אלכסון קלאסיק וכשאני לעצמי, מה אני?

בספר בראשית נכתב: "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂהּ לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ב', 18). בואו נתעכב רגע על הביטוי המשונה הזה, "עזר כנגדו". יש לו כל מיני מדרשים, אבל בפרשנות האישית שלי הוא מכיל בתוכו את הפרדוקס שיש בזולת: הוא עזר – והוא גם נגדי. לפעמים לסירוגין, לעתים קרובות סימולטנית. ואכן, חווה, שיועדה לתרום לאיכות חייו של אדם, שהרי לא היה לו טוב לבדו, מביאה לגירוש שניהם ובתוך כך גם לגירוש כל צאצאיהם מגן העדן.

ועכשיו קפיצה קטנה מגן עדן לגיהינום: גיא בן הינום, שהוא מקור השם העברי לאותו מקום מייסר שאליו מגיעות נשמות החוטאים, הוא אפיק הנמצא בגבול העיר העתיקה בירושלים. שמו יצא לשמצה כמקום שבו היו נוהגים הירושלמים להקריב את בניהם ובנותיהם לאל הכנעני מולך על-ידי העלאתם באש.

"הגיהינום הוא הזולת", כותב סארטר באחד המחזות שלו, ואני בטוח שהילדים הירושלמים של תקופת המלכות היו מסכימים אתו, אבל קל מדי, שטחי מדי, לסכם את המשמעות של הזולת באופן חד-ממדי שכזה

"הגיהינום הוא הזולת", כותב סארטר באחד המחזות שלו, ואני בטוח שהילדים הירושלמים של תקופת המלכות היו מסכימים אתו, אבל קל מדי, שטחי מדי, לסכם את המשמעות של הזולת באופן חד-ממדי שכזה. כי הזולת הוא אמנם הגיהינום, או לפחות יש לו פוטנציאל להיות הגיהינום, אבל לעיתים קרובות הוא גם גן העדן. צריך רק לפתוח עמוד אקראי ב-ynet כדי לראות כיצד הגיהינום וגן העדן דרים בכפיפה אחת: הטוקבקים לכתבה על סלב כזה או אחר יהיו מלאים בהשמצות, בהכפשות, בקללות איומות ונוראות ובקצה העמוד תופיע הפניה לכתבה אחרת שמספרת איך המוני עם ישראל התגייסו לתרום עבור ילדה חולה.

אנשים עשויים להיות כה קרים, אומר השיר, הם יכאיבו לך וינטשו אותך, יגזלו את נשמתך אם תאפשר להם, אבל אם אתה מדוכא או מוטרד כל מה שאתה צריך זה לקרוא בשמי או אפילו רק לחשוב עליי, ואני אהיה שם עבורך. זהו מה שנקרא בפסיכואנליזה פיצול: המחשבה הזו שיש אנשים כאלה רעים, שהם לא אני, והם בהחלט עשויים לפגוע. אני, לעומת זאת, תמיד אהיה לטובתך, תמיד רק ארעיף עליך שפע של טוב. האומנם?

מייקל אייגן, פסיכואנליטיקאי אמריקאי חשוב, טוען שלא מן הנמנע שכל הזנה היא בהכרח רעילה. שפעמים רבות אותם אנשים שתומכים בנו יותר מכול גם מכניסים לתוכנו רעלנים רגשיים. קחו למשל את חלי, בת יחידה לאבא אוהב אך מדוכא. אבא התאגרף כל חייו עם הדיכאון שלו, אבל כשאימא נפטרה הדיכאון ניצח בנוק-אאוט. בתו היא עכשיו כל עולמו, היא האושר שלו. בשבילה הוא קם בבוקר, והיא יודעת את זה. היא בת מזל, כי היא נאהבת, אבל היא גם מקוללת כי היא סופגת אליה, סופחת אליה, את השנאה והרחמים העצמיים של אביה יחד עם החיבה המזינה שלו. בהמשך חייה היא תלמד לאתר גברים שיוכלו לספק את אותה תערובת מרעילה-מזינה שהיא מוכשרת לעכל. בחושים מחודדים על-טבעיים ולא-מודעים היא תצליח ללקט בפינצטה את אלו שהאהבה שלהם תגרום לה לדכדוך ולהלקאה עצמית. אין לה יכולת להכיל משהו אחר. מערכת העיכול הרגשית שלה מקיאה החוצה, מוקיעה, תערובות במינונים אחרים, לא מוכרים, של הרעלה והזנה. חלי היא אולי דוגמא צבעונית יחסית, אבל אני מאמין שבאופן כללי ביחסים בינאישיים גן עדן וגיהינום תמיד שלובים זה בזה, הולכים יד ביד כמו אהבה ונישואין, מתמזגים במינונים משתנים.

***

הפסיכואנליטיקאי הגדול ווילפרד ביון אמר פעם שהמפגש בין שתי נפשות יוצר סערה רגשית. שיר של המשוררת הפינית אווה קילפי ממחיש את זה היטב:

תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ
הֵשַׁבְתִּי לוֹ
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי
בָּרוּךְ הַבָּא

ככה זה הזולת: אי אפשר אתו ואי אפשר בלעדיו. אבל יש שני סוגי אנשים שמצליחים לשבור את המשוואה הזו. בקצה האחד ישנם אלו שפשוט אומרים "אי אפשר בלעדי הזולת". אלו אנשים תלותיים מאוד שלא יכולים להיות בגפם לרגע, מתקשים לקבל החלטות, אפילו קטנות וחסרות משמעות, בכוחות עצמם, ומעדיפים להישאר בקשר ולסבול ובלבד שלא לשאת את הלבד על תחושות הריק, הבלבול וחוסר האונים שהוא מעורר בהם. בקצה השני של הסקאלה ישנם אנשים שאומרים "אי אפשר עם הזולת" ובוחרים להסתגר בקונכייתם. בספרות המקצועית מכנים אותם "סכיזואידים". הם נמנעים מקשרים אנושיים, שוקעים בעולם פרטי של פנטזיות, מתמסרים רק למשק האוטרקי של עצמם. בניסיון להגן על עצמם מפני הגיהינום הפוטנציאלי של הזולת הם כמובן מפסידים הרבה. לדן פגיס יש שיר יפה ("איפה") שמתאר את אחד הצרכים הבסיסיים שלנו, צורך שרק הזולת יכול לספק:

התחבאתי בחדר, אבל שכחתי איפה.
בארון אינני.
וגם לא מאחורי הווילון.
גם לא במבצר הגדול בין רגלי השולחן.
הראי ריק ממני.
לרגע נדמה שאני בתמונה על הקיר.
באחד הימים, אם יבוא מישהו ויקרא לי
אענה ואדע: הנני.

אנחנו זקוקים אם כן לזולת כדי שיראה אותנו, שיראה אותנו באמת, על כל הצלקות וגומות החן, השרירים והפצעונים. אם יש בסביבה הראשונית שלנו זולת כזה שרואה ומאשר אותנו אנחנו מפתחים תחושה מגובשת ושלמה של עצמנו, אם אין כזה אנחנו הופכים חשופים להתקפי בושה וזעם. הרבה פעמים הפגיעות שלנו סביב ביקורת, אמתית או מדומיינת, פגיעות שמתחזקת במקרים שלא הייתה לנו סביבה ראשונית טובה מספיק, תהפוך אותנו לתוקפנים ואכזריים, תדחוף אותנו להיות לגיהינום של זולתנו.

***

התינוק האנושי מרגיש בתחילת חייו כמו אל. תחושת האומניפוטנציה שלו היא מרהיבה. מבחינתו עליו רק לחשוב על משהו שהוא מעוניין בו (בד"כ שד גדוש) וכבר הוא יופיע לנגד עיניו, או אפילו בפיו. "ויאמר התינוק יהי חלב – ויהי חלב". ממש גן עדן. בהדרגה, ככל שמתרבים התסכולים הבלתי-נמנעים והמשאלות מתגשמות באופן מדויק פחות (כי אימא מסתבכת עם חזיית ההנקה או שהמיקרוגל מתקלקל והיא לא מצליחה לחמם מים עבור המטרנה) מאבד התינוק את תחושת האומניפוטנציה ומכיר בכך שהוא תלוי באמו לסיפוק צרכיו, שסיפוק משאלותיו תלוי במידה מסוימת של מאמץ מצדו ושל רצון טוב מצד זולתו. התינוק האנושי משחזר, אם כן, את אובדן גן העדן שחוו אדם וחווה, ועבור חלקנו, לפחות, ההכרה בתלות בזולת הופכת את חיינו לגיהינום.

כשאנחנו מתאהבים אנחנו זוכים להיכנס שוב בשערי גן-העדן. אנחנו מצויים במצב אופורי, מסוגלים להתעלם מכל הפגמים והחסרונות של הפטרנר ומשחזרים את האהבה המושלמת וחסרת התנאים שהתקיימה בינקותנו

כשאנחנו מתאהבים אנחנו זוכים להיכנס שוב, לזמן מוגבל, בשערי גן-העדן. אנחנו מצויים במצב אופורי, מתנהגים כמו מסוממים המכורים לבן או לבת הזוג שלהם, מסוגלים להתעלם מכל הפגמים והחסרונות של הפטרנר/ית ומשחזרים את האהבה המושלמת וחסרת התנאים שהתקיימה בינקותנו. הניסיון לחזור לגן העדן האבוד כושל כמובן בשלב מסוים, ושוב אנחנו חווים את ההתפכחות המכאיבה כשאנחנו מגלים שהאדם שבו התאהבנו אינו מושלם, שאנחנו ישויות נפרדות, שלא כל מאוויינו התגשמו דרכו ובאמצעותו. עכשיו זה מתחיל להיות רציני באמת.

בפסיכולוגיה יש מושג שרלוונטי לנושא הזה, והוא מושג ה"תיקון" שהגתה מלאני קליין. קליין תיארה את התינוק האנושי כמי שלא מסוגל בתחילת חייו להכיר בזה שהאימא הטובה, המספקת, היא גם זו שמתסכלת, ומבחינתו מדובר בשתי אימהות נפרדות, או ליתר דיוק, מכיוון שבשלב מוקדם כל כך עוד אין לו מושג שיש דבר כזה "אימא", הוא מבחין בין שדיים, השד הטוב והשד הרע. כשהשד מלא בחלב מזין התינוק מרגיש שהוא הדבר הנפלא והמיטיב ביותר בעולם, כשהוא מתרוקן הוא חווה אותו כאכזרי ומרושע. הוא שונא אותו, מדמיין שהוא קורע אותו לגזרים, מחסל אותו. בשלב מאוחר יותר, כשהתינוק מבשיל ומתחיל לתפוס שהשד הטוב הוא גם השד הרע, מתחילה חרדה שמא הוא הרס אותו ואז יש רצון לתקן. התיקון הוא לא בהכרח תיקון מציאותי, כלומר תיקון התנהגותי וחיצוני, אלא תיקון פנימי, כלומר התפתחות של דאגה ואחריות ואמפתיה לזולת. בשלב שבו ישנו עניין בתיקון, יש כבר הבנה שלא אני ולא האחר מושלמים. ששנינו יכולים לפגוע, לקלקל, להרוס. ומכיוון שאני מכיר בהרסנות שלי, אני יכול גם לפתח חמלה כלפי הזולת, לסלוח לו על ההרסנות שלו.

אבל כל זה קורה רק כשהדברים מתנהלים על-פי התסריט התקין, האופטימלי. בתסריטים מוצלחים פחות, כמו אלו שהרבה פעמים מובילים בסופו של דבר לקליניקה שלי, משהו משתבש בדרך. הפחד להרוס או להיהרס עולה על האמונה ביכולת לתקן. מינון הרעלנים עולה על מינון החומרים המזינים. ואז מגיעה אליי, למשל, חלי, אותה בחורה שכבר הזכרתי, ומבקשת שאתקן אותה. ואני, שפועל, בין היתר, גם מתוך הצורך האישי שלי בתיקון (כי הרי זו אחת הסיבות המרכזיות שמביאות אדם לעסוק במלאכה הסיזיפית של הטיפול הנפשי), שמח לקבל אותה תחת חסותי. אבל, כאמור, המפגש בין שתי נפשות יוצר סערה רגשית. וכמו שכל מטפל טוב יודע, התרופה שלנו היא גם הרעל. במוקדם או במאוחר אני אכאיב לחלי. בין אם זה בגלל שאומר משהו לא אמפתי מספיק, או בגלל שהיא תפרש דמעה בזווית העין שלי כעדות לכך שגם אני מדוכא כמו אבא שלה, או פשוט בגלל שכשהיא תרצה לדבר איתי, בשעה הכי קטנה בלילה הכי קר בשנה, אני לא אהיה שם עבורה. אני וחלי ניאלץ לעבור שבעה מדורי גיהינום לפני שנצליח, יש לקוות, למצוא את גן העדן שלנו. וגם אז, זה לא יהיה גן העדן התינוקי שהכול בו נע על מי מנוחות ובהתאם לצרכים המדויקים. זו תהיה גרסה בוגרת של גן-עדן, חיוורת יותר, אופורית פחות, אבל עדיין כזו שיש בה עדנה, כזו שעשויה לבנות מחדש או לראשונה את האמונה של חלי שיהיה בסדר, שיש בה גרעין חיובי, פוטנציאל שבתנאים הנכונים יעלה לפני השטח וילבלב, וזה לא דבר של מה בכך.

***

אני רוצה לסיים עם עוד שיר יפה, הפעם של הרב מנחם פרומן, שאולי מתמצת בפשטות את כל מה שניסיתי לומר כאן:

הקדמה גם לתפילה

האחר הוא הגיהינום שלי
זה הדבר היחיד
שלי הוא פשוט וברור כל כך
שאין לי מה לפרש
או להוסיף עליו דבר
שהאחר הוא גם המקלט היחיד
מן הגיהינום
שלי

המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במסגרת תיקון ליל שבועות בקהילת הלב. רועי סמנה הוא פסיכולוג קליני ובעליו הגאה של הבלוג ״משחק במילים״.

המחשבה מובאת לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם דברים שפרסמנו בעבר, חשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המחשבה התפרסמה לראשונה ב"אלכסון" ב-8 ביוני 2015