דומינו ספרותי זה היה בתחילת מרץ

רפרוף אסוציאטיבי על-פני ספרים חדשים וישנים
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

זה היה היום הראשון של חודש מרץ כשזילברמן התקשר. אני זוכר היטב את התאריך כי מרץ היה החודש השנוא על אמי. ״זהו חודש מקולל,״ היתה נוהגת לומר, ״כל הצרות שהיו לי בחיים התרחשו בחודש זה״. בכל שנה כשמרץ התקרב היתה מקפיאה את כל פעילויותיה ודורשת מכל הקרובים לה לא לעשות מעשים חריגים ולא לקבל החלטות משמעותיות. אני אדם רציונלי שלא מאמין בקללות ובכישופים, אך תמיד חשתי הקלה בתחילת אפריל.
-- שאול בצר, ״בלש זמני״

2

זה היה תחילת מרץ, היום הראשון שבו המדחום מחוץ לחלון זחל מעל לאפס, והשמש היתה בוהקת מכדי להביט בה. בבוקר וולטר קם ונראה... לא בדיוק יותר שמח, אבל היה בפניו זיק של עניין, כמו הכלבה, בטי, כאשר אחרי נביחות רבות אכן נזרק לעברה כדור, או כמו אמא של דני כאשר היא נגעה בחוד של עיפרון לפני שניגשה לתשבץ חדש.
-- דיוויד לוויט, ״מידות שוות של חיבה״

3

עכשיו שהוא הזדקן, העולם נראה היה לאולד מלא בקשישים. הוא לבש את החלוק וירד להביא את העיתון. השמיים היו בצבע של קטרקט. אולד התיישב במטבח עם כוס קפה ופתר את התשבץ, מודד את הזמן שנדרש לו לסיים. הוא רשם לעצמו שהוא היה בפיגור של שתי דקות יחסית לממוצע שלו בשנה שעברה. הוא רפרף על עמודי העיתון, מתעכב רק על דיווחי רצח ותאונות. ידיעה קטנה לכדה את מבטו: בגלוסטר, פועל בניין נפל מגג ומת מפצעיו. אולד רשם במחברת הצהובה: מרק היגינס (מת 18 ביולי 2007): ״אני חושב שאני בסדר״.

אולד תמיד רצה לכתוב ספר והנושא צץ מאליו לפני כמה שנים, בעקבות כל ביקורי האבלים שערך: לאסוף את מלותיהם האחרונות של המתים, לא רק של המפורסמים והחשובים אלא גם של אנשים פשוטים. סוזן חשבה שהפרוייקט מדכא ואסרה עליו לעסוק בו. אבל מלותיה האחרונות (״זכרת לכבות את המגהץ?״) היו רשומות בתחתית עמוד 21 במחברת הצהובה הראשונה שלו, ומאז מותה הספיק למלא ארבע נוספות.
-- ריאן או׳ניל, ״משקלו של הלב האנושי״.

4

״תארוז לי, בבקשה, גם את ׳ידיעות׳ וגם את ׳מעריב׳״, ביקשה אלמה מהמוכר, ״ותעשה לי חשבון על הכול״.

הוא, כשהתברר לו מה היא מחפשת, אמנם הציע לה באדיבותו את הטלפון שלו, אבל אלמה חייכה חיוך נבוך ואמרה שלמען האמת היא לא זוכרת את המספר שאליו היא מבקשת לטלפן, ושהוא שמור, ככל יתר המספרים, ברשימת אנשי הקשר שבנייד שלה.

״תאמיני לי, אחותי, שבמקום שהמשטרה תעשה לי עניינים בגלל הוודקות והבירות שאנחנו מוכרים לקטינים, שאני נשבע לך בעיניים שלי שהם נראים הרבה יותר מבוגרים מהמבוגרים, ובמקום שהיא תחרים לי פעמיים בשבוע את החגיגת ואת התותי פרוטי ואת המבסוטון, השוטרים היו צריכים להחרים את כל הג׳אנקיאדה הזאתי,״ וידו חגה כמסוק תקיפה מעל לערמות העיתונים.
-- חיים באר, ״חלומותיהם החדשים״.

5

היא היתה חדרנית במוטל "האשוחית הכחולה". היא קירצפה אמבטים, הפשיטה והציעה מיטות ושאבה שטיחים וניגבה מראות. היא אהבה את העבודה - זה העסיק את מחשבותיה במידת-מה והתיש אותה כך שהצליחה להירדם בלילות. רק לעתים נדירות נתקלה בחדר הפוך באמת, אף שכמה מהנשים שעבדה איתן ידעו לספר סיפורים מסמרי שיער. הנשים האלה היו מבוגרות ממנה, וכולן חשבו שעליה לנסות להתקדם בחיים. הן אמרו שכדאי לה לעבור השתלמות לעבודה בדלפק הקבלה כל עוד היא צעירה ונאה למראה. אך היא היתה מרוצה מהעבודה שלה. היא לא רצתה להידרש לדבר עם אנשים.

איש מהאנשים שעבדה איתם לא ידע מה קרה. ואם ידעו, לא הראו זאת. תמונתה הופיעה בעיתון - פירסמו שם את התמונה שהוא צילם, שלה ושל שלושת ילדיה, התינוק החדש דימיטרי בזרועותיה, וברברה אן וסשה משני צדיה, מביטים אל המצלמה. שערה היה אז ארוך וגלי וחום, טבעי בסלסולו ובצבעו, כפי שהוא אהב אותו, ופניה ביישניים ועדינים - מראה שלאו דווקא שיקף את מה שבאמת היתה, אלא יותר את האופן שבו רצה הוא לראות אותה.

מאז היא סיפרה את שערה לתספורת קצרה והבהירה והעמידה אותו בתסרוקת קוצים, והפחיתה הרבה ממשקלה. והיא השתמשה עכשיו בשמה השני: פלר. וכן, העבודה שמצאו לה היתה במרחק רב מהמקום שבו גרה פעם.

-- אליס מונרו, ״יותר מדי אושר״

6

 
יום אחד נפיל את חומות הכלא שבו אנו חיים; נדבר רק עם אנשים שטורחים לענות לנו; אי ההבנות בין האנשים החיים סביבנו תיעלמנה, ולמתים לא יהיו סודות בפנינו; יום אחד נעלה על רכבות שיוצאות מהתחנה.
-- אנטואן בלונדן, ״מצב רוח משתנה״

7

כשהוא עצר לפני רמזור אדום בצומת הסואן של רחוב שרידן, וויילס ראה אשה נופלת בשלג. החלקה ואובדן משקל פתאומי, בצד המדרכה שהמפלסות לא ניקו. בטח אשה מבוגרת, חשב לעצמו וויילס, למרות שהיה חשוך והוא לא ראה את פניה, רק את נפילתה -- אחורנית. היא לבשה מעיל גברי ארוך אפור ומגפיים וכובע צמר מורד על עיניה. או שאולי היא שיכורה, ניסה לנחש, מביט בה מבעד לשמשה הרטובה של הרכב. היא יכלה גם להיות צעירה. צעירה ושיכורה.

 

ויילס היה בדרכו למלון דרייק לבלות את הלילה עם אשה בשם ג׳נה, אשה נשואה שבעלה עשה הון בעיסקי נדל״ן. היא לקחה סויטה לשבוע בדרייק כדי לצייר. היא היתה בת ארבעים. היתה לה רשות מבעלה. הם -- ויילס והיא -- כבר עשו את זה חמישה לילות ברצף, והוא רצה להמשיך.

 

ויילס עבד באירופה 14 שנה, כותב עבור כתבי-עת שונים בברצלונה, בשטוקהולם, בברלין. תמיד באנגלית. הוא הבין באחרונה שהוא שהה זמן רב מדי רחוק  מארצות הברית, שהוא מאבד קשר לאמריקה. חבר ותיק, עיתונאי שהוא פגש לפני שנים בלונדון, צילצל אליו ואמר בוא תחזור, בוא הביתה, בוא לשיקגו, תעביר קורס סמינריון על איך זה להיות ג׳יימס ויילס. רק יומיים בשבוע, לסמסטר אחד, ואז תחזור לברלין. ״הספרות של העכשוויות״, אמר החבר, אשר הפך לפרופסור מאז הכירו, ופרץ בצחוק. זה באמת היה מצחיק. כמו שהגל מצחיק. הסטודנטים לא לקחו אותו יותר מדי ברצינות.

 

האשה שנפלה -- מבוגרת, צעירה, שיכורה, פיקחת, הוא לא היה בטוח -- קמה על רגליה בינתיים, ומסיבה כלשהי כיסתה את ראשה בידיה, כאילו הרוח נושבת חזק. תנועת המכוניות זרמה מולה לאורך רחוב שרידן, צוברת מהירות מאחורי פנסים בוהקים. בנייני מגורים גבוהים משנות השישים, כולם עם נוף, הפרידו בין הרחוב לאגם. זה היה בתחילת מרץ והיה חורפי.
-- ריצ׳רד פורד, ״זמן איכות״.  

 
 

מבחר מהספרים המשתתפים בדומינו

מבחר מהספרים המשתתפים בדומינו


 

מקורות:1. שאול בצר הוא קולנוען יליד נהלל. ״בלש זמני״, ספרו הראשון,  רואה אור בימים אלה בהוצאת ״ידיעות ספרים״.2. דיוויד לוויט הוא סופר ומרצה לספרות אמריקאי. ארבעה מספריו ראו אור בעברית, ביניהם ״האיש שידע יותר מדי״, ביוגרפיה ספרותית של אלן טיורינג. הרומן ״מידות שוות של חיבה״ ראה אור ב-1989.3. ריאן או׳ניל (אין קשר לשחקן) הוא סופר אוסטרלי יליד סקוטלנד. קובץ הסיפורים ״משקלו של הלב האנושי״ ראה אור ב-2012 וזכה בפרס הל פורטר לספרי ביכורים.4. ״חלומותיהם החדשים״, ספרו החדש של חיים באר, רואה אור בימים אלה בהוצאת ״עם עובד״.5. אליס מונרו היא כלת פרס נובל לספרות לשנת 2013. קובץ הסיפורים ״יותר מדי אושר״ ראה אור ב-2010 בהוצאת ״מחברות לספרות״ בתרגומה של דנה אלעזר-הלוי.6. אנטואן בלונדן היה סופר צרפתי (1991-1922), המזוהה עם קבוצת מיעוט בגדה השמאלית של פאריס אשר התנגדה להגמוניה הפוליטית של ז׳אן-פול סארטר. הקטע המצוטט מהווה את שורות הסיום של הרומן השני שלו, ״מצב רוח משתנה״, אשר ראה אור בהוצאת גאלימאר ב-1955.7. ריצ׳רד פורד הוא סופר אמריקאי עטור פרסים, המזוהה עם הסגנון המינמליסטי. הציטוט לקוח מקובץ הסיפורים ״ים של חטאים״, אשר ראה אור ב-2002.

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על זה היה בתחילת מרץ

04
מאיריס

הדומינו הספרותי שיצרת הוא פלא והוא משמח אותי באופן מיוחד ואישי.
האם חשבת להזמין את הקוראים שלך להצטרף למשחק?
אני בכל מקרה מזמינה את עצמי ומוסיפה קוביה אחת לשרשרת, לחודש מרץ ששלחת לי, לספרים ולעיתונים שפיזרת בין קוביות הדומינו על שולחני ביום אתמול -- ומשבצת את השרב ואת הקדושה שפתחו את היום הזה.
* * *
כך נראת הקוביה שלי לצד אלה שלך:
" 179 - עכשו מרץ בספר ובעולם ובכל מקום פורחות שקדיות. נשים ששמן גולדה מתמעטות והולכות ויתכן (אף שקשה להאמין בכך) שכמה מהן עפות באויר כמו בציורים של שגאל. כבר באים ימי שרב ושרב שעובר בספרים שורף את האותיות הקטנות (כמו יוד למשל).
***
מרץ הוא החודש השלישי ובו (בשל המספר שלוש) מתפצלים זה מזה האב הבן ורוח הקודש. האב רחוק בשמים. הבן הוא אנחנו (וגם לב אוחונסקי) ורוח הקודש נחבאת ואנחנו הולכים ממקום למקום ומחפשים אותה."
-- יואל הופמן, "אפרים".

05
דב

תודה איריס. הרעיון של דומינו עם הקוראים (שילוב של דומינו ופינג פונג, למעשה) מאוד מוצא חן בעיני. הקושי כרגע הוא שבפורמט המתהווה אני מנסה לסגור את הדומינו הראשון בדומינו האחרון; במקרה הזה, התחלתי עם חודש מרץ, עברתי דרכו לתשבצים, לפלילים, למחנק קיומי ובחזרה לחודש מרץ. יתכן שכדי לאפשר משחק אינטראקטיבי, הקוראים צריכים להציע אלטרנטיבה שלמה (כלומר מהדומינו השני) או רק הצעת סגירה אחרת (כמו שיואל הופמן שלך מאפשר, שהרי גם את מאפשרת מעבר מימי מחנק לחודש מרץ). זה בטח יסתדר מאליו בתווך כמה מדורים. בינתיים, אני מקווה שאת נהנית מההתנסות.