בגלל שככה מדברים ‏

לשפה העברית שומרי סף רבים המגנים על כלליה וטהרתה. אך לעיתים, מה שנדמה כחוק לשוני בל יעבור הוא שמרנות גרידא
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

לא משנה כמה חם בחוץ: אל תלבשו סנדלים. ‏אל תשימו כובע. אל תשתו ת'מים. ובשום אופן, לא ‏משנה מה יקרה, אל תעזו לומר שאתם עושים זאת בגלל שחם. לפחות לא אם אינכם מעוניינים ‏לגרום שבץ למורה שלכם ללשון.‏

כי הרי אסור. כל דובר עברית משכיל יודע שסנדלים נועלים ולא לובשים, שהדבר היחיד שאפשר ‏לעשות בכובע הוא לחבוש אותו, ש"את" היא מילה שלמה שיש לתת לה כבוד ולרווח אותה ‏מלפנים ומאחור, ויותר מכל, ששום אדם שמכבד את עצמו לא ישתמש בצירופים הבזויים "בגלל ש-" ‏ו"למרות ש-". שגיאה גסה כזו היא סימן לבורות. מי שמעז להתבטא כך בחברה מהוגנת חושף את ‏עצמו לתיקונים ולנזיפות מצד בני-סמכא ששמו להם למטרה להגן על טוהר הלשון העברית, ולא ‏לתת לה להידרדר אל הביבים.‏

אבל מי בעצם קבע ש"בגלל ש-" ו"למרות ש-" הן עברות שדינן סקילה? האמת היא שזה מעולם לא ‏קרה. האקדמיה ללשון העברית – שאינה מרבה להעסיק את עצמה בקביעת חוקי תחביר - מעולם לא ‏התייחסה לשאלת נכונות השימוש ב"בגלל ש-" וודאי שלא פסלה אותה. גם אבא בנדויד, יועץ ‏הלשון של קול ישראל שבמידה רבה קבע את כללי ההגיה והדקדוק של העברית התקנית ‏המקובלת, לא הביע שום התנגדות ל"בגלל ש-". בקיצור: לא נכון שזה לא נכון. ובכל זאת, יש הרבה ‏מורים, מתקני לשון ומומחים בעיני עצמם שלא יתנו ל"בגלל ש-" לעבור בסביבתם מבלי לתקן את ‏ה"טעות".‏

ד"ר אורי מור, חוקר עברית וארמית במחלקה ללשון העברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, השקיע הרבה יותר מחשבה מדובר העברית הממוצע ‏במילים ובקורותיהן – ובכל זאת ניתן לשים כובע בקרבתו בבטחה. "לא מטריד אותי כשאני שומע ‏אנשים מדברים על 'נשקים' או 'רכבים'; מכעיס אותי הרבה יותר כשאנשים מנסים לדבר עברית ‏גבוהה ושוגים, או מתקנים אחרים על פי 'חוקים' שהם לא בדקו", אומר מור.‏

המילה "ברת" היא לא שיבוש לשון חדש, אלא מילה עם היסטוריה עשירה והצדקה ‏היסטורית. מה שחדש ‏הוא ‏האיסור עליהאת עבודת הדוקטורט שלו מור הקדיש לתעודות בר כוכבא: מסמכים מתקופת המרד שאינם ‏חיבורים ספרותיים או טקסטים דתיים, אלא טקסטים יומיומיים הרבה יותר - תעודות כלכליות ‏ומשפטיות, שמחבריהם בוודאי לא שיערו בחלומותיהם הפרועים ביותר שהם ייחקרו בדקדקנות על ‏ידי מומחים כמעט אלפיים שנה לאחר כתיבתם. על אחת מאותן תעודות, שטר ויתור משנת 140 ‏לספירה, חתומה בעלת הרכוש, אשה בשם מרים ברת יעקוב.‏

זה, כמובן, חשוד מאוד. בכתבה שהתפרסמה ב-‏ynet‏ על גילוי התעודה נכתב באחד הטוקבקים: ‏‏"לדעתי זה זיוף. מתוך הנחה בסיסית שלמי שידע לכתוב באותה התקופה היתה שליטה בסיסית ‏בעברית וארמית - אין מילה כזו 'ברת'. בר=בן, בת=בת. תקנו אותי אם אני טועה".‏

הוא לא טועה. בעברית תקנית, "ברת" אינה נחשבת מילה כשרה. הצורה הנשית של "בר" היא "בת". לא נכון לומר ‏‏"ברת-מזל", או "ברת-תוקף", בדיוק כשם שלא חוגגים ברת-מצוה. ובכל זאת, אפשר להניח שמרים ‏ברת יעקב ידעה את שמה שלה.‏

מרים ברת-יעקב הביאה את מור לחקור את תולדותיה של "ברת". מקור המילה "בר" בארמית, ‏ומשמעותה היא "בן". צורת הנקבה של "בן" היא, כמובן, "בת", וההבדל בין בנים ובנות ידוע היטב ‏וקשה לטעות בו. אבל למעשה, בניבים רבים של ארמית "ברת" היא צורה סטנדרטית ומקובלת, גם ‏אם בטקסטים העבריים מאותה התקופה הועדפה המילה העברית "בת". מאות שנים מאוחר יותר, ‏‏"ברת" נכנסה חזרה לעברית, מכיוון שונה. מור: "במקור, המשמעות היחידה של 'בר' היתה 'בן', ‏אבל לאורך השנים היא קיבלה את המשמעות 'יכול ל-'. בן תמותה - יכול למות. בר תיקון - יכול ‏להיות ‏מתוקן. ‏במהלך המאה העשרים היא הפכה לתוסף שאפשר להדביק לכל שם שהוא, ‏כהבעת אפשרות, מקבילה לסיומת ‏able‏ באנגלית. השימוש הזה קיבל מעמד שהצריך צורה משל ‏עצמו. ומכיוון שהצורה הבסיסית היא 'בר', ובתודעה של דוברי העברית לא היה קיים הקשר ‏לארמית המקורית, באופן טבעי היא קיבלה את ההטיה 'בר, ברה, ברים, ברות' – על משקל 'קל, ‏קלה, קלים, קלות'".‏

המילה "ברת", אם כן, היא לא שיבוש לשון חדש, אלא מילה עם היסטוריה עשירה והצדקה ‏היסטורית. מה שחדש ‏הוא ‏האיסור עליה. ‏עד אמצע המאה העשרים, נדמה שאיש לא ראה בעיה ב"ברת". מילון "האוצר" של רש"י פין, מתחילת המאה העשרים, מזכיר את הצורה הארמית בלי לטרוח ‏לאסור על השימוש בה בעברית. אבל כיום, במילונים וספרי תקנת הלשון – ובעיני קפדני ‏העברית – "ברת" היא טעות. עד כדי כך שטקסט עתיק הכולל אותה חייב להיות זיוף.‏

מתי הפכה מילה שצמחה והתפתחה באופן טבעי לפשע לשוני? לדברי מור, משטרת הלשון קמה ‏רק בשלב מאוחר יחסית של קורות העברית. "העברית המודרנית קיימת החל מסוף ‏המאה ה-19, והיא היתה אז במידה רבה שפה מתוכננת, מהונדסת. היו דוברי עברית מעטים, ורובם היו עולים ‏חדשים. הסכנה לא היתה שהם ידברו לא נכון; הסכנה היתה שידברו ביידיש או בלשונות אחרות במקום בעברית. לכן אמנם ‏היו כללים, אבל לא היתה תרבות של הכתבה, 'אמור כך ולא אחרת'".‏

המצב השתנה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כשבא לעולם הדור הראשון של ילדים שעברית ‏היתה שפת האם שלהם, והוריהם גילו לזוועתם את העובדה הידועה: ילדים מקלקלים את כל מה ‏שהם נוגעים בו. כשהפכה לשפה טבעית, במקום לשפה מהונדסת, העברית החלה לצמוח, ‏להשתנות, ומנקודת מבטם של אבותיה – להתעוות ולהתקלקל. "לאבות המייסדים היה איזה דימוי ‏לגבי העברית כשפה ספרותית, גבוהה. ברגע שהעברית הטבעית הרימה את ראשה באמת, ברגע ‏שהילדים האלה התחילו באמת לדבר, העברית שלהם לא היתה מה שהוריהם חלמו שהיא תהיה. ‏היא היתה עברית של חול וחצץ, לא עברית של חדרי לימוד. וברגע שקלטו את זה, קמה ספרות ‏תקנת הלשון: החוק שאומר לדוברי העברית איך נכון ואיך לא נכון לדבר. עד היום נותר הפער בין ‏עברית תקנית, גבוהה, מסודרת, לבין עברית טבעית, לא מעונבת. מבחינות מסוימות זו בכיה ‏לדורות. אם היו נותנים לעברית הטבעית להתפתח בחופשיות, ייתכן שהיא היתה משתלבת יפה ‏עם העברית המבוגרת‏".‏

ויתור משמעותו ‏הודאה בכך שמשהו במה שגדלת עליו אבד, או שלא היה נכון מלכתחילה. הגאווה שלך היא ‏שתיפגע; העברית ‏לא תסבול מזה

ההתנשאות של דוברי העברית של מעלה על העברית של מטה, אם כן, נבע משמרנות פשוטה: ‏הנטיה האנושית המוכרת להניח שכל מה שאנחנו רגילים אליו הוא הנכון, וכל סטייה ממנו – שגיאה, ‏פגיעה במסורת, כתם שיש למחוק. "אם אתה מגן בשצף קצף על 'הִכניס' ‏‏(בחיריק) לעומת 'הֶכניס' ‏‏(בסגול), אתה לא באמת מגן על העברית: אתה מנסה להגן על מה שגדלת ‏עליו. ויתור משמעותו ‏הודאה בכך שמשהו במה שגדלת עליו אבד, או שלא היה נכון מלכתחילה. הגאווה שלך היא ‏שתיפגע; העברית ‏לא תסבול מזה. העברית עברה כבר הרבה שינויים, ועוד כמה שינויים לא יהרגו ‏אותה. החרדה הזאת מפני שינויים מגיעה ממקום שמרני, אפילו לאומני. אין לה קשר ללשון".‏

שגיאה שעשויה להרתיח את דמם של מתקני הלשון היא היעלמותה של המילה ‏‏"את" והפיכתה ‏למעין תחילית: לסגור ת'חלון, לאכול ת'בננה. גם צורת הכתיבה הזאת, מתברר, רחוקה ‏מלהיות ‏המצאה של דור האינטרנט: בתעודות בר-כוכבא אפשר למצוא לעתים קרובות ניסוחים כגון ‏‏"תדקל" ‏ו"תללו" (ייצוג פונטי של "את הללו"). חוקרי לשון אינם רואים בצורה הזאת טעות – זה פשוט ‏כתיב פונטי, צורה אחרת של השפה המתקיימת לצד הכתיב המופתי. ‏

במקרים רבים אחרים ששים מתקני הלשון להסתער על "טעויות" שלמעשה אינן טעויות כלל, אלא ‏לכל היותר מוסכמות. ‏"יש, כמובן, מקרים של שחור ולבן. לומר 'חמש שקל' זה לא נכון, נקודה" ‏אומר מור. "אבל יש הרבה ‏נקודות שבהן אנשים שהשפה היא בנפשם מגזימים. למשל, השימוש ‏בלשון עתיד בציווי: ב-2005 היה קמפיין של הסתדרות המורים נגד לימור לבנת, שהיתה אז שרת החינוך, והוא לווה בסלוגן "לימור תתפטרי". מיד ירדו בתקשורת על המורים והתפלאו איך ייתכן ‏שדווקא מורים לא יידעו שצריך לומר 'התפטרי'. מעבר ‏לעובדה שזה קטנוני - שזו היאחזות בקטנות ‏כדי לתקוף קמפיין לגיטימי – זה גם לא נכון. ‏‏'תתפטרי', צורת העתיד, יכולה לשמש כציווי. עוד בלשון ‏חז"ל אפשר לראות שצורות הזמנים הן ‏נזילות, ושצורת העתיד לא תמיד משמשת להבעת עובדות לגבי ‏העתיד אלא גם להבעת הרצון של ‏הדובר – זירוז או איסור – כלפי הפעולה. בהחלט מותר להגיד 'תצא ‏החוצה'".‏ ‏

‏"פשע" לשוני ידוע אחר הוא שימוש לא נכון בפרטי לבוש: אוי למי שיעז "לשים כובע" ‏במקום ‏לחבוש ‏אותו, או "ללבוש גרביים" במקום לגרוב אותם. וגם כאן, מי שטוען שקיימת טעות ‏טועה בעצמו. ‏מומלץ, ‏כמובן, לחבוש כובע, אבל מותר בהחלט גם לשים כובע על הראש, עוד ‏מהמקרא: אחשורוש לא ‏חבש ‏כתר לראשה של אסתר, אלא פשוט שם כתר בראשה (אסתר ב, יז), ‏ויחזקאל קיבל פקודה ‏אלוהית ‏מפורשת לשים נעליים (יחזקאל כד, יז). ‏

‏כלל שגוי נוסף עליו מספר מור: "החוק שאומר שלפני ו' החיבור לעולם לא יבוא פסיק. זה נכון אך ‏ורק ‏כשמדובר ברשימות של פריטים (הראשון, השני, השלישי והרביעי), אבל הוא לא נכון ככלל. ‏אבל משום ‏מה, מכל שנות לימוד הלשון בבית הספר, זה הכלל שנחקק לאנשים בזיכרון, ועליו הם ‏מעירים לכל מי ‏ששוגה לדעתם". ‏

‏"בפורומים של לשון עברית יש המון אנשים עם הרבה רצון טוב, אבל לא לכולם יש ‏ידע מספיק, ולכן יש שם לא מעט ‏דיסאינפורמציה. אנשים לא יכולים לדעת את כל החוקים כולם, אבל אם אתה ‏לא יודע – אל ‏תנסה ‏לתקן אחרים". מעניין לראות שלאורך השנים, לצד שינויים והתפתחויות בשפה המדוברת, גם החוקים הלא ‏רשמיים עשויים להשתנות. ההתנגדות ל"בגלל ש-" היא אמנם לא "נכונה" מבחינת ‏העברית התקנית, אבל היא כל כך נפוצה ומקובלת שהפכה לתקן דה-פאקטו בחוגים מסוימים – ‏בדיוק כמו שהיעלמות ה"את" הפכה לנוהג המקובל בחוגים אחרים. למעשה התפתחו שתי ‏גירסאות של השפה: העברית של אלה שחושבים שהם מדברים נכון, והעברית של אלה ‏שיודעים ‏שלא, אבל לא אכפת ‏להם. אף אחת מהשתיים אינה תקנית; אף אחת מהן אינה נכונה ‏יותר ‏מהאחרת; ושתיהן מתפתחות ומשתנות עם הזמן, בגלל שזה מה שקורה לכל שפה ברת ‏חיים.‏

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

31 תגובות על בגלל שככה מדברים ‏

לא יפה לכתוב מאמר אקדמי ולהכפיש את מושאי המחקר. ממילא הפורומים לשפה העברית הוחלפו במידה רבה על ידי האקדמיה ללשון ובעיית הבורות של גולשי הפורומים נפתרה.

12
סער

לא משנה כמה דקות אבחנה כתבות כאלו יהיו, ישנם תמיד כאלו שייתפשו את השפה דרך פריזמה "מדעית" ולכן יבדילו כל מילה ואות שלא מצייתות ל"חוק" כלשהו, ויפנו לצורה התִקנית (מלשון תקן ולא מלשון תקין).

אולי זה הופך אותם אוטומטית לשמרנים בעיני אחדים אבל לדעתי לא בכך עומדים הדברים: האבולוציה של שפה כלשהי היא בלתי נמנעת, אבל היא עדיין מצייתת לאיזון עדין בין העבר ולעתיד. האדם הקדמון לא הוליד את האדם הזקוף ביום בהיר אחד, זה תהליך שנחשף למעגלי משוב חיוביים ושליליים כאחד ונפרש על פני זמן רב - מין פינג-פונג דארוויניסטי שנע בין שימור לקדמה, שוב שימור ושוב קדמה, וכו' וכו'.

מניפסטים שנוטים בצורה כ"כ ברורה לצד אחד מעברי המתרס חוטאים לתהליך הטבעי של האבולוציה: צריך לקבל את הקדמה ובו בזמן לערסל (איך הצלחתי להכניס את המילה הזו באופן טבעי) את היסודות.

14
אלעד

מחשבה מעניינת מאד, אם כי אני מרגיש שיש כאן עיסוק בחוקי הלשון אבל התעלמות מרידוד השפה. בעיניי, הבעיה ב״לשים כובע״ היא לא של תקניות- אלא של התעלמות ממילה שהומצאה במיוחד עבור הפעולה הזאת (לחבוש). וזה חבל.
בעיניי דווקא להגיד ״חמש שקל״, שגוי וצורם ככל שזה יישמע, גרוע הרבה פחות מלצמצם את השפה שלנו לפעלים ספורים, כש-״לעשות״ ו-״לשים״ בראשם.
כשאני שומע אנשים שאומרים ״תעשה לי צלצול״ או שמתארים שיחה שלמה ב״אז עשיתי לו, ואז הוא עשה לי״ אני נחרד. חבל שנאבד את העושר המוגבל מלכתחילה של השפה.
אני מסכים שיש מקום לביקורת על אותם ״שומרי סף״, אבל אנו בהחלט זקוקים למי שישמור על השפה שלנו מלאה ויפה. חבל שנגיע למצב שבו עוד כמה עשרות שנים ישאל ילד קטן שקורא את ״מעשה בלביבה״, את אביו מה זה אומר שרבי קלמן ״חולץ״ את מגפיו.

15
מיכל ש.א.

הקו הדק בין תקין ללא תקין לשונית וזכות הווטו לא ברורים לי עדיין מספיק.
השימוש בפועל 'לשים' במקום פעלים מדויקים יותר מוביל לרדידות לשונית, קטונתי לשפוט אם מדובר בשפה תקנית או לא.
בבדיקת עיניים אצל הרופא, ביקש ממני הרופא לסגור את העיניים ואחר כך לפתוח אותן. המחשבה שעברה במוחי באותו רגע הייתה 'למה הוא לא משתמש בפעלים 'לעצום' ו'לפקוח' את העיניים?'
מנגד, השימוש בהטיה 'יעשה' בגוף ראשון יחיד מקומם אותי מאוד, 'אני יעשה שיעורים' מצביע, לדעתי, על בורות לשונית. יבוא אחר ויטען שהצירוף אינו נורא כל כך והוא כבר חלק מהשפה היומיומית.

16
איתמר

הכתבה מעניינת ומעוררת מחשבה.

הבעיה הראשונה עם מתקני הלשון העברית היא בלשון העברית.

כאשר אדם דובר אנגלית מדבר אנגלית תקינה לגמרי, הוא מובן לסביבה שלו והוא לא נשמע מוזר. עם זאת, כאשר דובר עברית מקפיד לדבר נכון, הוא מוצא את עצמו אומר דברים כגון "בארבעה עשר בדצמבר שילמתי פי שנים עשר מהמחיר וכתבתי זאת" (מבוטא "חתבתי זאת"). אם אני לא טועה, זו העברית התקנית וכל צורה אחרת היא טעות.
הקפדה על העברית התקנית היא לעתים קרובות מדי בעוכריו של הדובר כי אף אחד בסביבתו לא מדבר כך, אלא אם כן סביבתו היא האקדמיה ללשון. העברית התקנית, בניגוד לאנגלית התקנית או הספרדית התקנית, היא לא מעשית ומעטים מאוד דוברים אותה.

שאלה אחרת שמעניינת לא פחות היא מה הגבול. מדוע "חמש שקל" היא שגיאה לכל הדעות בעוד ש"שמתי כובע" קביל. מי קובע מה הגבול? לאן השפה יכולה להגיע ללא גבולות? הרי אם לאט לאט הציבור יתחיל להשתמש ב"חמש שקל", תוך מספר שנים נוכל למצוא את עצמנו כותבים על כך שזה כבר על גבול התקין ואין צורך להיות קטנוני.

לדעתי, חשוב מאוד שיהיו גבולות ברורים והגבולות האלו צריכים לקחת בחשבון שיש ציבור שצריך לעמוד בהם. אסור לרדד את השפה אבל צריך לקבוע חוקים שהציבור יוכל לפחות לנסות ולעמוד בהם. דוגמא חיובית לכך היא ביטול צורת הרבים נקבה בעתיד. כבר אין צורך לומר "הטמפרטורות תעלינה" וניתן לומר "הטמפרטורות יעלו". לעניות דעתי, זו תפקידה של האקדמיה ללשון, לשמור על השפה מרידוד ולבטל לאט לאט צורות מיותרות שאין צורך להקפיד עליהן וממילא כמעט אף אחד לא עושה זאת.

19
ענת ג.

אני לא יודעת היכן ניתן למצוא את המאמר בחינם באינטרנט, אבל יש לי אותו כקובץ pdf. אם אתה מעוניין, אשלח לך אותו (אבל לשם כך תצטרך לפרסם כאן את כתובת האימייל שלך).

21
יונתן פיין

הדחף לצאת נגד אותם שומרי סף מובן, אבל שווה לחשוב עליו בהקשר רחב יותר. לגופו של עניין, ברור למדי שהניסיון להציג את הנכון והלא נכון כמנומקים, כלומר מחויבי מציאות, איננו רלוונטי לדוברים כיום. מה שכן קיים הוא משחק של עידון וטעמים, כאשר יש סקאלה רחבה יותר של שנתות להתנאות בהם; בלחבוש כובע יש נימה של דיוק שאין בלשים, גם אם זה לא פחות נכון מבחינת תקדימים. מעבר לגופו של העניין, המאבק הזה היה צודק ובוער יותר בשנות ה-80 אולי, כשההגמוניה נטתה לכיוון האליטות. עכשיו, תחת כלכלת שוק גמורה, משבשבי ואדישי השפה הם שנותנים את הטון וההון הסימבולי שלהם הוא הנחשב.

כל התיזה שגויה במקורה...

"...נפקת ברת קלא ואמרה" (יצאה בת קול ואמרה) - תלמוד ירושלמי מסכת פאה, גמרא פרק א הלכה א.

"...שמע ברת קלא אמרה..." - ירושלמי, שביעית, פ"ט ה"א

"רבי אבהו בשם רבי יוחנן:
סדר הסימפון כך הוא:
אנא פלן בר פלן, מקדש ליך אנת פלנית ברת פלן
על מנת ליתן ליך מיקמת פלן ומכנסיניך ליום פלן
ואִין אתא יום פלן ולא כנסתיך - לא יהוי לי כלום...
(תרגום: על שובר מראש להסכם נישואים יהיה כתוב כך:
אני פלוני בן פלוני, מקדש (כלומר נושא לאישה) אותך, אָת פלונית בת פלוני
כדי לתת לך (כסף) לפני פלוני (כלומר לפי עדותו)
ואכניס אותך (לביתי - כלומר להיות אשתי הנשואה) ביום (כלומר: בתאריך) פלוני
ואם בא יום פלוני ולא הכנסתי אותך, לא יהיה לי כל...

ועוד דוגמאות רבות נוספות על ברת, בארמית הנמצאת בספרותנו. ולא היה צורך בתעודות פליטי מרד בר כוזיבא וימי בית המקדש השלישי הקצרים ומלכותו ברת המפלה, כדי לדעת על כך...

    24
    אורי מור

    משה, אכן נאמר בטקסט בפירוש: "בניבים רבים של ארמית 'ברת' היא צורה סטנדרטית ומקובלת". הדוגמאות שהבאת מן הירושלמי הן, כדבריך, דוגמה אחת מני רבות. לא נראה לי שבגלל הפרט הזה "כל התיזה שגויה במקורה". ה"תיזה" נוגעת לפני הדברים בעברית החדשה - הציבור המשכיל דוחה את "ברת" למרות קיומה בארמית (ובאופן שולי גם בעברית), ונוצר מתח בין התקני לבין מה שנחשב תקני.

    אגב, הדוגמאות מתעודות בר כוסבא מעניינות מפני שבהן המילה "ברת" משובצת בטקסט עברי ולא ארמי (אמנם בשם פרטי).

תודה על תשובתך הישירה. לכבוד הוא לי.

אשתדל לענות על פי דרכה של מיכל סגל בספר 'המגדל נפרק', תגובה שתנעם לאזנך, וגם תציג את עמדתי.

שים נא לב רק, שהקצף יצא על מתגבתב, אשר כתב גם "תקנו אותי אם אני טועה".
לא נעים לי לקטוע אותו, אבל אולי זה כדיי... :(

מדברי דורון, אני מבין שאין "פשע" בדיבור עברי "שגוי", ואולי אף אין כלל "עברית נכונה". ולכן מרגיז מאוד כשאנשים "מתקנים" את הדיבור העברי של אחרים.

המורה שלי לעברית, מר ברזל היה אומר: "אתה צודק, אבל יש לך טעות". וכולנו היינו נעלבים.

לעומתו, מיכל סגל בספרה הנהדר "המגדל נפרק" מלמדת על אופן אחר להנחיל את השפה לילדים. בלי "לתקן". השימוש בשפה גבוהה דרוש לצורך מעמד ואפשר גם להנות ממנו. יכולות לשוניות הן נכס למי שיש אותן. ואם אפשר "על הדרך" גם "לתקן בלי לתקן" את הדיבור עצמו, ולהעביר אותו מהויכוח הישראלי הנפוץ, לדיון מפרה, מה טוב.

הבעייה היא, כפי שכתבו קודמיי, שקיים אכן נסיון מכוון וממומן היטב, לרדד את השיח הציבורי ולהשפיע על תוכנו, בשם גישות לכאורה ליברליות, ולמעשה בכוח לחץ כלכלי. שיח שמחפיץ את האשה, מפרק את האחריות של בני הזוג זה לזו ולילדיהם, מעודד התנהגות מזלזלת וחסרת כבוד, ואף לאלימות מילולית וגופנית באופן מפורש. שיח זה מעצב דיונים משמעותיים המשפיעים על אוכלוסיות שלמות, ומשפיל אותם לרמת הכללות וסיסמאות הנצעקות על ידי "נציגי" הצדדים המאופרים כיאות, ולאסופת תגובות נלעגות.

תוך כדי כך אנו גם משילים מעלינו מסורות מוסריות חיוביות, כמעט לכל הדעות, וחיוניות לחברה, דרך שינויי לשון מכוונים. סופשבוע - במקום שבת, אומר משהו על הכיוון - טיול לקניון, שבאופן טבעי הוקם על ידי רשתות שיווק ובעלי המותגים הלועזיים.

מבחינה זו, טשטוש הבדלים ואחיזה בכל סגנון כתיבה או דיבור כשווה בין שווים, גם אם יש בכך אמת מרובה, אולי פוגעים ביכולת שלנו להתמודד עם מגמת השיטוח והרידוד.

כפי שניכר מדבריך ומהתחום בו בחרת, גם אתה כמונו מאוהבי הלשון העברית, המעריכים לעתים גם את השפה הצחה כשהיא מושמעת או נכתבת. המתקנים מרגיזים, בהחלט, אבל אפשר ללמד עלינו זכות, אולי, שמבין השורות, אנו שותפים לאהבת לשוננו.

    תודה על ההבהרה. בשביל דיאלוגים כאלה אני כאן.
    גם אני כמוך בעד סגנון משובח ובעד חינוך ללשון תקינה וטובה, אבל יש הבדל בין לשון גבוהה או משובחת (או סתם רהוטה) ללשון תקנית, ותיקונים - מוצדקים או לא - דוגמת "אל תאמר כך, אמור כך" הם בעיניי לא הדרך אל העברית שאני מכנה "טובה". צריך לזכור שהתקן אינו אלא שורת הכרעות שקבעה קבוצת חכמים, והוא אינו אמת קדושה. יש מקום לכבד אותו ואת מעצביו, ויש טעם להכיר אותו ולהנחיל אותו לדורות הבאים, אבל לא לקדש אותו. לפעמים מרוב עיסוק בתקן, ב"זה נכון וזה לא", המתקנים מחמיצים את הדברים החשובים - והיפים - באמת בלשון (והעברית אינה מיוחדת מהבחינה הזאת).
    אני מכיר את הרידוד שאתה מציין, אבל אני מודה שאיני רואה קשר ישיר בינו ובין לשון צחה או תקינה או גבוהה. לעומת זאת אני מסכים אתך שיש דרכים מכבדות ויעילות לתקן או לעסוק בשאלות של תקן. התרומה שלי כאן הייתה הניסיון לפורר קצת את חומות השיח הנורמטיבי.
    במילים אחרות: שאלות כמו "מהי שגיאה" או "מי קובע מהי שגיאה" מעניינות בעיניי הרבה יותר משאלות של נכון ולא נכון.

28
אחד שמקשיב..

כיף לקרוא את התגובות והמאמר. לא הכרתי את "אלכסון" ושמחתי כל כך למצוא עוד משוגעים לדבר כמוני :) ולמר דורון פישלר היקר. אילו היו הדיונים הרשתיים נראים כמו הדיון כאן או מזכירים אותו במעט, נו - אז אולי הייתי מקבל את רוח הדברים שהצגת כאן, שתומכת בנזילות מוחלטת של השפה בהתאם לשימוש בה. אבל לא כך הדבר. אני לא מדבר עברית תקנית לחלוטין אבל בהחלט הייתי רוצה להתקרב, עד כמה שניתן לשימוש תקין ועשיר בשפה המופלאה הזו.

31
משה פלאם

אהבתי את בחירת הגופן הכמו ישן ומודפס.
קצת הפוך מהנעימה של המאמר,
אך הדיון העלה והשיב אותו לדיון באהבת הלשון,
וכל דיבור על אהבה הריהו נעים. - אלא אם האהבה נכזבת.
מתאים לאוירה של ערב יום הכיפורים...
לשנה טובה תכתבו ותחתמו!