ארבע מחשבות על אהבה

1.
אתמול שוב נפרדתם. גם הפעם אתם לא מאמינים באמת שזה נגמר. משהו אלמותי נברא בין שני פרטים שנפרדים ומתפייסים תדיר; מעין אי יכולת לדמיין אפשרות של סוף. אבל חייב להיות סוף, והנחמה היחידה בכל סיפור כואב היא שסוף אחר, שונה, תמיד אפשרי. אל תאמיני לחלומות שמוכרים לך על התחלות חדשות. לא התחלות צריכות להיות השאיפה שלך, כי אם סופים. עכשיו שדרכך אתו מתקצרת והולכת, את יודעת שכל התחלה היא שקר, מתפקעת מאפשרויות ופוטנציאל אבל ריקה מהבטחות, בעוד שהסוף - אם מאפשרים אותו - הוא ודאי ואמיתי. ומכאן, מהמקום הזה שאחרי ההתחלה ולפני הסוף, שנינו יודעים שכבר שמענו מספיק שקרים.

2.

וכל הזמן הזה, פחדנו שהאהבה תמות. החזקנו ידיים עדיין למרות שהפסקנו לדבר. בלענו את העלבון והדחקנו את השגרה והשאלות, ונרדמנו גב אל גב, מחויבים לשמור על האהבה בחיים, אם לא בשבילנו - בשבילה. כמה פעמים נוספות עוד יימצא מי שיאהב אותנו ככה, בגבנו אליו, בשתיקתנו, באי יכולתנו שלא להיות שלו? והנה, הודינו זה בפני זה שאנחנו מפחדים. לקח לנו הרבה מאד זמן להבין שזה אנחנו שנגמרנו, שנינו, לא האהבה. זה אנחנו שאזלנו זה לזה. האהבה מוסיפה להיות, אתנו ובלעדינו. כשנירדם הערב, כל אחד מאיתנו במיטתו, גבינו פונים אל מזרן ריק להפחיד, תהיה לנו נחמה מעוותת בידיעה הזו, שהאהבה שאהבנו חיה עדיין, גם אם מזה כבר זמן רב שנינו מתים.

3.

וכשהאהבה נגמרת, היא נותנת אותות בגוף, כמו ניתוח לתיקון פריצת דיסק. הכאבים שוככים אבל הזקיפה נפגעת, הכתפיים משתופפות. את לומדת לשכוח אבל הגוף זוכר. רק כשאת חולפת מול המראה בסוף היום, עירומה לחלוטין ופגיעה למראה כמו גור חתולים אחרי מקלחת, את מבינה מה הוא עולל לך, מה עוללה לך האהבה הזאת, שהפכה אותך ואת גופך לזרים זה לזה. הנה האהבה שלו עומדת מאחורייך, כמו צל על הקיר בסרט אימה: מנמיכה אותך, מחייבת אותך להציץ מעבר לכתף. ולפני שאת מתלבשת, את נזכרת לפתע בפעם האחרונה שחווית כאבים דומים, בגיל 12 או 13, כשפיקות הברכיים היו כואבות לך ימים שלמים, בלי סיבה נראית לעין. ובתומם היית מגלה שגבהת פתאום, שנמתחת למעלה בין לילה. וברגע העצוב הזה יש גם חסד קטן, כי את מבינה שככל הנראה זה תמיד מכאיב, לגדול.

4.

את זוכרת עדיין את היום אחרי שזה נגמר? את זוכרת איך חשבנו שלא יהיה סוף לכאב הזה, לעוני הפתאומי באהבה, לאין האונים?
אבל היום ההוא, שארך נצח, נגמר, ועכשיו נדמה שחלף נצח נוסף בינו לבין היום. וזו בלתי אפשריותו הנפלאה של האֵבֶל: עליך להיבלע בו ולאבד את עשתונותיך, על-מנת שתצמח לבסוף מעבר לו ותוכל להסתכל עליו מבחוץ. 
והנה, בכל יום אנחנו כואבים זה את זה קצת פחות. וגם זה לכשעצמו כואב - לא לכאוב אותך יותר. הנפש לא שלמה עם ההחלמה הזאת משום שמשמעותה היא שאנחנו מרשים למה שהיה בינינו למות. אבל הוא חייב למות, ו"אנחנו" חייבים למות, כדי שאת ואני נוכל לחיות שוב, נפרדים. כי התאבלנו די, שילמנו את החוב שלנו לאהבה הזאת, ועכשיו, לאסוננו, אנחנו חופשיים.

איימן סיכסק הוא סופר ומבקר ספרות ערבי-ישראלי. רומן הביכורים שלו "אל יפו" ראה אור בהוצאת ידיעות ספרים ב-2010. בעבר שימש כאחד ממבקרי הספרות הקבועים של מוסף ספרים בעיתון הארץ ופרסם ביקורות תרבות וספרות בידיעות אחרונות. סיפורים קצרים, שירים ומאמרים נוספים של סיכסק ראו אור בחוברת שער לשירה חדשה 2004, ברבעון קשת החדשה, ברבעון היהודי-ערבי דו-עט, ובכתב העת מעין.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # ספרות
- דימוי שעראז'ן דלקרואה, סקיצה לפני ״מות סארדאנאפאלוס״, 1827. מוזיאון הלובר


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על ארבע מחשבות על אהבה

    02
    סיגל השילוני אריאלי

    החופש איננו בהרכח אסון. אנחנו חופשיים גם לסגור את הדלת. להגיף את פתחי המילוט ולייצר מרחב מוגן של אמונה והבטחה, שרק בתוכו יכולה האהבה לגור. לא בדרך של הדחקה, אלא בתיאום עם טלטלות החיים, כמו גולש גלים מיומן בים חורפי. (מזווית כזאת אפשר לראות נקודת אור זעירה גם באיסור הקתולי על גירושין).