הנה הטורפים באים

מבין שלל הלקחים שמלמדת אותנו ההיסטוריה האנושית, מעטים בלבד אפשר לראות כאילו הם חוקים קשיחים. הנה אחד מהם: לבבות שלווים הם תוצאה של תפוקה עשירה.

אנו חיים בעידן של תפוקה דלה. הכלכלה העולמית קפאה על שמריה, ושלוש הכלכלות החזקות בעולם – ארצות הברית, בריטניה ויפן – הן נושאות דגל הקיפאון. היבולים אינם דלים בגלל שריפות או שטפונות. הם דלים כי מנהיגי האנושות פשוט לא זרעו די זרעים בעונה הנכונה.

בשלב זה הסיבות כבר אינן חשובות במיוחד. הדבר החשוב הוא שעידן של תוצרים דלים עתיד להפוך לעידן של אכזריות גסה.

אם רק נתחיל לחפש, נזהה את ניצניה האפלים של האכזריות בכל מקום. על גבי הצגים אנו מתעמרים באנשים שלעולם לא נפגוש, והם מתעמרים בנו. במקומות העבודה רודים בנו באופן שיטתי זה זמן רב, וכעת אנו זוכים ליחס דומה גם בשעות הפנאי. התרבות הופכת קולנית ואפלה יותר ויותר. נורמות של התנהגות שוקעות ונעלמות. דמגוגים מלהגים ומתרברבים וצוברים עוד ועוד כוח ברחבי העולם. החבָרוֹת האנושיות תוקפות את עצמן, ובקרוב לבטח יתחילו לתקוף זו את זו.

אך איני מעוניין לכתוב כאן קינה. הבה נבחן מספר השלכות נוספות.

האכזריות הגסה שאנו מחצינים אינה אלא האכזריות שגועשת בתוכנו. אמנם אנו מפנים אותה כלפי אחרים, אך בראש ובראשונה אנו בזים לעצמנו, זועמים על עצמנו. כך היה תמיד. המתעלל הוא האומלל. הקורבן של היום הוא מי שיתקוף באלימות מחר.

וגם ההפך נכון. כשאנו שוללים צלם אנוש מאחרים, אנו עצמנו מאבדים צלם אנוש. כשאנו מתאכזרים לאחרים, אנו מתאכזרים לעצמנו. טיהור החברות שלנו מזרים לא יניב לנו שקט, כפי שזיכוך נפשותינו לא יניב לנו אושר. ולא מכיוון שנרגיש אשמים – אולי בסוף האשמה תיעלם. אלא מכיוון שכדי לבצע את המעשים האכזריים שאמורים כביכול להשביע את תאבוננו לנקמה, צדק וזעם, עלינו לפתח אדישות. אם ברצוננו להתאכזר, עלינו לרדד את עצמנו ולהפוך למכשירים, לכלי נשק, להפוך לאכזריות עצמה. ואם נהפוך לאכזריות, לא יישאר לנו כל סיכוי לחיות חיים מלאים ומספקים.

בסופו של דבר האכזריות רק תגזול מאיתנו את מה שאנחנו רוצים באמת: לא תפוקה, אלא תכלית. חיי משמעות, אושר ותכלית, חיים ברוכי חסד והגשמה עצמית.

בקרוב יצעדו הטורפים בקרבנו. ואולי חדי העין יראו אותם מתקרבים מבעוד מועד.

אם כך על כל אחת ואחד מאיתנו לזכור: האכזריות הגסה נראית כמתנה, כשחרור, כישועה, אך מחירה כבד. את המחיר הזה איננו משלמים רק באשמה ובבושה, בחרטה ובייסורי מצפון. המחיר הוא האנשים שהיינו עשויים להיות לוּ היינו בוחרים ברחמים, במחילה, באהבה ובחסד.

השאלה שניצבת בפנינו כיום היא אותה שאלה שניצבה בפנינו מאז ומתמיד. אֵילו אנשים אנו רוצים להיות? האכזרי הוא הטוטאלי. אך האנושי הוא ההפך: לא הטוטאלי, לא האבסולוטי, אלא האינדיבידואלי.

עומייר חק הוא הוגה דעות, פרשן, בלוגר ודמות ציבורית, המרבה לכתוב על כלכלה, חברה, עסקים, חדשנות ותרבות עכשווית. הוא מחברם של ספרים אחדים ומחלק את זמנו בין לונדון וניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק.


תגובות פייסבוק