עובד זר הגירה מרופדת

לאחרונה ראיתי בקולנוע את הסרט "ברוקלין", דרמה רומנטית יפה עד מאוד, המגוללת את חוויות הקליטה של מהגרת אירית בברוקלין של שנות ה-50. במהלך הצפייה נוכחתי עד כמה מצבי כמהגר אינו עגום כפי שסברתי שהוא. אמנם גיבורת הסרט חווה תחושות חופפות לשלי וניצבת בפני קשיים דומים לשלי, אלא שלאורך ההקרנה ריצד על המסך פעם אחר פעם שוני אחד, בולט לעין, בין אז להיום: הטכנולוגיה.

ככל שהדבר קשור בהיבטים הטכניים של ההגירה, די מדהים להיווכח עד כמה רב הוא הפער בין העבר וההווה, אפילו כשמדובר בעבר הקרוב, לפני כמה עשרות שנים בסך הכול. לצפות בסצנות ההפלגה בסרט, ולהפנים את החוויה הפיזית המייגעת שעברה עד לא מזמן על מהגרים, איבריהם הפנימיים מיטלטלים אנה ואנה בעודם ספונים בתוך קיטון חנוק בבטנה של אנייה, ואז לדמיין אותך במטוס, מכהה בעצמך על שלא טרחת למצוא טיסה עם חניית ביניים קצרה יותר, או מתרעם על איכותו הירודה של מסך המגע ועל מבחר הסרטים הזמין במערכת הצפייה; לראות את גיבורת הסרט ממתינה יום ועוד יום, בציפייה מורטת עצבים למכתב שיגיע מאחותה, ולהיזכר באדם המדושן, שהוא אתה, המואיל לשלוח יד עצלה אל הטלפון רק כדי לבדוק מי הוא זה גס הרוח ששכח מהפרשי השעות, והעז לטרוד את שלוותך בשעה כה מוקדמת של הבוקר; ההבדלים הללו היממו אותי, פשוטו כמשמעו, ואני מודה שהיה משהו במבט הזה מהצד על חוויית הגירה מהעבר, שפעל עלי את פעולתו נמרצות ותיקן דבר מה בתפיסת המציאות הקודרת שלי.

וכאילו לא די בהשתוממות מול השוני באורחות חייו של המהגר נוכח התמורות הטכנולוגיות במרוצת מחצית המאה האחרונה, הרי שהפתעה רבה יותר ציפתה לי כאשר המשכתי להרהר בדבר, והפניתי מבט חטוף אל העבר שלי, רק שנים בודדות אחורה. בתחילת 2010 ביליתי כחצי שנה בסידני במסגרת תכנית חילופי סטודנטים, אכן לא בדיוק תקופת הגירה ממושכת, ובכל זאת זמן מה. ואמנם מדובר באוסטרליה, לכל הדעות מדינה מערבית מפותחת, ובכל זאת נכון לאותה שנה שירותי האינטרנט בה לא היו זמינים כחבילות גלישה ללא הגבלה, ובנוסף מחירם היה יקר להחריד, ודאי בהתחשב בסטטוס שלי אז: סטודנט ללא הכנסה. כמו כן, האופרציה שנלוותה להשמשת חבילת הגלישה כרוכה הייתה בסרבול מסוים: הדרך היחידה שבה יכולתי לחדש אותה הייתה לכתת רגליים אל הקמפוס, לרדת אל קומת המרתף של הספרייה, למלא טופס, להגיש אותו לספרן, שבתורו עיבד אותו והזין את נתוניו למחשב, ולבסוף לשלם חמישה עשר דולר תמורת כל ג'יגה-ביט אחד של נפח גלישה. לפיכך במהלך אותה תקופה, כך חקוק בזיכרוני, הסתפקתי בשיחות סקייפ רגילות ונמנעתי מלקיים שיחות וידיאו, כי הללו זללו ברעבתנות את חבילת הגלישה הגרומה שעמדה לרשותי. למעשה, אני די משוכנע שלא ראיתי את צלמם של רוב בני משפחתי וחבריי במשך כל זמן שהותי שם: והרי וואטסאפ לא היה, הפייסבוק באותו זמן היה מנוון משהו ועדיין לא קנה לו אחיזה ממכרת בחיינו, ומצבור רכושי הסלולרי? זה הסתכם בבלוק כסוף שבחזיתו היה חרוט: נוקיה. יתר על כן, לא יכולתי לצרוך תוכני טלוויזיה מישראל, תכנים שנהגתי ואני עודני נוהג לינוק בצמא ובאדיקות. תגידו כי כל אלו הן בגדר "בעיות עולם ראשון", ותצדקו. ויחד עם זאת, השורה התחתונה היא שהטכנולוגיה דאז - רק לפני כמחצית העשור, אני שב ומזכיר - כפתה עלי ניתוק תרבותי וחציצה של ממש ביני לבין היקרים לי במולדתי, ובכך סייעה לי בצורה מוגבלת בלבד לשכך את תחושת התלישות שבשעתו הייתה מנת חלקי.

עכשיו, זה לא שלא הייתי מודע לנפלאות הטכנולוגיה עד הלום – הייתי מודע. זה לא שלא עצרתי אי פעם, התבוננתי סביבי, והערכתי את התרומה האדירה של הטכנולוגיה ליום-יום שלי – עצרתי, התבוננתי, הערכתי. אלא שבמקום מושבי בעמק הסיליקון, כשזרם המידע, הקולות והתמונות גועש ללא הפסק ועושה דרכו בן-רגע מארה"ב לישראל ובחזרה, אני סוף סוף תופס את עוצמתה האמתית של הקִדמה בעיצוב חוויית ההגירה שלי. לפני כמה חודשים כשסבי ז"ל נפטר, היא איפשרה לי להאזין להספדים ממש בשעה שנאמרו, ולרגעים ספורים הרגשתי כאילו אני שם, בחיק משפחתי; בערב פסח, כשתרתי אחרי הפריטים הנחוצים לקערת הסדר, ועמדתי נבוך במחלקת הירקות, תוהה מהי בדיוק החלופה למרור, זכיתי מיד להדרכה צמודה ולבבית בטלפון מדודה שלי; ביום הבחירות בישראל זיפזפתי בין אפליקציה אחת לאחרת, ועקבתי בדריכות אחר התוצאות והפרשנויות בערוצים השונים. ומה באשר לאפשרות לצפות בתוכניות טלוויזיה ישראליות ובמיוחד בתוכניות הריאליטי, האהובות עלי כל כך? גם בגזרה הזו אין תלונות.

אם כן, הקִדמה עם חלוף הזמן היא על פי רוב מבורכת. אין בזה חידוש. ואני משוכנע שאחרי שתיניתי בפניכם את ייסוריה של גיבורת "ברוקלין" ולהבדיל את תלאותיי המתונות, אף אין ביניכם חולק על כך שהטכנולוגיה מנגישה עבור המהגר את האפשרות לביקורי מולדת תכופים ומשפרת פלאים את יכולתו להתכתב עם תרבותו ולהתקשר עם היקרים לו בארץ מוצאו. אך אם מרחיבים את נקודת המבט על תפקידה של הטכנולוגיה ביחס למהגר, אם מרחיקים את המבט ומנסים לעבור מרמת הדוגמאות לתיאור מכליל יותר, כי אז מתגלה תובנה מעניינת: בפעם הקודמת כתבתי כאן על המונח המודרני "רילוקיישן", וטענתי שהדהודו הפונקציונלי מעקר מרגש את אקט ההגירה, ועל כן הבחירה במונח זה על פני חלופות אחרות מבטאת ניסיון ריכוך לשוני של חוויית ההגירה; והנה, כמו המינוח, גם הטכנולוגיה אינה אלא מוצר נוסף בסדרת המרככים המדהימה תוצרת החברה האנושית, המותאמים במיוחד למהגרים. אלא שכאן צריך מיד לעמוד על ההבדל המהותי בין אמצעי הריכוך הללו, המינוח והטכנולוגיה: בעוד שהראשון מעורר בי רגשות הנעים על הספקטרום שבין אי-נוחות לסלידה, זה האחרון מביא אתו נחמה, והיא צרופה.

 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על הגירה מרופדת