ארבע מחשבות על פרידה

שניכם יודעים שעוד כמה רגעים אור השמש יעלה מהתריסים, והכל ישתנה
X זמן קריאה משוער: 2 דקות

1.

הוא בא והולך כמו מחשבות על מוות, כמו צמרמורת בעורף, כמו שמחה ואבל. את מושיטה ידיים ומאמינה שתתרגלי אליו, להיעדר שלו, לנוכחותו המחודשת. את מבטיחה לעצמך שתסתפקי בחצי אהבה ותחיי את חייך כשאת אתו וכשאת בלעדיו. אבל כשהוא ממריא, כמו עפיפון, את מזנקת במקום ומנסה לתפוס לו בזנב, להחזיק אותו במעופו. לתת לו להגביה טוס אבל לא להתרחק, שלא ייבלע בעננים. והעננים, גם הם חולפים, כמוהו. וכמוכם, גם הם נתלים במקום, ריקים, מתקדמים ונסוגים, בלי מטרה ובלי התכוונות. רצית שתהיו מים רבים, לשים קץ לבצורת, להטביע את העציצים באדניות; אבל אתם ענן בלי גשם: רחב וחסר שחר, ארעי, ויום אחד גם אתם תתפזרו ותימסו לכדי טיפות קטנות, ותיבלעו בעננים אחרים.

2.
אבל כשאת מזדקפת כדי להתלבש בבוקר, את משתהה רגע מול המראה, ומביטה סביבך כאילו כדי לוודא שלא איבדת דבר מה. בינך לבין עצמך את מקווה שבתוך כך, הוא יתלה בך את מבטו, ממקום מרבצו על המיטה, ויבקש עוד רגע שלך, של חום כפות ידייך, של הרכות שבהשתפלות של עורפך, לפני שגם הוא יתלבש. הוא מתיישב ופניו משתנות נוכח המחשבות על שגרת היום שלפניו. הנה נגמר הלילה שלכם. עכשיו לך יהיה את היום שלך, ולו את שלו. ״בוקר טוב״, הוא אומר כשאת מתכופפת לסדר את פקעת הסדינים, לבושה למחצה, והלב שלך מתכווץ בתוכך פעם נוספת, לא האחרונה.

3.
וכשאתם נפרדים בבוקר, ואת קמה ממיטתו, שניכם יודעים שעוד כמה רגעים אור השמש יעלה מהתריסים, והכל ישתנה. אתם מחייכים במבוכה. הנה בהזדקפותכם נעשיתם מודעים באחת לזרותכם זה לזה. את מוותרת על קפה של בוקר שהוצע רק כדי לתרץ את השתיקה. מי היה מאמין שעד לפני כמה דקות הייתם גוף אחד, מלופף סביב עצמו במיטה כמו שני גזעי עצים. תיכף תצאי מהדלת ותחייכי, ואתם תבטיחו שתדברו שוב בקרוב, אבל כשהדלת תיסגר אחרייך את תעמדי כמה רגעים בראש גרם המדרגות, תעצמי עיניים ותתני לה לעלות, למועקה הזו של התרת החיבוק. ובינך לבין עצמך את תספרי את הימים עד שתדברו שוב, ותחשבי על הלילה שביליתם ועל המחיר שהאינטימיות הלא עקבית הזו גובה ממך. ובתוך כך תדעי שאם משאלת לבך תתגשם ותדברו שוב, תיאלצי להתכחש לבדידותך ולחייך שוב כפי שחייכת אליו כשנפרדתם באותו בוקר, ולהעמיד פנים שהמרחק לא הכאיב לך בכלל.

4.
עצמי עיניים ונסי להיזכר. לא תמיד היית כזו. הוא השאיר בך קמט, כמו שקע בפגוש אחרי תאונה, והתרגלת להכיל את הנזק ולחיות אותו. כמו מחלה כרונית, הנוכחות שלו הפכה לחלק מהזהות שלך: עכשיו את מצפה לכאבים, והיותך חלשה הפך לחלק בנאלי, כמעט מנחם, בשגרת יומך. עד כדי כך שכאשר נשלחו אלייך זרועות חדשות לאסוף אותך, התנערת מהן בתואנה שאינן מרגשות אותך באותה המידה. אבל זו לא התרגשות שחסרה לך. את טועה לחשוב שמי שאינו מכאיב לך אינו מחזיר לך אהבה, כי מי שהורגל באגרופים בחזה לא יודע לזהות את היד שבאה ללטף את הפנים. עצמי עיניים ונסי להיזכר. פעם ידעת איך אוהבים אותך נכון. זו לא האש שחסרה לך, כי אם המים המנחמים. תני לו לכבות אותך, בנועם, בסבלנות, כי בערת מספיק, ועוד רגע לא יישאר ממך דבר מלבד עקבה של אפר ועמוד אחרון של עשן.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב
§ מחשבה |
- דימוי שעראיור: ג׳יימס טרידיי


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על ארבע מחשבות על פרידה