חזרת בולעי הספרים

בשנה שעברה, עיתונאית בגארדיאן תיארה את שופטי פרס מאן-בוקר כמי שבילו "קיץ שלם בבליעת רומן נפלא אחד אחרי השני", עד שבסופו של דבר הרכיבו רשימה של 13 "מטעמים". זה לא תיאור יוצא דופן. שפת האוכל משמשת לעתים קרובות לתיאור הרגלי קריאה. אם נִדָּרֵשׁ להסביר, נוכל לומר של"בליעת" ספרים יש קונוטציה חיובית. הביטוי מרמז על הערכה עמוקה מצד הקורא, ורואה בספרים עצמם משהו מהנה וטעים, כמו מאפה חם.

אבל לא תמיד שימשה המטפורה הזו בהקשרים חיוביים כל כך. לפני מאתיים שנה, תיאור של מישהו כ"בולע" ספר היה, למעשה, אקט של נזיפה מוסרית. מערכת היחסים הארוכה והסוערת בין קריאה לאכילה אינה גלויה לעיניים מודרניות, אבל היא נוכחת מתמיד בתרבות ספוגת-התקשורת שלנו. כשאנחנו משתמשים, כמעט בלי לשים לב, בביטוי כמו "לבלוע", אנחנו מעלים על נס קריאה מסוג אחד על חשבון אחרות ומקפחים כך את הקוראים.

במהלך אלף שנה, קישורה של קריאה לאכילה שיקף את מעמדה המרכזי בתחום ההנהגה והאחריות החברתית. לאחדים מהדימויים העתיקים ביותר של הקריאה ישנם שורשים בכתבי הקודש: יחזקאל ויוחנן, למשל, ממש אוכלים כתבי יד במהלך ההתגלות האלוהית, והדבר מייצג את תפקידיהם כסוכני מהפכה. הרעיון שעל פיו הקורא הוא מתווך של ידע מהדהד בתרבות שלנו מימים ימימה. בעיקר בקהילות שבהן לא כולם יודעים קרוא וכתוב – קהילות שבהן היכולת לפרש טקסטים מעניקה עמדת כוח ייחודית.

הקורא-החוקר של ימי הרנסנס היה בטוח שלא כל סוגי הקריאה שווים. בעוד שדימויי האכילה הבדילו לעתים בין סוגי ספרים (כמו במימרה של פרנסיס בייקון, הטוענת כי 'יש ספרים שיש לטעום ואחרים שיש לבלוע') הם הבדילו קודם כל בין סוגים שונים של קוראים. התפישה הנושנה של חשיבותה החברתית של הקריאה מצאה כעת ביטוי כמחויבות מוסרית, שתבעה מהקורא להגיב כראוי לטקסטים.

במאה ה-17, קריאה גרועה נמשלה לקלקול קיבה: לקריאה של כתבים שטחיים, כתובים רע או כבדים, יוחסה השפעה על האישיות, יכולת השיחה והבריאות. במחזה Poetaster של בן ג'ונסון (משנת 1601) ניתן למצוא תיאור לדוגמא. בשיא המחזה, הפסבדו-משורר קריספינוס ממש מקיא את הניאולוגיזמים היומרניים שלו וחושף את העובדה שנהג לבחור חומר קריאה לא ראוי ובפזיזות. ג'ונסון כתב שמי ששואפים לכתוב צריכים לקרוא:

"לא כמו יצור שבולע את שלתוכו נכנס גולמי וגס או לא מעוכל; אלא זה הניזון בתיאבון ומסוגל בתוכו ליצור, לחלק ולהפוך את מה שבלע למזין".

שפת ה"תזונה" מעניקה משמעות מוסרית לאבחנה הזו, והיא נקשרת לסקרמנט הנוצרי של אכילת לחם הקודש, התאחדות עם המהות האלוהית. אם חומר הקריאה נותר לא מעוכל, מציע ג'ונסון, כלכלת הנפש של הקורא אינה זורמת. היצירה שלו מראה כי השיח המשתמש במונחי קריאה/אכילה הפך לקוד רטורי שמאחוריו טענות על אבחנות ספרותיות, חברתיות ודתיות.

במאה ה-18החלו סופרים להבחין בין "תיאבון" (הקשר בין קריאה לבין הגוף) לבין "טעם" (הקשר שבין קריאה לרוח). הפילוסופיה ההובסיאנית ציירה את האנושות כבור שופכין של תיאבון בלתי נשלט, והשירה של תרבות הרפורמציה תיארה את הגוף כגס וגולמי. כנגד הכוחות האלה, הוכנס לתמונה שיח ה"טעם" המתרבת: התשוקה הספרותית הראויה זכתה לדמות חדשה, כמי שמקורה בחך מעודן. קריאה משובחת הפכה לפעולה מטהרת, הנפוצה בחברה תרבותית. אלה שחשקו, זללו ובלעו טקסטים היו, אי לכך, וולגריים.

רומנים, יותר מצורות ספרות אחרות, קושרו להרגלי צריכה, משום שהפכו לסמל של השוק הספרותי שהפך פתאום נגיש. פרשנים תיארו אותם כמזינים את תיאבון לַמושחת. קוראים מסוימים, בעיקר נשים, נחשבו כבעלי הרגלי צריכה לא מרוסנים של רומנים. תיאור הקריאה שלהם במונחי צריכה שימשה דרך להשמיץ אותם משום שנתפשו כפגיעים, בורים ולוקים מוסרית. מטפורות מתחומו של חוש הטעם רמזו, לעתים קרובות, שנשים קוראות בהתאם לדחפי הבשר, בניגוד למחוזות הלא גופניים של "הרציונליות" הזכרית.

אבל שפת העיכול שמרה על מקומה. ספרי הדרכה, מאמרים וספרי עצות שיסו את ה"עיכול" ב"בליעה" על מנת להאט את קצב הרגלי הקריאה, שהואץ בעולם המודרני, והציבו את הקריאה בשורה אחת עם עיצוב האישיות. "קוראים עלולים לדחוס בעצמם לשווא מזון אינטלקטואלי...אך ללא יכולת לעכל אותו באמצעות ההרהור", הזהיר אייזיק ווטס בספרו The Improvement of the Mind (ראה אור בשנת 1741). האבחנה הזו אפשרה לכותבים להציג קריאה "מעכלת" כרעיון מוסרי, ובו זמנית לגנות את ה"בליעה" כמעשה הדוניסטי חסר מחשבה.

מה קרה להנגדה הזו? על אף שהיא מייצגת צורת חשיבה על קריאה שנותרה מקובלת לאורך מאות שנים, נושאים אחרים תפסו את מקומה במרכז השיח של התקופה המודרנית. קודם כל, פרשני המאה העשרים תקפו את האפליה החברתית של שפת ה"צריכה". למשל, ספרה של גָ'נִיס רַדְוֵוי Reading is Not Eating (Janice Radway, ראה אור בשנת 1968), חשף גישות אליטיסטיות כלפי קוראים של רומנים רומנטיים, והראה איך המטפורות מבנות דעות קדומות עכשוויות. ההנגדה שבין עיכול לבליעה יצאה מהאופנה אחרי שנות השמונים, שהיו גדושות בהקשרים לא תקינים פוליטית.

ההתגוננות הזו בנוגע לקריאה פופולארית מתקיימת בו זמנית עם תופעה נוספת: הפחד שהקריאה עלולה לאבד לחלוטין את כוחה התרבותי. ולכן התרחשה רהביליטציה של השפה שבה קריאה היא בליעה, והפעם ההקשר חיובי מפתיע וחסר תקדים. המונח "לבלוע" אומץ מחדש, משום שבבסיסו הוא מעיד על עניין. ובעולם שבו פייסבוק, ווטסאפ ונטפליקס מתחרים על תשומת הלב שלנו, כל עניין בקריאה ישנה וטובה זוכה לעידוד בכול מחיר.

למרבה האירוניה, הנטייה לעודד כל סוג של קריאה כקריאה טובה, טומנת בחובה הנחות חדשות על מה שנחשב קריאה טובה. "בליעה" מרמזת על קצב מסוים – היא רואה בחוויית הקריאה המהירה חוויה אידיאלית. היא גם מקדמת סוג מסוים של כתיבה, כפי שמדגים תיאורו של הגארדיאן את ועדת פרס בוקר. אם ספר סוחף אותנו, אם הוא שואב אותנו פנימה כמו מותחן הוליוודי, הוא "עושה את העבודה". כל יצירה שתובעת חוויית קריאה איטית ומהורהרת יותר נתפשת כפגומה. כל אסטרטגיית קריאה שמתנגדת או מפריעה להתקדמות הלינארית של ספר שאי אפשר להניח מהיד, לא ראויה להתייחסות.

שפת הקריאה של העבר מכילה משהו יקר ערך, שיש לשמר, וגם להוקיר בהווה. במשך מאות שנים, עושר הגוונים המנוגדים של ספקטרום הקריאה-אכילה הביע תפישה שלפיה ישנה משמעות לסוגים שונים של קריאה, תפישה שעשויה להועיל לנו בעולם שופע תקשורת. "קריאה סתם" אינה מספיק טובה; אנחנו צריכים להחיות את השונוּת שבקריאה. שפת העיכול מעודדת הרגלי קריאה מואטים (ממש כמו שעושה תנועת המזון האיטי). היא מזכירה לנו לשים לב לדרכים המעודנות שבהם טקסטים חוברו על ידי יוצריהם – ולחשוב לפני שאנחנו מתחילים לזלול עמודים.

לואיז אדמס (Louise Adams) מתגוררת באדינבורו וכותבת דוקטורט בספרות אנגלית. היא כותבת על מדיה, דת ותולדות המחשבה האנושית.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי לואיז אדמס, AEON.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על חזרת בולעי הספרים