לדבר עם ילדים בשתי שפות?

כשבתה של קרובת משפחה שלי נולדה, החליטה אמה לדבר איתה צרפתית בלבד. צרפתית אינה שפת האם שלה; היא חיה כמה שנים בפריז בילדותה ושם למדה את השפה. שמעתי אותה מדברת אל בתה כשזו הייתה עדיין תינוקת. היה לה מבטא זר בולט והשפה שלה לא הייתה עשירה במיוחד. היא הודתה בפניי שתחילה חסר לה אוצר המלים המתאים והיא נאלצה להשתמש במילון. היום הילדה הזו כבר גדולה, ואני מניחה שהיא יודעת צרפתית, בין השאר בזכות ה-French school שהיא הולכת אליו מאז שהייתה בת שנה. אבל מה איבדו האם ובתה תמורת הידע היקר הזה?

דיון סביב הכדאיות וההשלכות של שימוש ביותר משפה אחת במרחב הביתי התפתח בניו רפאבליק, בעקבות מאמר שבו מספר נועם שייבר מדוע החליט להפסיק לדבר עם בתו עברית בלבד, לאחר למעלה משלוש שנים שבמהלכן הייתה זו השפה היחידה שבה תקשרו. אצל שייבר, בניגוד למקרה של קרובת המשפחה שלי, עברית היא אכן שפת אם, במובן שזו השפה שבה דיבר עם אמו, שהיא ישראלית לשעבר. אולם בסופו של דבר הוא הבין שעל אף הרצון להעשיר את עולמה של בתו בשפה נוספת והרצון לשחזר את ילדותו שלו, השימוש בעברית לא עוזר לתקשורת ביניהם -  הוא לא באמת דובר את השפה כשפת אם: אוצר המלים שלו מוגבל, הדיבור שלו מגושם והוא מתאר את סגנונו כ"מציק ומאשים".

עד שנות הששים הייתה הדעה המקובלת שדו לשוניות משפיעה לרעה על ההתפתחות השפתית והקוגניטיבית של הילד, והורים שדיברו שפה זרה התבקשו לוותר עליה כדי לא לפגוע בילדיהם. מאוחר יותר הסתבר כי המחקרים שעליהם הייתה סברה זו מבוססת סבלו מבעיות רציניות (ואולי גם ממידה מסוימת של שנאת מהגרים), ולא התחשבו בגורמים כמו רמת הכנסה והשכלה. כיום מייחסים שלל יתרונות לדו או רב לשוניות, שאינם קשורים כלל לשפה עצמה, כמו גמישות מחשבתית גדולה יותר, יכולת טובה יותר ללמוד שפות נוספות מאוחר יותר ויכולת פתרון בעיות טובה יותר. בעקבות זאת, הוויתור על ההזדמנות ללמד את הילדים שפה נוספת נתפס כפשע של ממש, כגזילת זכות חשובה ובלתי חוזרת.

לפי ההנחה הרווחת, קיימת תקופה קצובה בזמן שבמהלכה יכולים ילדים לרכוש שפות כשפות אם. בעוד תינוקות ילמדו כל שפה שהיא אם יחשפו לגירוי לשוני מספק במהלך אותה "תקופה קריטית" שנמשכת עד גיל ארבע בערך, מבוגרים יכולים תמיד לנסות ללמוד שפה זרה, אבל רבים מתקשים בכך, וגם אלה שהם בעלי כישרון מגיעים לעתים רחוקות יחסית לרהיטות מוחלטת. כמובן שיש יוצאים מהכלל – למשל סופרים שכתבו בשפה שלא הייתה שפת אמם, כמו בקט (שכתב בצרפתית) או ג'וזף קונרד (אנגלית במקום פולנית, וגם אקדמאים רבים ברחבי העולם שכותבים את המאמרים האקדמיים והתזות שלהם באנגלית, גם אם אינה שפת אמם.

קיימות גם שיטות לימוד שמנסות להחליף את השיטות האנליטיות המסורתיות ללימוד שפה באמצעות יצירת סביבה שמחקה את התנאים שבהם לומדים ילדים את שפת האם. במדינות שונות קיימות, למשל, תכניות לימוד שבמסגרתן כל תכני הלימוד הרגילים מועברות בשפה זרה. מחקרים מראים שילדים שלומדים בהן מפגרים תחילה אחרי בני גילם בהבנת חומרי הלימוד עצמם וברמת הבנת הנקרא והכתיבה, אבל לבסוף מתגברים על הפער ומגיעים לרמה קרובה לרמת שפת אם בשפה הזרה.

בכל אופן, גם אם ניתן במידת מה להתגבר על הפער הזה, ברור שלמידת שפה באופן טבעי בגיל הרך קלה יותר. בתור מישהי שלמדה שפות רבות במהלך חייה, אני מודעת היטב למאמץ הרב שנדרש ללמידת שפה חדשה ולהבדל התהומי שקיים לרוב בין שפת אם לשפה שנרכשה מאוחר יותר. גם קל להבין מדוע הורים מבקשים להנחיל את שפתם לדור הבא: שפה היא זהות. אחד החששות הרווחים ביותר מהגירה הוא: מה, הילד שלי לא ידבר בשפה שלי? השפה היא באמת זרה, ומי שמדבר אותה הוא זר – ולכן המחשבה הזו, שהילד שלי ידבר שפה אחרת, מרתיעה כל כך.

למעשה, הקשר בין שפה וזהות כה חזק עד שיש מחקרים שטוענים שדוברים דו-לשוניים הם בעצם בעלי אישיות כפולה. יכול להיות שגם לכם יצא לשמוע חברה עוברת לרוסית, למשל, בשיחת טלפון עם בן משפחה, ולהרגיש שאתם מקשיבים לאדם אחר. התחושה הזו קיבלה אישור במחקרים שונים, כמו למשל מחקר מ-1964 שבמסגרתו ביקשה הסוציו-בלשנית סוזן ארווין משישים וארבעה צרפתים שחיו בארצות הברית ושלטו בשתי השפות לפרש סדרה של תמונות, פעם באנגלית ופעם אחרת – בהפרש של ששה שבועות – בצרפתית. היא גילתה שהסיפורים שסופרו בשפות השונות היו שונים. באנגלית כללו הסיפורים נשים שהגיעו להישגים, אלימות פיזית, אלימות מילולית כלפי הורים וניסיון לברוח מאשמה, בעוד בצרפתית הם התאפיינו בשליטה של מבוגרים, אשמה ותוקפנות מילולית כלפי שווים.

היא מצאה ממצאים דומים גם ארבע שנים מאוחר יותר, כשערכה מחקר בקרב נשים ממוצא יפני שחיו בארצות הברית. מחקר נוסף של מישל קובן מ-1998 השווה בין גרסאות פורטוגליות וצרפתיות של צרפתים שהוריהם היגרו מפורטוגל לאירועים מחייהם. היא מצאה שהמספרים הדגישו תכונות שונות שלהם לפי שפת הדיבור, נשים נטו לעמוד על שלהן בגרסה הצרפתית  ולוותר לאחרים בפורטוגלית. האם הסיבה טמונה בשפה עצמה, בנורמות תרבותיות שונות או בהקשר שבו נרכשה? בדוגמה האחרונה, למשל, סביר שהפייסנות הפורטוגלית נובעת מכך שזו שפת ההורים, ואילו הצרפתית היא השפה שמייצגת את הגיל הצעיר יותר.

ההחלטה באיזו שפה לדבר עם ילדכם היא, אם כך, גם ההחלטה איזה הורה ואיזה אדם אתם רוצים שהם יכירו. ולכן נראה שהתשובה היא: בשפת האם שלכם, אבל באמת. שפות הן דבר נפלא, אבל ללמידה מודעת של שפה בגיל מאוחר יותר יש יתרונות משלה. רבים מהיתרונות שמיוחסים לדו או רב-לשוניות, כמו סיכוי נמוך יותר ללקות באלצהיימר וצורות אחרות של דמנציה, אינם מחייבים שליטה בשפה ברמת שפת אם כלל, וכמובן שגם לא היתרון הפשוט והנשכח שבהיכרות עם עולם מחשבה ותרבות שונים.

שייבר החליט לדבר עם בתו עברית בלבד כי "קראתי שרכישת שפה שנייה אצל ילדים טובה יותר כשאחד ההורים מאמץ אותה באופן אקסקלוסיבי". ה"קראתי" הזה מטריד למדי, כאשר הוא מוביל להחלטות כל כך מהותיות (אגב, במקרים רבים – כמו במקרה של שייבר וגם של קרובת משפחתי, בן או בת הזוג אינם דוברים את אותה שפה, כלומר ההחלטה הזו מעצבת את החיים המשפחתיים כמספר מערכות יחסים מבודדות).  חשוב לזכור שילדים לומדים שפת אם כשהם נחשפים לגירוי לשוני הולם. לא מדובר במתג שצריך רק להרים, בקסם שיגרום לשפה לקלוח החוצה בשטף. חשיפה להורה עילג היא דבר גרוע בהרבה מלדעת רק שפת אם אחת. שפות  הן אכן דבר נפלא; הישגיות יתר, לעומת זאת, היא עניין אחר – ואולי כדאי לחשוב שוב אם באמת כדאי לתת לה להשפיע על היחסים שלכם עם ילדיכם או על האינטימיות המשפחתית שלכם.