ארבע מחשבות על מוות

אמרו לנו שהחיים קצרים. אל תאמינו להם. זה האבל שקצר
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

1.
הוא היה אומר לך מלים, צמר גפן מתוק. היית שמה אותן בפה והן היו נעלמות באחת, חורכות בלשון פס של סוכר. וכשהוא הלך היית מנסה לזכור את הטעם הראשוני, הגאות המפתיעה של האדרנלין, אבל כל מה שהצלחת להרגיש הוא תחילתה של צרבת, וכאב פתאומי בשיניים. ועכשיו, אחרי שהפסקתם לדבר, גיליתם שדווקא המלים המכוערות שאמרתם נשארו ביניכם עדיין, למרות השתיקה שבאה אחריהן. הן מופיעות וחוזרות עכשיו כמו סדק בשפתה של כוס: נסתרות מהעין, נגלות רק אחרי שמשכו קו של דם מהשפה התחתונה. הנה אתם על כל היפה והמתועב שבכם: מפחדים, מתנצחים, מענישים ונענשים. הנה את, כוס סדוקה אבל שלמה. הוא משעין על שפתך את כף ידו על כל כובדה, ואת יודעת שנמצא מי שיכיל גם את הסכנה שבסדקייך.

2.
זמן רב מדי התקשית להבין את אי מוכנותו לאהוב אותך בגלוי. בכל פעם שנתת לו את עצמך הוא התקפל ונסגר. כמו עציץ בית סרבני שמתעקש לגווע, ככל שהשקית אותו וטיפחת את ענפיו, כך הוא נכמש וטיפח זרדים לרוב. ואת, כמו חירשת-אילמת, למדת לפענח את שפתו, את שתיקתו כשהיית שואלת אם גם הוא התגעגע, את הרוך האינסופי שבבריחה שלו. ולקראת בוקר, כשהייתם מקיצים, הוא היה מעביר את כף ידו על הצלקות שלך, מלטף אותן באצבעות פרושות, מנחמות, מכילות, שמבטלות את הבושה. וכמו עיוורת מול כתב ברייל היית קוראת את כף ידו, וסופסוף היית שומעת: גם אני אוהב אותך.

3.
קראו לו ילד של אהבה. הוא אהב את הכינוי. בניגוד לנהוג סביבו היה תמיד צולל בה כמו ילד בתוך בריכת שחייה: בלי הכנה מראש, חסר קואורדינציה, זרועות ורגליים מתנופפות באוויר, בטן מתהפכת מריגוש ובהלה. האפשרות לחדור את המים כמו קליע ולשוב ולצוף; הסכנה לפצח את הגולגולת על שולי האבן. את כל אלה קיבל בהשלמה, וקפץ. ילד של אהבה, הם צחקו. והוא, עם מצח מדמם היה חוזר למקפצה, כתפיו רועדות מקור בזמן שהמתין לתורו, ואז מגיע אל הסף, מיטלטל אנה ואנה רגע ארוך, ומביט מטה אל המים, מחויך.

4.
חלפו כמה שנים ומכריו התחילו לשאול אם האהבה שורדת. השאלה עוררה בו אי-נוחות, אבל בינו לבין עצמו גם הוא תהה מה עלה בגורלו של הלהט הישן, הראשוני. דומה שתחתיו התמקמה מעין התרגלות שגרתית שעיקר כוחה באינרציה, ולבו נחמץ בו כי אין דבר קר יותר מהשגרה. אבל מדי פעם, אגב חיבוק אקראי ומוכר מתוך שינה, היה מרגיש לפתע שהלהט הישן לא נעלם, אלא החליף צורה, והנה עכשיו הוא חום גוף, קבוע, שרדני, כזה שאפשר לסמוך עליו, כמו פלטה של שבת. ברגעים כאלה רוחו הייתה מתעודדת עליו, וכמו חייל עייף שמבין ברגע המכריע בקרב שיחסי הכוחות נוטים לפתע לטובתו, היה גומר אומר בדעתו להמשיך להילחם בעד האהבה הזו.

ומחשבה אחת על חיים:

אז אמרו לנו שהחיים קצרים. אל תאמיני להם. זה העצב שקצר, זה האבל. זו החרטה על מה שהיה והחלום על מה שיהיה. כולם קצרים, נמוכי קומה, אסדות ארעיות מול המגדלור המיתמר של החיים. כי החיים ארוכים, ארוכים מאד. ויש בהם מקום לעצור, ולחכות, ולהתלבט, להישבר ולהתאחות, ולאהוב יותר מאדם אחד.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה | # ספרות
- דימוי שעראופליה הטבועה בציור של מילה (John Everett Millais) משנת 1852


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

11 תגובות על ארבע מחשבות על מוות

08
ד"ר זהר ניימן

האין עולם ללא שְׂנָאוֹת-מלחמות, שכולם מדברים
בו שׂפה אחידה ומובנת – 'שַׁעֲממת' גדולה..?
ד"ר זהר ניימן, בורלא 21, י"ם
([email protected])