העולם בו אני חי

עורכי לשון יחמיצו פנים אם תכתבו את המשפט "העולם בו אני חי". הם רוצים שתכתבו "העולם שבו אני חי", ואם תכתבו "העולם שאני חי בו" – כלומר אם תרחיקו את מילת היחס משי"ן הזיקה – מה טוב.

אבל רוב האנשים חושבים שהמשפט "העולם בו אני חי" נשמע הרבה יותר טוב משתי הגרסאות האחרות. יש בו משהו קליל ואלגנטי כזה, ואולי אפילו נדמה שמדובר במשלב גבוה יותר. גם אני חשבתי ככה עד שהחלטתי לעסוק בתרגום. אבל אני לא חושב ככה יותר. זהו השינוי הגדול ביותר שלימודי התרגום חוללו בחיי (אם מתעלמים מהמקצוע החדש, אורח החיים השונה ועוד כל מיני קשקושים כאלה).

יש להבהיר: לא רק שאני יודע שעורכים לא אוהבים משפטים בלי שי"ן הזיקה, אלא שאני עצמי כבר לא אוהב משפטים בלי שי"ן הזיקה. הם נשמעים לי רע. חשוב לציין שחלקם יישמעו רע גם לציבור הרחב, זה תלוי בכל מיני גורמים. ובכל זאת, עברתי התניה פבלובית בגלל עט התיקונים האדום-כדם של מורי התרגום ועורכי הלשון.

זה אינו המקרה היחיד בו למתרגמים ולעורכי לשון יש תקן שונה מאשר בשפה הרווחת. הנה עוד דוגמה: "יש לי את התשובות למבחן". לפי כללי השפה הרשמיים, מילת היחס "את" פסולה בדוגמה הזאת: "את" אמורה לבוא לפני מושא ישיר, אבל המילה "התשובות" אינה מושא ישיר, אלא הנושא של המשפט. כלומר לפי כללי הלשון הרשמיים, המשפט התקין הוא "יש לי התשובות למבחן". למישהו מכם זה נשמע טוב?

אלה שני מקרים בולטים שבהם מתרגמים ועורכים פועלים בניגוד לתפישות הציבור הרחב. אפשר לומר כי מדובר במקרים שבהם למתרגמים ולעורכים יש נורמות עיקשות משלהם. לעתים התוצאה היא משפטים שנשמעים לאנשים מן השורה פחות טוב, ואפילו מוזר. אז למה להקפיד על הכללים האלה?

אני מזהה שתי תשובות אפשריות. הראשונה היא: לכללים יש חשיבות. הם מגדירים תו איכות שכנגדו אנחנו יכולים למדוד את יכולות ההבעה של כל אחת ואחד מאיתנו, את רמת השליטה שלנו בלשון, את היכרותנו עם מקורות השפה וכו'. מצד שני, אם כלל לא מייצג מוסכמה – ויתרה מזאת, אם הוא עומד בסתירה לתפישה הלשונית של רובנו – מה הטעם להיאחז בו? אנחנו זקוקים לסיבה טובה, וזה מוביל אותי לתשובה האפשרית השנייה.

בשיעורי עריכה למדתי כלל אצבע מועיל ביותר – אם נתקעת במהלך קריאת הטקסט, משהו במשפט דורש שינוי. אחת המטרות החשובות בעבודתם של עורכים, אם לא החשובה ביותר, היא לעזור לטקסט להיות כמה שיותר בהיר וחלק, כך שהקוראים לא ייאלצו לקרוא משפט יותר מפעם אחת, או להתעכב שלא לצורך. האם ההתעקשות על שי"ן הזיקה תורמת לקריאוּת? התשובה תלויה במשפט, אבל בימינו היא לרוב אינה תורמת לה (ראו בהקשר זה את מאמרו המעניין של אלי גיא, שמתאר בין היתר את הגלגול של סדר המילים בפסוקית). האם ההתעקשות על השמטת המילה "את" ממשפטי "יש לי" תורמת לקריאוּת? גם כאן התשובה אינה חד-משמעית. אני חושב שברוב המקרים השמטתה תעכב את הקריאה יותר מאשר תועיל לה. נכון שלפעמים, בטקסטים במשלב גבוה, התוצאה דווקא יפה ואלגנטית, אבל בדרך כלל היא אינה כזאת. אני מכיר כמה וכמה מתרגמות ומתרגמים שעלולים להתייסר בגלל משפטים מהסוג הזה: הם יודעים שהצורה התקנית אינה נשמעת טוב, או שאינה מתאימה למשלב של הטקסט, ולפעמים הם אפילו ישנו את מבנה המשפט רק כדי להתחמק מהצורה "יש לי". גם לי זה קורה.

אז לאחר שראינו כי במקרים רבים הכללים האלה אינם תורמים לקריאות ולבהירות של הטקסט, נחזור לשאלה: מה הטעם להקפיד עליהם? התשובה היא שאין טעם להקפיד עליהם – לא באופן גורף וביד ברזל. למה בכל זאת מתרגמים מקפידים עליהם? כי אלו נורמות שהתקבעו, והפרה של נורמה מכל סוג שהוא מובילה ל"עונש" מצד הממסד. מתרגמים חוששים שיתקנו אותם, ואף יחשבו שהם לא מכירים את הכללים, או "לא יודעים עברית". עד כדי כך התקבעו הנורמות, שעורכים עשויים לתקן-לרעה אפילו טקסטים ספרותיים מקוריים בעברית, שבהם אמורה להיות לסופרים חירות לכתוב כרצונם. אז מה עושים? משנים, לאט ובטוח.

כמו שכתבתי בעבר ב"אלכסון", מתרגמים הם כוח המסוגל לחולל שינוי לשוני. תרגומים השפיעו על העברית מאז תחייתה, ומתרגמים, מתוקף החשיפה לשפות רבות וההתמודדות הבלתי פוסקת עם דילמות בכתיבה, יכולים לעזור לחולל שינוי חיובי, שיגמיש את השפה וישכלל אותה בלי שתאבד מיופייה. צריך לזכור שהמטרה העליונה של רוב התרגומים היא ההנאה וההעשרה של הקוראים. גם יצירות ספרותיות וגם מאמרים עיוניים אינם שיעור לשון. מי שקורא טקסט צלול ואלגנטי ייהנה מהעברית שהוא כתוב בה ויפיק ממנו בעקיפין ערך לשוני. אם נזכור את זה, ואם עורכי לשון – וכן, גם מתרגמים – יפסיקו לחשוב על עצמם כעל שומרי סף של מבנים לשוניים מאובנים, התוצאה תטיב עם כולם. אפשר להתווכח על חשיבותה של נורמה לשונית ועל תרומתה לכתיבה, אבל אין טעם להיאחז בכל מחיר בנורמה חסרת תועלת, ואף מזיקה.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על העולם בו אני חי

01
רן פרל

איך אומר שטיסל: נו נו, וכו׳. איזו פריווליגיה יש לכותב המאמר. כיף לו, הוא עוסק בעניינים שברומו של עולם. אני, כן, כעורך, לא מוצא כמעט טקסטים שמסוגלים לומר משהו מעניין או מאתגר. גם קשה יותר ויותר למצוא כותבים קשובים. אני עסוק יותר בתיקון עובדות, בסגירת משפטים שמתחילים ב״אם״ ונגמרים - ובכן, הם לא נגמרים. אהבתי את ההתייחסות לכותבים כאל מקשה אחת, כאילו גם הכותבים הם מקשה אחת, כאילו יש הפרדה ברורה בין כותבים לעורכים, ובינם לעורכים לשוניים (אה, סליחה, עורכי לשון, אולי הכותב יעיר לי על כך בעוקצנות). הטור הזה - הטור הזה מייאש כל כך, עסוק כל כך בעצמו. בכלל, קרה משהו ל״אלכסון״ בחודשים האחרונים. אני אפסיק כאן, לפני שהתגובה שלי תהיה ארוכה יותר מן הטור הכל כך - איך לומר - הכל כך חשוב הזה. אסיים כאן, נפעם.

03
שם מלא

הכללים - מי קובע אותם?
השפה אותה למדתי לא ניתנה לי באופן מודע, בצירוף רשימת כללים מפורשים. האנשים מהם למדתי דיברו. חזרו ודיברו. אלי ולאחרים. ואני למדתי את השפה אותה אני מדבר.

04
רוני

״צריך לזכור שהמטרה העליונה של רוב התרגומים היא ההנאה וההעשרה של הקוראים״. לא מסכימה עם הטענה הזו. ובלי קשר למטרת הטקסט - חשוב לדייק: לעתים חשוב לדייק את המשמעות ולעתים את המילה או את משחק המילים. זה תלוי, אין כאן חוקיות ברורה. כן ש׳ זיקה, לא ש׳ זיקה - לעתים זה תלוי בצליל של המשפט, של הפסקה, או במה שהטקסט מנסה להעביר. ויש גם שיקולים אחרים: להוצאות מסוימות יש כללים שעלי כעורכת לציית להם, לפחות ברוב המקרים. עבודה פרטית לגמרי זה משהו אחר.

אין כלל "רשמי" שאוסר "את" אחרי "יש". כן יש עורכי לשון שנמנעים מזה.

על ש הזיקה האקדמיה קבעה שזו "דרך המלך", אז אפשר לומר שזה "רשמי".

ואני תוהה אם בכוונה כתבת "זה אינו המקרה היחיד בו למתרגמים וגו' " :)