים ייקרא בלשון הבלשנית צירוף סמיכות, בעוד שעורך דין ייחשב לצירוף מסוג אחר, אם כי לפעמים הגבול בין שתי הקטגוריות הללו אינו ברור כל כך.

שאלה אחת שעולה במקרה של חלק מצירופי המילים היא איך ליידע אותם. יידוע בעברית הוא עסק "מלוכלך" ומורכב, וכך גם בצירופי מילים. בכתיבה מוקפדת נהוג להוסיף את ה"א הידיעה לרכיב השני בצירוף (כלי הדם), אבל בדיבור חופשי היידוע הוא פעמים רבות על הרכיב הראשון (הכלי דם). הנוהג בלשון הדיבור אינו רע או טוב כשלעצמו. ככה זה, ואפשר להציע הסברים שונים לדבר. יש שיגידו שמדובר בהשפעת לשון זרה (וייחסו לזה אולי גוון שלילי), בעוד שאחרים יטענו שזה תהליך טבעי שאינו מושפע משפה זרה, או לכל היותר מקבל רוח גבית משפה כזו.

ומה בדבר צירופים כמו "יושב ראש" או "עורך דין", איך ניידע אותם? ואיך נאמר אותם בלשון רבים? אם נפנה לאקדמיה ללשון, נמצא תשובה שאולי תספק את הקוראים הנאיביים בינינו, אך תהיה זו תשובה שתִפלץ בצדה.

עורך הדין או העורך דין

כאמור, בלשנים נוטים לסווג את "עורך דין" כצירוף, שאולי התחיל כמבנה סמיכות אך אינו כזה עוד. ואולם, לצורך הדיון, נתעלם מסיווג זה ונעקוב אחר הכתוב בכתבי האקדמיה. לפי האקדמיה כיום, הצירוף "עורך דין" הוא צירוף סמיכות, וכבכל צירוף סמיכות, יש ליידע את הרכיב השני בצירוף (עורך הדין). עם זאת, טוענת האקדמיה, בעבר היו שהתירו את היידוע של הרכיב הראשון בצירוף (העורך דין). הסיבה לכך היא ככל הנראה בהשראת הקרי הפועלי של המילה "עורך" (כמו למשל: השותה מיץ), וספציפית התפקיד הפועלי של המילה "עורך" בפיוט הנאמר בימים הנוראים. התרה זו עדיין שרירה כיום, אך האקדמיה ממליצה לבחור בצורה "עורך הדין". הנימוק שהיא מספקת הוא שמירה על אחידות, כי צורת הרבים היא "עורכי דין", וביידוע - "עורכי הדין". כלומר, מנקודת מבטה של האקדמיה, בצורת הרבים "נחשפת" העובדה שמדובר במבנה סמיכות.

אין בקיומן של שתי הצורות – עורך הדין והעורך דין – דבר רע או טוב כשלעצמו. השאלה היא, האם הנימוק להתרת הצורה "העורך דין" – רלוונטי ברמה מעשית ולא היסטורית גרידא? כלומר, האם הנימוק ההיסטורי לא חוטא מדי לדקדוק של העברית החדשה, או במילים אחרות - האם דוברי עברית מתייחסים ל"עורך" בצירוף "עורך דין" כאל פועל? התשובה היא ככל הנראה שלילית.

יושב הראש או היושב ראש

האקדמיה טוענת גם כי צירוף כמו "יושב ראש" או "יוצא דופן" הוא צירוף בינוני, כלומר צירוף של פועל ותיאור פועל, והיא מספקת את המשמעות המקורית שעומדת בבסיס צירופים אלה: יושב בראש, יוצא מן הדופן. עם זאת, על פי האקדמיה אפשר לראות בצירופי בינוני אלה צירופי סמיכות. הנימוק שהיא נותנת לכך הוא, שעם השנים צירופים אלה נתפשו יותר ויותר כצירופי סמיכות. כלומר, נראה במקרה זה כי האקדמיה מיישרת קו עם הדקדוק של הציבור, אך היא מתירה שתי צורות יידוע: "היושב ראש" לצד "יושב הראש", ו"היוצא דופן" לצד "יוצא הדופן". כך גם שתי דרכי ריבוי מותרות: "יושבים ראש" לעומת "יושבי ראש", ו"יוצאים דופן" לעומת "יוצאי דופן". כן, קראתם נכון: יושבים ראש ויוצאים דופן. ולהשומע ינעם. כך גם בריבוי מיודע: "היושבים ראש" לצד "יושבי הראש", "היוצאים דופן" לצד "יוצאי הדופן". הכול למען האחידות. גם במחיר רעש שאינו טבעי לדקדוק העכשווי.

יישור הקו באמת מבורך, אבל הבעיה היא שוב בהסבר שמצאו, והפעם גם בגולם שנולד ממנו. האם הנימוק ההיסטורי רלוונטי לדקדוק של דוברי העברית היום? האם המשמעות המקורית של הצירופים – שכוללת מילות יחס (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – שקופה או מוחשית לדוברי השפה, או שמא צירופים אלה נתפשים כביטוי, כיחידה אחת? במילים אחרות, כשאנחנו אומרים "יוצא דופן", האם בכלל עולה במוחנו המשמעות של "יוצא מן הדופן"? ואולי שני צירופים אלה נבדלים זה מזה במידת השקיפות שלהם ויש לכך השפעה על הנטייה שלהם בתחביר? הקשר של "יושב ראש" ל"יושב בראש" למשל ברור יותר, אם כי ברור שלא כל היושב בראש הוא יו"ר.

שאלות אלה חשובות במיוחד לאור העובדה שכותבים רבים בוחרים בצורה "היושב ראש" על נטיותיה בשל נימוק זה ומחילים זאת גם על צירופים אחרים בשפה, שלעתים סותרים את הדקדוק של דוברי העברית, כמו הצורה "יושבים ראש". "יושבי ראש" נשמע מצוין לאוזניהם של רוב דוברי השפה, בעוד ש"יושבים ראש" מעורר אי נוחות. האמנם נחוצה אחידות בכל מחיר? אפשר שביחיד יהיה יושב הראש או היושב ראש, וברבים – "יושבי הראש" בלבד (הנועזים יוכלו לכתוב גם "היושבי ראש").

צורת הסמיכות "יושבי ראש" קריטית בהכרעה בין סמיכות לצירוף פועל ותיאור פועל. אם נסתכל על צורת הנקבה, לא נקבל עדות נגד הניתוח התחבירי של הצירוף כפועל ותיאור פועל. "היושבת ראש" מקבילה לצירוף "היושבים ראש", אך לעומתו היא נשמעת קבילה לחלוטין. הסיבה לכך היא ש"יושבת" היא צורה רב-משמעית: סמיכות או בינוני (פועל במקרה זה), אז לא ברור על פניו איך אנחנו מפרשים אותה. לעומתה, "יושבים" הוא חד משמעי – צורת הבינוני. מאחר שצורת הסמיכות "יושבי" נשמעת לנו טוב יותר מהבינוני, סביר להניח שאנחנו מפרשים גם את צורת הנקבה "יושבת" כסמיכות ולא כבינוני. כך גם לגבי צורת הרבים "היושבות ראש".

אז רגע, משכימי קום או המשכימים קום?

ומה דינם של צירופים כמו: מרחיק לכת, מיטיב לכת, משכים קום? כמה נוח לנו כדוברי השפה לקבל חלק מהם כצירוף של פועל ותיאור פועל או כצירוף סמיכות? האם דינם זהה לזה של "יושב ראש"? קריאה נאיבית עשויה להוביל לתשובה חיובית על דרך האנלוגיה, אך לא כך הדבר. לדוגמה, הצירוף "מרחיק לכת" אכן דו-משמעי, בשונה מ"יושב ראש". כפועל ותיאור פועל, אפשר לומר שדן מרחיק לכת, ובעבר - הרחיק לכת. כשם תואר - נשתמש בצירוף סמיכות: מעשה מרחיק לכת. ובנקבה או ברבים? פעולה מרחיקת לכת, מעשים מרחיקי לכת. יש שימשיכו להעדיף בכל מצב את הצורה "פעולה מרחיקה לכת" ו"מעשים מרחיקים לכת", ברוח הניתוח ההיסטורי, אך זה נשמע מאולץ מאוד בדרך כלל. בעקבות שיחה עם קולגה, אפשר אולי לומר "ההצעה של דן מרחיקה לכת" לצד "ההצעה של דן מרחיקת לכת", אך פחות נעים לשמוע או לראות משפט כמו "ההצעה המרחיקה לכת של דן". ואולי בכלל עדיף לומר "ההצעה המרחיקת לכת של דן", או שמא "מרחיקת הלכת"? טוב, אמרנו שיידוע הוא משחק "מלוכלך". כל הצורות לא מי יודע מה מוצלחות, אם כי במידה שונה לאוזני דוברים – או יותר נכון, לעיני קוראים – שונים. כל עוד היא מתקיימת וזוכה ללגיטימציה כמקור סמכות, על האקדמיה להתייחס לסוגיות מעין אלה ולבחון מחדש כמה מהמלצותיה ומנימוקיה. עד אז, רצוי שהציבור, לרבות אנשי מקצוע כמו מתרגמים ועורכים, יטו אוזן לדקדוק הפנימי שלהם ולא יקבלו את דבר האקדמיה כתורה מסינַי. ואולי יותר מכך, רצוי שלצד השאיפה הטבעית לאחידות ולסטנדרטיזציה נקבל את המקום שיש לחוסר אחידות בשפה הכתובה והמדוברת, מקום שתמיד היה ותמיד יהיה.

אבי מזרחי הוא מורה, בלשן ומתרגם.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אבי מזרחי.


תגובות פייסבוק