בילוי גרעיני

בספרי A Book About Love כתבתי על מחקר שהראה כי רשתות הקשרים החברתיים של האמריקנים הולכות ומצטמקות כבר עשרות שנים. מילר מקפרסון (McPherson), סוציולוג מאוניברסיטת אריזונה ומאוניברסיטת דיוק, סייע בתיעוד הקריסה הזו. בשנת 1985, 26.1 אחוז מהנשאלים סיפרו כי דנו בנושאים חשובים עם מישהו מ"קבוצת השתייכות שלהם" כגון חבר באותה כנסייה. בשנת 2004, מקפרסון מצא כי רק 11.8 אחוז עשו כן. בשנת 1985 ניהלו 18.5 אחוז מהנשאלים שיחות חשובות עם שכניהם. כעבור שני עשורים, מספר זה הצטמק לכדי 7.9 אחוז. מחקרים אחרים הניבו תוצאות דומות. רוברט פטנאם למשל, השתמש בסקרי אורח החיים השנתיים של סוכנות DDB Needham כדי להראות שהזוג הנשוי הממוצע אירח בביתו חברים בערך 15 פעמים בשנה בשנות השבעים. בסוף שנות התשעים, המספר ירד לשמונה פעמים בלבד, "ירידה של 45 אחוז במהלך שני עשורים בקושי".

הסקרים האלה מעלים את השאלות המתבקשות: אם אנחנו כבר לא מנהלים קשרים חברתיים עם השכנים שלנו, ולא מזמינים חברים לארוחה, אז מה לכל הרוחות אנחנו עושים?

אפשרות אחת היא מסכים. שיחה היא עניין קשה. הרבה יותר קל להירגע עם "נטפליקס" והכבלים. על פי ההשערה המדכאת הזו, הטכנולוגיה מייצרת בדידות, ומרשה לנו לשכוח עד כמה מבודדים הפכנו.

אבל ישנה אפשרות נוספת. אף שאנחנו כנראה באמת מבלים פחות זמן עם חברים ומכרים (הודעות סמס לא נחשבות), יתכן שאנחנו מבלים דווקא יותר זמן בחברת בני הזוג והילדים שלנו. (מקפרסון גילה, למשל, שאחוז האמריקנים שאמרו כי בן הזוג הוא 'איש סודם' היחיד כמעט הוכפל בין 1985-2004). אם זה המצב, יתכן שהקשרים החברתיים שלנו אינם קורסים אלא הופכים בהדרגה ליותר ממוקדים ואינטימיים.

מאמר חדש שכתבו קייטי גֶנַדֶק (Genadek), שרה פלאד (Flood), וגרסיה רומן מאוניברסיטת מינסוטה נשען על נתונים בדבר הרגלי בילוי זמן שנאספו בין השנים 1965-2012, ומנסה לענות על השאלות החשובות הללו. הנתונים שלהן מספקים תמונה מרתקת של מגמות חברתיות המעצבות את חייהן של משפחות אמריקניות.

אתחיל בסיום המפתיע: בממוצע, בני זוג מבלים יותר זמן זה עם זה מכפי שבילו בשנת 1965. המגמה הזו ברורה במיוחד בקרב זוגות נשואים שיש להם ילדים. זה מה שאומרות המדעניות: "בשנת 1965, הורים לילדים בילו כשעתיים ביום עם בני הזוג והילד(ים) גם יחד. בשנת 2012 פרק הזמן הזה גדל ב-50 דקות לכמעט שלוש שעות". במקום לצאת לבאולינג עם השכנים, אנחנו לוקחים את הילדים שלנו לאימון כדורגל.

כשמדובר בבילוי זמן משותף, ברור שהאיכות חשובה, ולא רק המשך. הסבר ציני אחד לעלייה במשך זמן הבילוי המשפחתי הוא כי רוב הזמן הזה הוא זמן מסכים. יתכן שאנחנו לא מבלים ביחד – אנחנו פשוט חולקים את אותה רשת WiFi. אבל זה לא מה שעולה מן הנתונים. בשנת 1975, זוגות בילו 79 דקות בצפייה משותפת בטלוויזיה. בשנת 2012, נרשמה עלייה של בסך הכול 13 דקות. ויותר מזה, זוגות עדיין מקצים זמן לפעילויות משותפות שאינן כוללות טלוויזיה. למרות שסך כל שעות הפנאי שלנו נותר קבוע להדהים – "חברת הפנאי" של ג'ון מיינרד קיינס לא התגשמה – אנחנו נוטים יותר לבלות את הזמן הפנוי הזה בחברת בני זוגנו.

זה נכון במיוחד בקרב זוגות שיש להם ילדים. החדשות המסעירות הטמונות בעומק הנתונים האלה על בילוי הזמן, הן שהורים מקדישים הרבה יותר להורוּת. בשנת 1965 הורה בילה 41 דקות כ'מטפל עיקרי' של צאצאיו. המספר הזה צמח ל-88 דקות, יותר מכפול, בשנת 2012. אנחנו גם נוטים הרבה יותר לבצע את ההורות שלנו ביחד, ומספר הדקות שאנחנו מבלים כיחידה משפחתית גדל פי ארבעה משש דקות בשנת 1965 ל-27 דקות בשנת 2012. העלייה הזו בבילוי זמן משפחתי התרחשה למרות עלייה חדה במספר הנשים העובדות מחוץ לבית.

קל מאוד להתייאש נוכח מצב העולם. אבל חשוב לזכור, כי נקודות הציון היותר אינטימיות הללו נוטות לגיוון הנכון. בין שלל הקריאות להחזיר את עטרתה של ארה"ב ליָשְׁנָהּ, אנחנו עלולים לשכוח שבני הדורות המפוארים ביותר בילו זמן מועט להחריד בחברת בני משפחתם. ישנן טענות כי המשפחה הגרעינית מתפרקת, אבל רישומי הזמנים האלה מצביעים על מגמה הפוכה – האמריקנים בוחרים לבלות אחוז הולך וגדל מזמנם עם בני זוגם וילדיהם.

מה שהופך את נתוני הסקר האלה למעוררי התפעלות במיוחד, הוא שהם תואמים את המחקר העדכני, המצביע על תפקידם ההולך וגדל של בני זוגנו בקביעת מידת אושרנו בחיים. במחקר נפרד המבוסס על נתונים שנאספו מ-47 אלף זוגות, גנדק ופלאד מצאו כי מידת אושרם של אנשים כמעט מוכפלת כשהם נמצאים בחברת בני זוגם, בהשוואה לתחושותיהם בנפרד מהם. בו זמנית, ניתוח-על של 93 מחקרים על ידי הפסיכולוגית כריסטין פְרוּ (Proulx) גילה כי בעשורים האחרונים ניכרת עלייה ביתרונות הנישואים המוצלחים – וכי במערכות זוגיות שבהן שוררת אהבה רבה, בני הזוג חשים מידה רבה ביותר של רווחה אישית. למעשה, השפעתם של נישואים מוצלחים על כלל רמות הסיפוק בחיים כמעט הוכפלה מאז שלהי שנות השבעים. בהתחשב בעלייה הזו ברמת האושר, לא מפתיע לגלות כי אנחנו מבלים יותר זמן עם בני זוגנו. אם יש לנו מזל, אנחנו כבר חיים עם האנשים שגורמים לנו הכי הרבה אושר.

מקור:

Genadek, Katie R., Sarah M. Flood and Joan Garcia Roman. “Trends in Spouses’ Shared Time in the United States, 1965-2012.” Demography (2016)  

ג'ונה לרר הוא עיתונאי ובלוגר הכותב על פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל הקשר בין מדעי הטבע ומדעי הרוח. הבלוג של ג'ונה לרר הוא  http://www.jonahlehrer.com

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי ג'ונה לרר.


תגובות פייסבוק