בין נהלל לירושלים

גם אני וגם הכפר, אנחנו שנינו, כבר לא אותו הדבר.
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

יֵשׁ לִי כְּפַר מוֹלֶדֶת
וְנַפְשִׁי בּוֹדֶדֶת,
וְנַפְשִׁי נִשֵּׂאַת הַרְחֵק מִכָּאן,
וְלִבִּי כָּמֵהַּ
מֶרְחַקִּים נוֹסֵעַ –
הוֹי לִבִּי, לְאָן, לְאָן, לְאָן?

הוֹי כְּפָרִי עָגוּם הוּא,
בְּמָבוֹךְ סָתוּם הוּא,
וְכָל שְׁבִיל מוֹגִיעַ וּמַכְזִיב –
אָן תִּדֹּד, תֵּלְכָה?
עוֹד תַּחְזֹר, חֵלְכָה,
וְתִשָּׂא רַק מַשֶּׁהוּ מַכְאִיב.

לַיְלָה וְעַצֶּבֶת
וְנַפְשִׁי דּוֹאֶבֶת,
כּוֹכָבִים קוֹרְצִים רָחוֹק, רָחוֹק.
מֵהָרִים – צָבוֹעַ,
כְּמוֹ נוֹטֵה לִגְוֹעַ,
מְיַלֵּל בְּנַאַק בְּכִי וּצְחוֹק.

מאת זהר דיין, בן נהלל, שנהרג במלחמת העצמאות, בקרב על רמת יוחנן, במאי 1948. את השיר כתב, בהיותו חייל בבריגדה היהודית, במלחמת העולם השנייה, באיטליה, 1945. לימדתי את שירו בבית המדרש אלול בירושלים.

בין האתוס למיתוס

נהלל של זהר דיין, זו גם נהלל שלי. אבל אחרת. את השיר הנשכח שלו אני זוכר מלפני שנים רבות, באחת מחגיגות ח' באלול, יום יסוד המושב. ופתאום עלה לי. געגוע-תעתוע. מקרוב רוצה את הרחוק, מהרחוק את הקרוב. לראות את היופי, בלי הכאב הלוחץ אל אותו התלם, סוגר את המעגל מבפנים, בתחום המושב. לפני 3 שנים החל להיפרץ סכר השתיקה בנהלל. נהללים, בני משפחות שכולות נאותו לדבר בסרט טלוויזיה שנקרא "בנהלל לא בוכים", על כאב מלחמת יום הכיפורים, אחרי כמעט 40 שנה. והם בכו שם. אולי בעיקר על כך שלא לימדו אותם קודם ולא ידעו לצחוק כשרוצים - ולבכות כשצריך. ובסוף זה מתפרץ.

מודים ומתוודים שם, לראשונה, שלא דיברו זה עם זה על הכאב. לא אבות ובנים, לא בני זוג אוהבים ולא אחים שכולים. הכפר יודע ושותק את עצמו לדעת. אבל לא יודע ומפחד לבטא את הכאב. נוצֵר אותו עמוק בבטן ובלב. אינו מרשה לעצמו לחדור פנימה. עוטה לעצמו גלימה של סֶבֶל אצילי כתחליף. משכנע את עצמו שאם זו טרגדיה, שתהיה לפחות, מפוארת. בלי רחמים וחמלה. כולם הרי מסתכלים עלינו. אנחנו הרי פירמה. אסור לבייש את הפירמה. היד שאצבעותיה היו פשוקות לרווחה, לנתינה חברתית, צבאית ופוליטית, מובילה במדינה - הפכה לאגרוף קָפוּץ. הכפר, בתוך עצמו הוא גר והמעגל נסגר. החלוצים הותירו מאחוריהם את המעשה היהודי הכי חשוב, בשיבה לארץ ישראל. אז רק כך, בצידוק הדין, בדיסוננס הקוגניטיבי, אך בלי יכולת להיפתח לתמורות העיתים, נמשיך הלאה בגאון. אם לא עבור עצמנו, עבור המביטים בנו מהחוץ.

"השם נהלל הוא מחייב" אומר בתחילת הסרט עופר אבידב, אח שכול, נכדו של יאני אבידב שהביא מעיראק, את התמרים הראשונים לארץ, עם בנציון ישראלי מכנרת. 40 בנים איבדה נהלל במלחמות, שבעה מהם נפלו במלחמת יום הכיפורים. אם ירצו או לא, ידברו או ישתקו - המוות מרחף מעל פני הכפר מראשיתו. לצד החיים של מאבקי שליטה וכוח בארץ ומחלוקות אמת, לשם שמים, על דמותו של המושב.

דרך הפרופיל העדכני, הקצר, השותק הזה, אני מבקש לשתף אתכם במשהו מהמסע שלי. נהלל, אני מגלה עם השנים, הוא למעשה איננו מקום. הוא מצב נפשי ותודעה משתנה, של מי שחוו אותה על בשרם - ומי שמתבוננים בה בהתפעלות מבחוץ. בין היופי לכאב. בין האתוס למיתוס, בין האפוס לפאתוס.

קחו שלושה נהללים והם יישבעו שאותו דבר היה ככה, אבל אחרת. במו עיניהם ראו. במו אוזניהם שמעו. יהונתן גפן ומאיר שלו הם בני אותו גיל והחוויה שלהם, הספרותית והביוגרפית, שונה מאד. במשך שנים התחשבן יהונתן גפן בכאב עם בדידותו בילדותו בכפר והתנחם בתהילה הדיינית. מאיר שלו, לעומתו, זכה להרבה אהבה כילד, בעיקר של החופש הגדול, שבא מירושלים לדודיו האהובים בכפר. שניהם, כמו כל נהללי, מאד גאים בשורש.

בארץ חמדת אבות

וכאן אני מגיע לירדן הראשון שלי, שעברתי בילדות. בתודעה השלטת בנהלל, שלטה מפא"י ההסטורית. המפלגה היא המדינה וחלוצי נהלל, בניה ונכדיה, הם מגשימי החלום. הזרוע המבצעת. "ימין נהלל עושה חיל". פה בארץ חמדת אבות, תתגשמנה כל התקוות. הסבא-סבתא החלוצים שמו לנו, דור שני ושלישי, על הכתפיים את המשק, את הנשק וגם רצו לקבוע לנו את החשק. זה התחיל בגן העדן של ילדות. לחיות בטבע כבן אצולה מחייבת, עם הרבה תוגה לא מפורשת באוויר. ומי שהיה בגן עדן, יודע שהוא זמני לגמרי.

אהבתי כילד לעבוד במשק אחר הצהרים, אחרי בית הספר. לחרוש בטרקטור בשדה ולזרוע לפי העונות. פחות אהבתי לאסוף את הביצים בלול וממש שנאתי להוציא את התרנגולות בכלובים לשחיטה. מאז, אגב, אני צמחוני. אהבתי לרכב על הסוסה שלי בעמק ולפנטז, שאולי גם אני קצת אלכסנדר זייד, הצופה בנו ממול על הפסל. התפתיתי להרגיש חשוב, כמו כל נהללי.

צומת נהלל, כביש היציאה הראשי חיפה-נצרת והואדי המפריד בינו למושב כפר יהושע - היו הירדן שלי, שעברתי. הירדן שבין הכפר והעמק האהוב שלי, לעולם הגדול. העולם הגדול היה אז מערכת "הארץ שלנו" בתל-אביב. היא הקסימה אותי בגיל 12, כעיתונאי קטן, לא פחות מהקסם החקלאי שהועידו לי ולחברי - והֵעַזְתי להתחיל לעבור.

והעולם הפתוח, שמתחיל להתגלות לי בחוץ, מבלבל. השמש, יודע כל ילד נהללי, הרי זורחת מהסילו של הכפר, או מאחורי מנהיגיו המקומיים. הרי שרנו כילדים באהבה ובטחון גדולים: "על כתף הר פורח, כפרי זה הקטן, מקום שבו נולדתי, מקום שבו אֵזְקַן". הנה הארץ המובטחת לנו, עם פוליסה לכל החיים. עזבתי את נהלל, כשהתגייסתי לצבא, בן 18. אבל מעולם לא עזבתי. 40 שנה כבר אני חי מחוץ לה בעולם משלי, שבניתי. ובכל זאת, משהו דגדג באצבעות לחזור. רציתי לחזור והבנתי, תוך מסע תלאות מפרך, שנהלל מְזָמֶנֶת בסגירותה, סכסוך דורות מובנה. צריך ללכת קדימה ואסור לחזור לאחור.

זו כנראה דרכו של עולם. אולי נורמליזציה של הטבע ואולי החמצה מפוארת של ההסטוריה. שכמו כל אימפריה או קולוניה, חייבת לדעוך מתישהו. להתרפק על עברה ועל גיבוריה המכוננים והמתים והמפורסמים.

לפרוש כנפיים ולעוף

לפני כעשר שנים, מאז נפטרו הורי, חזרתי לבית המדרש. אני אומר חזרתי, אך לא הייתי בו אף פעם לפני כן. מרגיש שחזרתי כדי ללמוד ולהבין. מין פסיכואנליזה יהודית שבחרתי לעצמי. באתי לפגוש את סבא שלי ואת הסבא-רבא שלי המתים ואת הנכד שלי, שעוד לא נולד. להבין אותם. בדרך הזאת, כך אני מבין, אני נפגש עם עצמי המעודכן, נכון לשעה זו.
זו עוד תחנת דרך במסע. ויסעו ויחנו. נסעתי וחניתי, בין התחנות. אני לומד אותן. רוצה לזכות במבוכה, לקלף ולגנות את הטיח. לברל כצנלסון יש מאמר בשם הזה. אבל ברל ותנועת העבודה מתים מזמן ועכשיו יש לפנות זמן לחיים. דרך הלימוד.

איפה צדקנו ואיפה צדקתי? איפה טעינו? ואיפה טעיתי? מה עשינו ומה עשיתי? הכפר ואני. אני והכפר והסימביוזה הזו בינינו, שהותרתי מאחור. גם אני וגם הכפר, אנחנו שנינו, כבר לא אותו דבר. זה לא אותו העמק. זה לא אותו הבית. אבל החיטה שגידלתי, כן צומחת שוב וגם אני. בית המקדש הגשמי של סבא שלי, הפך לבית המדרש שלי. ככה טוב ונכון היה לו - וככה טוב ונכון לי. שוב חוזר הניגון. אבל אחרת.

החלטתי להיפרד סופית. הבנתי פתאום שלֵך לךָ, חייב להיות קדימה. צריך להיות צלול. לפרוש כנפיים ולעוף, לראות רחוק, לראות שקוף , כמו בַּנְּבוֹ של יענקל'ה רוטבליט. לחזור לעצמי הפתוח, שעמד להיסגר שוב. לראות את נהלל, כמי שהיתה לי ונשארה אתי, בגאוות השורש, אך איננה עוד.

בן גוריון ואלוהים

מהקומה ה-11 שבה אני גר, אני רואה בחדר עבודתי את הזריחה מהרי ירושלים. לקראת ערב, אני רואה מהמרפסת שלי בסלון, את השקיעה המרהיבה בים ואת המטוסים הבאים ממנו, לנחיתה בבן גוריון. הזמנים משתנים. בן-גוריון, אלוהים של נהלל בימי סבא שלי, הוא עכשיו שדה התעופה במרפסת שלי. איך אומר מאיר אריאל:

עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב, לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה.

ביתי אל מול גולן

ועכשיו, אחרי שכמעט התפתיתי לעבור את הירדן ההוא בחזרה, הגיע תור הנבו שלי. בעשר השנים האחרונות, שבתי לקשר קרוב עם מורי ומורתי מהיסודי, פרופ' דוד ומלכה גולן, מורי הדור השלישי בנהלל. ביתם מול ביתי, כמעט מראשית הכפר - והם מכירים את כל דורות ובני משפחתי, עוד לפני שנולדתי. הם ליוו אותי ואני מלווה אותם מקרוב, בכל שמחת וצער החיים והכרת תודה משותפת.

אחרי שעזבתי רשמית את נהלל כתבתי להם שיר: "ביתי אל מול גולן". ביתם הוא הנבו שלי. דוד גולן, מעשה אומן - באותיות קליגרפיה מיוחדות - כתב לי את תפילת הדרך. נכנסתי דרכם בילדות, לעולם הדעת ואני יוצא מביתם, בברכת הדרך, לעולם כולו. שירי-תפילתי, תלוי על קיר סלון ביתם בנהלל. תפילתו-ברכתו, תלויה לצד משקוף היציאה, בביתי במודיעין.

בֵּיתִּי אֵל מוּל גּוֹלָן
למלכה ודויד, שלכם, בהוקרת תמיד!
בֵּיתִּי אֵל מוּל גּוֹלָן,
בֵּיתְכֶם לִי הַר נְבוֹ:
לָדַעַת הַתִּקְוֹות כֻּלָּן,
לְאָן נָבוֹא - וְלֹא נָבוֹא.

בֵּיתְכֶם הוּא לִי מִקְדָשׁ מְעַט,
לִרְאוֹת, לַחֲשֹׁוב וּלְהָבִין:
דְּבָרִים שֶׁשָּׂחְתֶּם לִי בַּלָאט,
עַל פְּצָעִים שֶׂל אוֹהֲבִים.
בֵּיתִּי אֵל מוּל גּוֹלָן,
בֵּיתְכֶם לִי הַר נְבוֹ:
לָצֵאת מִמֵּנוּ לָעוֹלָם,
מִן הַקַּנְקָן וּמַה שֶׁבּוֹ.
בֵּיתִּי אֵל מוּל גּוֹלָן,
בֵּיתְכֶם לִי הַר נְבוֹ:
רָאַה הַכְּפָר וְנֶאֱלָם,
וְרָגַע לִי כְּאֵבוֹ.

בֵּיתִּי אֵל מוּל גּוֹלָן,
בֵּיתְכֶם לִי הַר נְבוֹ:
בָּנִים יַרְחִיבוּ אֶת גְּבוּלָם,
הָחַי יָשׁוּב אֵל תּוֹךְ לִבּוֹ.

הדברים נכתבו ונאמרו ב"אור זרוע -מעשי חכמים וחלוצים" על הקשר בין משנת אבות למעשי וכתבי החלוצים, בבית מדרש אלול בירושלים. מושב נהלל מציין השנה באלול 94 שנים לייסודו. מתוך ספר בכתובים.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי אוריאל בן עמי.
- דימוי שער״נהלל״ מאת גל וינשטיין. עץ לבוד ושטיחים. צולם בתערוכת הקבע של מוזיאון ישראל. באדיבות יאיר טלמור.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על בין נהלל לירושלים

01
עמליה אשכול

לאוריאל בן עמי,
המאמר שלך הרשים אותי מאוד ואף ריגש ועורר מחשבות.
אף פעם לא נתתי דעתי לגבי הכפר שלי בו נולדתי ובו נולדו לי ילדי,אבי והוריו היו מהחלוצים ומייסדיו. אף אני נושאת זיכרונות וחוויות מכל שנות חיי בכפר.(אני בת כיתה של מירי אחותך) .מעולם לא גרתי במקום אחר ולא "עברתי את הירדן". התייחסותי לנהלל ודאי שונה, אך הייתה לי מעניינת נקודת מבטך.