הפרטיות כאתגר סביבתי

ספרו של ברוס שנייר סוקר את מאזן הכוחות הנוכחי במאבק על המידע ועל הפרטיות, ומנסה לחזות את העתיד
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

"מנוי יקר, תועדת משתתף בהפרת סדר המונית." הממשלה האוקראינית שלחה את הטקסט הזה בשנה שעברה לכל בעל טלפון סלולרי שהיה בקרבת הפגנה בבירה קייב.

מה שהייתם מצפים מארץ סובייטית לשעבר? לא כל כך מהר. גם בארצות הברית ובאירופה המשטרה מחפשת מידע על טלפונים שמקושרים למקומות או לזמנים ספציפיים – ולעתים קרובות היא עושה זאת מבלי להוציא צו. מרגלים אחרי כולנו. מצותתים לטלפונים שלנו וחודרים למחשבים הניידים שלנו. דו"חות על הפעולות שמגדירות אתכם – המקומות שאליהם אתם הולכים, האנשים שאתם פוגשים, הדברים שאתם קונים – נמכרים למי שמציע את המחיר הגבוה ביותר. אבל האם אנחנו שמים לב לכך? והאם אכפת לנו?

ברוס שנייר (Schneier) עושה כמיטב יכולתו כדי שהתשובה לשתי השאלות האלה תהיה "כן". אבל זו משימה קשה: ככל שהמעקב נעשה סמוי יותר, כך קל יותר להתעלם ממנו. שנייר חושב שזה זמן טוב להתבונן במפלצת, לפני שתיעלם מעינינו כליל.

אז מה הוא מעקב? ההגדרה של הצבא האמריקאי מדברת על "תצפית שיטתית". הוא שולט ב"מה שאנחנו רואים, במה שאנחנו יכולים לעשות... ובסופו של דבר במה שאנחנו אומרים," אומר שנייר. כדירקטור ב- Electronic Frontier Foundation, הוא מומחה בתחום, ובין היתר עזר לנתח חלק מהמסמכים הטכניים יותר שהודלפו על-ידי אדוארד סנודן. אבל המומחיות שלו לא מכבידה: הספר מתקדם במהירות והערות השוליים הוגלו לדפים נפרדים.

חלק מהדוגמאות מבהילות במיוחד. למשל, קובהאם (Cobham), חברה בריטית שהמערכת שהיא מוכרת מאפשרת לשלוח שיחות "עיוורות" לטלפונים שלכם. הטלפון לא יצלצל, כך שלא תדעו שקיבלתם שיחה, אבל הוא ישלח אות כך שהמתקשרים יוכלו לעקוב אחריו למרחק מטר. או בתי הספר של אזור לואר מריון, שהתקינו רוגלות על המחשבים הניידים של תלמידיהם. אדמיניסטרטורים מטעם בתי הספר יכלו לתעד בחשאי צ'טים, לפקח על שימוש ברשת ולצלם את הילדים. הדבר נחשף כאשר הוצגה לאחד התלמידים תמונה של עצמו משתמש בסמים. התברר שמדובר בממתק.

האפשרות לנהל מעקב מבוסס תמונה צפויה להחמיר את המצב עוד יותר. חוקרים מאוניברסיטת קרנגי מלון בפיטסבורג, פנסילבניה, הציבו מצלמה במקום ציבורי וזיהו אנשים באמצעות שילוב בין תוכנת זיהוי פנים ומאגר התמונות המתויגות הפומבי של פייסבוק. בעזרת הצלבת התמונות עם מאגרים אחרים הם הצליחו להציג מידע על אותם אנשים בזמן שלקח להם לעבור.

רבים פוטרים את כל הדברים האלה בלא כלום. שנייר מצטט בכיר בגוגל שאמר שלדאוג מכך שמחשב קורא את האימיילים שלך זה כמו לדאוג כי הכלב שלך רואה אותך ערום. אבל זה לא, אומר שנייר: הכלב שלכם לא יבסס את החלטותיו לפי מה שהוא רואה, והוא בוודאי לא יספר כלום לאף אחד.

צידוק נפוץ אחר הוא שאנחנו נותנים רק את המטה-דטה שלנו: את "שם השולח" ו"שם הנמען" באימיילים, לא את תוכנם; את זמן השיחות ומשכן, לא את מה שנאמר. גם המידע הזה יכול לחשוף לא מעט: זה כאילו מישהו היה עוקב אחריכם ומדווח עם מי דיברתם ובמשך כמה זמן, הוא אומר. וכל מה שנאסף נשמר במשך זמן לא מוגדר, לעתים קרובות פשוט משום שזול יותר לנהוג כך מאשר לסנן את החלקים העסיסיים בלבד.

גרוע מכך, מה שלא עולה היום אל פני השטח עלול לצוף מאוחר יותר בעקבות טכנולוגיות חדשות. חשבו למשל על המשתתפים במחקר המין של אלפרד קינסי, שהסכימו לקחת בו בשנות ה-40 וה-50 של המאה הקודמת רק כי הובטחה להם אנונימיות מוחלטת. מחקר שנערך ב-2013 הראה כי בעקרון אפשר יהיה לזהות היום 97 אחוזים מהם.

דברים שדרשו בעבר צו והושמו תחת רגולציה הדוקה הם היום עניין שבשגרה. פעם, נזכר שנייר, היה על סוכן FBI שצותת לטלפון של מאפיונר להפסיק להקשיב אם רעייה או ילד עלו על הקו – אדיבות מתמיהה בהשוואה לדרכי הפעולה הנוכחיות של הסוכנות לביטחון לאומי בארה"ב או של סוכנות הביון הבריטית.

איך הגענו לשם? פחד – בעיקר מטרוריזם, אומר שנייר. אבל חוקים אנטי-טרוריסטיים חורגים בהדרגה מעבר לייעודם המקורי, ויוצרים תרבות שהופכת מעקב לנורמה. השאלה איך ניתן להיחלץ מהמצב הזה היא אחת השאלות הגדולות של זמננו, הוא כותב.

אז מה אנחנו יכולים לעשות? כאן האנרכיסט השובב שבשנייר משחרר את הרסן. אנחנו יכולים להשתמש בפתרונות הקיימים כדי להיות אנונימיים, לחסום מודעות ולבלוס עוגיות, הוא אומר, אבל אנחנו יכולים גם לשחק עם המערכת: שימו מדבקות על המצלמה בלפטופ, חפשו שמות רנדומליים בפייסבוק כדי לבלגן את הנתונים, חבשו מסכות או צבעו את הפנים כדי לבלבל טלוויזיות במעגל סגור. הוא רק חצי מתבדח. אם נתונים הם הזיהום של עידן המידע, הרי שהגנה על הפרטיות היא האתגר הסביבתי. האם אנחנו יכולים לחולל שינוי?

שנייר אומר שהוא פסימיסט לטווח הקצר, אך אופטימיסט לטווח הארוך. הוא חושב שבעוד חמישים שנה אנשים יביטו ביחס הנוכחי שלנו לנתונים כמו שאנחנו מביטים היום בתופעות כמו אריסים או עבודת ילדים. אני לא כל כך בטוח. זה אולי עניין דורי, אבל לא כמו ששנייר חושב. מעט אנשים בני פחות משלושים מודאגים לגבי גורל המידע שעל הטלפון שלהם. התגובה שלכם ל-Venmo, למשל – אפליקציה שמשלבת בין שירות תשלומים דיגיטלי לבין עדכונים במדיה החברתית למי שילמתם – תשתנה לפי הגיל שלכם. וסקסטינג נפוץ היום בקרב בני נוער כמו שהיה לפני עשור. ומה אם בעתיד נתפוס את חרדת-המעקב בתור קבעון שהיינו צריכים להתגבר עליו?

Data and Goliath: The hidden battles to collect your data and control your world by Bruce Schneier, W. W. Norton, $27.95/£17.99

@2015 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי דאגלס הבן, New Scientist.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על הפרטיות כאתגר סביבתי