המנהג לשאול סופרים אילו ספרים השפיעו עליהם אינו חדש. גם הכנתן של רשימות הספרים המשפיעים ביותר, הנקראים ביותר, החשובים ביותר היא ספורט שצבר ותק. הנה עוד בשנת 1891 ביקש מוציא לאור רוסי מכ-2000 מלומדים, אמנים, אישי ציבור ואנשי ספר לציין את הספרים שהיו להם חשובים במיוחד בחייהם.
בין הנשאלים היה, לא פחות ולא יותר, לב טולסטוי, שהיה אז בן 63. הסופר עטור התהילה, מחברם של "מלחמת ושלום", "אנה קרנינה" ויצירות נוספות, ניגש אל המלאכה והשיב ברשימת ספרים שהיו לו חשובים במיוחד. טולסטוי חילק את הרשימה לחמישה פרקי חיים, וליד כל ספר ציין את מידת השפעתו והרושם שהוא הותיר: "אדיר", "גדול מאוד" ו"גדול".
הרשימה ראתה אור במשך השנים, והיא ממשיכה לצוץ מדי פעם בעיתונים ובכתבי עת. לאחרונה פרסם אותה האתר Open Culture, שגם ציין מקומות אחרים שבהם הרשימה פורסמה במשך השנים. הרשימה נכללת גם בכרך של מכתבי טולסטוי בעריכת R.F. Christian שראתה אור לאחרונה בהוצאת Scribner.
והנה הרשימה:
יצירות שהותירו רושם
ילדות עד גיל 14 בערך
סיפור יוסף מהתנ"ך – אדיר
סיפורים מ"אלף לילה ולילה: ארבעים הגנבים, הנסיך קאם א-זמאן" – גדול
"התרנגולת השחורה הקטנה" מאת פוגורלסקי – גדול מאוד
שירי אפיים רוסיים, Byliny: "דובריניה ניקיטיץ'", איליה מורומץ", "אליושה פופוביץ'", סיפורים עממיים – אדיר
שירי פושקין: "נפוליאון" – גדול
גיל 14 עד 20
הבשורה לפי מתי: הדרשה על ההר – אדיר
"המסע הסנטימנטלי" של לורנס סטרן – גדול מאוד
"וידויים" של רוסו – אדיר
"אמיל" - אדיר
"Nouvelle Hèloise" – גדול מאוד
"ייבגני אונייגין" של פושקין – גדול מאוד
"השודדים" של שילר – גדול מאוד
גוגול: "האדרת", שדרות נייבסקי", "מעשה במריבה שרב איוואן איוואנוביץ' עם איוואן ניקופורביץ'" – גדול
"Viy" [סיפור של גוגול] – אדיר
"נפשות מתות", גוגול – גדול מאוד
טורגנייב: "רשימותיו של צייד" – גדול מאוד
"פולינקה זקס", דרוז'ינין – גדול מאוד
"אנטון ביש המזל" מאת גריגורוביץ' – גדול מאוד
"דייויד קופרפילד" מאת דיקנס – אדיר
"גיבור דורנו" ו"טמאן" מאת לרמונטוב – גדול מאוד
"כיבוש מקסיקו" מאת פרסקוט – גדול
גיל 20 עד 35
"הרמן ודורותיאה" מאת גתה – גדול מאוד
"הגיבן מנוטרדם", ויקטור הוגו – גדול מאוד
שיריו של טיוטצ'ב – גדול
שיריו של קולצוב – גדול
"האודיסאה" ו"האיליאדה" (ברוסית) – גדול
השירים של פֶט – גדול
"פיידון" ו"המשתה" מאת אפלטון (בתרגום של Cousin) – גדול
גיל 35 עד 50
"האודיסאה" ו"האיליאדה" (ביוונית) – גדול מאוד
ה-Byliny – גדול מאוד
"עלובי החיים", מאת ויקטור הוגו – אדיר
"אָנָבָּסִיס" מאת קסנופון – גדול מאוד
רומנים מאת גב' הנרי וווד (אלן ווד) – גדול
רומנים מאת ג'ורג' אליוט – גדול
רומנים מאת טְרוֹלוֹפּ – גדול
גיל 50 עד 63
כל מעשי השליחים ביוונית – אדיר
ספר בראשית (בעברית) – גדול מאוד
"Progress and Poverty" מאת הנרי ג'ורג' – גדול מאוד
נאום על נושא דתי מאת תאודור פרקר – גדול
הדרשות מאת פרדריק וויליאם רוברטסון – גדול
"מהות הנצרות" (שכחתי הכותרת, ספר על הנצרות) מאת Feuerbach – גדול
"הגיגים" מאת פסקל – אדיר
אפיקטטוס – אדיר
קונפוציוס ומֶנְצְיוּס – גדול מאוד
על הבודהה, מאת צרפתי ידוע (שכחתי) ["Lalita Vistara"] – אדיר
לָאוֹ-טְצוּ, מאת ז'וליין [S. Julien, מתרגם צרפתי] - אדיר
ערך ותרגם: יורם מלצר, על פי פוסט ב-Open Culture
תגובות פייסבוק
תגובה אחת על מה קרא טולסטוי?
אני מניח שכל אחד מאתנו משווה את הרשימה של טולסטוי למה שהוא עצמו קרא. אצלי התוצאה - 9. אם ינסה כל אחד לדרג כך את היסטוריית הקריאה שלו, הקושי העיקרי הוא לא לשקר לעצמך, לא לרשום שמות נחשבים שבקושי הגעת למחציתם, ולא להתבייש לרשום מה שבאמת השפיע עליך, גם אם זה "פטריק קים".
קיום אצור
בשנים האחרונות תחום האוצרות קנה לו נוכחות ציבורית ותרבותית בולטת. "אוצֵר(ת)" הוא תחום עיסוק ואף מקצוע מוכר, ומוסדות אקדמיים מכשירים בעלי מקצוע, אוצרים ואוצרות לרוב. היות שכך, ראשית יש להתבונן במונח "אוצֵר", שמציין אדם שאחראי על תכנים במוזיאון או בתערוכה: איסופם, שימורם, עריכתם, הצגתם תוך מתן הקשר ונימוקים לבחירה ולאופן ההצגה, להחלטה לשמור ולשמר פריטים מסוימים וכיוצא בכך.
מבחינת השפה העברית, הדברים ברורים למדי: השורש א.צ.ר. נוגע לאיסוף, אגירה ושמירה וכן – כפועל יוצא – למתן ערך למה שנאסף ונשמר. ערכו של אוצָר אמיתי מבוטא גם בכך שלא פעם, בוודאי במקרים של ערך כלכלי, תרבותי או רגשי מובהק, האוצר עצמו מורכב מ"אוצרות", פריטים יקרים ונחשבים במיוחד. איסוף וערך, שמירה וייחוס חשיבות – אלו ההיבטים הבולטים הנוגעים לשורש א.צ.ר. והם משליכים על עיסוקם של האוצְרים ועל תחום האוצְרוּת. הדגש הוא על איסוף ושמירה, ומעבר לכך נוספים המובנים הקשורים לבחירה, לסידור, לעריכה ולמתן המשמעות על ידי כל אחד מהתהליכים הללו והשיקולים הכרוכים בהם.
באנגלית, ובשפות אירופיות רבות, מקצוע האוצְרוּת אינו קשור בחבל הטבור לאגירה או לפריטים רבי ערך, כלומר לאוצָרות. מוקד העולם הסמנטי הנוגע לתחום ולעיסוק הזה הוא הפועל הלטיני cūrō, ושם הפועל הוא cūrāre, והמשמעויות שלו מאירות עיניים. בלטינית, הפועל cūrō מציין סידור, דאגה, טיפול ואף ריפוי, וגם ניהול, ממשל ואחריות על דבר מסוים, ואפילו נטילת אחריות, נשיאה בנטל ולטרוח לטובת עניין מסוים. וכך, curator ("אוצֵר(ת)") ו-to curate("לאצור") קשור ל-to cure, "לרפא". הפועל הלטיני, בשלב של עליית הנצרות, נתן לנו את cura, בספרדית (curéבצרפתית) שהוא הכומר, בעל תפקיד כנסייתי שמופקד בידיו תחום אחריות, קהילה או עניין כנסייתי אחר שהוא צריך לדאוג להם. ומכאן יש לנו גם מונח לגוף הכללי של הכמורה בוותיקן, הוא ה-curia, כלומר שם קיבוצי המציין את כלל גוף הכמורה הדואג לכל הקהילה הקתולית באשר היא. במעבר חד, באנגלית, הפועל to cure משמש לא רק ל"לרפא" אלא גם לטיפול בפריטי מזון, כך שניתן לאכול אותם לאחר זמן, כמו במקרה של החמצה, עישון או המלחה. כלומר: הטיפול שיש בו היבט של דאגה סדורה למצב העתידי של פריט המזון. וכך, טבעי ש-cūrātor בלטינית הוא מי שהופקדה בידיו אחריות, מנהל, שומר-משגיח או נאמן, גם מבחינה פורמלית-משפטית, על עניין מסוים, מי שהוטל עליו להקדיש תשומת לב ולהיות אחראי לתוצאות. מכאן, טבעי היה שתיווצר המילה שמוכרת לנו באנגלית כ-curator כשבשפות אירופיות רבות אחרות הופיעו מילים מאותו מקור לטיני. כלומר, עיקר המובן שנישא על ידי curator הוא האחריות, הטיפול והדאגה.
בימינו, בעולם הדובר אנגלית, עלה הביטוי "curated existence", לתיאור צורת חייהם של רבים המתנהלים ברשתות החברתיות ובעולם של חשיפה מוגברת. הכוונה להקפדה על אופן הצגת קורות החיים, ה"סטורי" באינסטגרם והתדמית המשתקפת מפוסטים בפייסבוק וכדומה. העיסוק המתמיד בשיוף הפינות החדות ובהעלמה של כל דבר בעייתי, שאינו חיובי או שעלול לסדוק את הדימוי מדומה לאוצרות שאינה נחה לרגע, המעצבת את האופן שבו אדם משקף את עצמו, את דמותו הגלויה, הציבורית, המקוונת. החיים מתנהלים כתערוכה, והאדם הוא מוצג שהוא מטפח ללא הרף.
בשפות הרומאניות, curar מתמקד בעיקר בריפוי, כפי שהדבר ניכר בשמו של האי הקטן והמרתק Curação ("קוראסאו") מול החוף הצפוני של אמריקה הדרומית, שנאמר עליו שהוא "אי המרפא" או "אי הרפואה". אמנם נראה שמקור שמו של האי אחר, והוא נגזר מעיוות של השם שהילידים המקוריים כינו בו את עצמם, אך במאות ה-16 וה-17 נפוצה הסברה שהאי שימש מקום מרפא למלחים שסבלו ממחסור בוויטמין סי, שגרם למחלת הצפדינה. המלחים החולים היו מושארים על האי לתקופה של ריפוי, ונראה ששפע הפירות העשירים בוויטמין החשוב שהיו זמינים באי הביא להם את המרפא הרצוי, וחיזק את המנהג לייחס לאי את השם Curação תודות לסגולות מרפא הזמינות במקום.
ובכן, מה טוב יותר להדגיש, את האגירה והשמירה או את הדאגה והאחריות? נוכל לומר ש"אוצֵר" ו-"curator" משקפים, כל אחד בדרכו, מטען של תרבות ומנטליות, המבצבץ מכל מונח על פי התרבות שהצמיחה אותו. ובכל זאת, יש לזכור כי אין פה סימטריה, שכן המונח העברי נוצר זמן רב לאחר התבססות העולם הסמנטי העשיר שהביא לעולם גם את "curator". התהליך העברי שהוליד את "אוצֵר" ואת "אוצְרוּת" הנגזר ממנו הגיוני וסביר מכל בחינה הנוגע למבנים המורפולוגיים הזמינים בעברית. יתרה מכך, השורש ר.פ.א. כבר הפיק מילים לא מעטות והוא גם אינו נוח לגזירה נוספת,מה גם שאין בו היבטים הנוגעים מיידית לדאגה, ואין בו הצד הרך שמשתקף מ-cūrāre הלטיני ומצאצאיו בלשונות הרומאניות, שם נמצא עדיין מילים שנגזרו ממנו ושמובנן "דאגה", "תשומת לב מלאת דאגה" ועוד.
העדפות הן כמובן שאלה של טעם. המונחים העבריים מבוססים ומושרשים היטב, ויתכן שלמנטליות ולהיסטוריה היהודית-עברית גניזות, גנזכים ואוצרות שמורים במעמקים מתאימים מאוד, בעוד שלעולם הספוג בנצרות קתוליות מתאימים גוונים של דאגה וחמלה, תשומת לב של מעורבות. הפועל הלטיני cūrāre הוליד צורות רבות נוספות הנוגעות לאחריות מנהלית ולטיפול בעניינים פורמליים עד השלמתם, וגם למובנים של שימת לב לתקינות ואפילו לחיפוש פשוט. רשת הקשרים ההקשרים הללו גדולה מאוד, ויתכן שצריך פעולה מסורה ורצינית של אוצְרות כדי לסדר את כולם בתערוכה לשונית מרהיבה.
שמפו הודי
דרכיהן המפותלות של מילים משפה לשפה אינן חדלות להפתיע. אם נשאל אילו מילים עבריות הן ממקור הודי, יעלו מייד שתיים: "פיג'מה" ו"שמפו". הן אינן יחידות אבל יש בהן עניין בדיוק כיוון שהן אינן נוגעות לדברים שמגיעים מהודו כשהם מסומנים מבחינת המקור. מילים כמו "צ'פאטי" ו"מסאלה", "נאן", "לאסי" ו"גהי", הקשורות כולן למטבח ההודי, כפי ש"ראגה" היא מונח בתחום המוזיקה ההודית, מובן מאליו שהן נודדות בעולם ללא שינוי. הן מסמנות את היותן עצם מעצמה של התרבות שממנה הן באות, ולמעשה הן לא עזבו אותה מעולם.
אך "שמפו" ו"פיג'מה" מציגות בפנינו את הבעייתיות, בוודאי הבעייתיות המתודולוגית, במיפוי המסילות המדויקות של מילים שעושות דרך ארוכה. "פיג'מה" היא מילה עם היסטוריה ארוכה, עוד משלבים קדומים יותר של פרסית, ובמקביל גם בהודו. היא מציינת מכנסיים רפויים המשמשים גברים באזורים ההם של העולם, בעיקר כשמדובר בגברים מוסלמים. אימוצם כבגד לילה על ידי אנשי המערב ששהו בהודו קירב את המילה לאנגלית. הייחוד היחסי שלהם למוסלמים נשמט, ועם הזמן המילה החלה לציין את חליפת הלילה כולה, כלומר כולל חלקהּ העליון. הפונקציה – בגד ללילה – השתלטה על "פיג'מה". באנגלית מתקיימת תחרות בין שתי צורות, pajama ו-pyjama ואם לא די בכך הרי שיש צורת יחיד ויש צורת רבים, pyjamas, שמציינת את הפריט הבודד, בעיקר באנגלית בריטית. יש טענה מבוססת למדי ש-pajama, כך וביחיד, היא תואר, כמו ב-pajama party, "מסיבת פיג'מות".
"שמפו" לעומת זאת עברה דרך אחרת, תהליך אחר. במקור, בהודו ואולי בפרס, "שמפו", shampoo, היה הכינוי לעיסוי לכל הגוף שנעשה תוך שפיכת מים ושימוש בעשבים ריחניים על גופו של הלקוח. המונח מתועד באנגלית מסביבות אמצע המאה ה-18, אכן הזמן שבו האנגלים החלו להכיר את הודו ולהתבסס בה. נראה כי המילה shampoo עצמה נגזרת מפועל בהינדי שמשמעותו "ללוש" ו"ללחוץ (באמצעות האצבעות וכד')". המונח המציין את העיסוי והטיפול עבר לציין את החומר העיקרי המשמש בו, חומר הרחצה והניקוי, סבון נוזלי ריחני. ככזה "שמפו" הוא סבון לרחיצת השיער, ומכאן גם לרחיצת סיבים למיניהם, למשל בשטיחים. הפעולה, בהינדי, הולידה את הטיפול, ככל הנראה באנגלית של הודו, ומשם לסבון השיער באנגלית, וממנה לרחבי העולם, כולל לעברית המודרנית.
וכך, כמו "פיג'מה", גם "שמפו", הן מילים בעלות שורשים הודיים מובהקים, שהגיעו ללא שינוי משמעות לעברית דרך האנגלית, שהפכה אותן לבינלאומיות למדי. כל זכר להקשרים ההודיים, לתרבות הלבוש והטיפול בגוף, נעלם כאילו לא התקיים מעולם. כל השינויים הסמנטיים חלו כבר באנגלית ולעברית הן הגיעו מן המוכן.
טענה ליבוא ישיר, קדום במיוחד, של מילה הודית, מצויה במקרה של "תוכי". בספר מלכים א', פרק י', פסוק כ"ב, כתוב על שלמה המלך שהביא מרחוק "זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים". "תוכי" היא מילה יחידאית (מופע מקביל מצוי בספר דברי הימים ב', פרק ט', פסוק כ"א). המסורת ייחסה לה מובן זהה ל"טווס", אך ללא יסוד אמפירי ברור, וכך גם היא משמשת בידי חז"ל. רצה הגורל, ואולי אין זה מקרה, שהמילה קיימת בהודו, בדרום היבשת, שם, בטמילית, tōkaiהוא זנב של טווס. יתכן שזה מקור מילה דומה ביוונית עתיקה, שגם יש לה משמעות זהה, ταώς("טאוס"), שאכן התגלמה בעברית כ"טווס". מה קרה במקרה הזה בפועל, היסטורית? קשה לקבוע בלי למצוא את המילה בטקסטים על פני תקופות. בעקבות איתור דוגמאות ותיארוך אמין שלהן, יכול להיות שנוכל לומר על כך עוד דברים בוודאות סבירה, בוודאי ודאות סבירה יותר מאשר הטענה העממית-מסורתית שיש כאן הוכחה למסחר של שלמה המלך עם הודו, אפילו עם דרומהּ. אגב, המובן המשמש אותנו כיום ל"תוכי", כלומר הציפור הקרויה באנגלית parrot, הוא מאוחר בהרבה, מתקופת ההשכלה.
קשרים בין יוון העתיקה והודו הקדומה מתועדים באורח רחב ועמוק, מפורט ומאיר עיניים, גם בתקופה של טרום חתימת המקרא, ופעמים רבות הרבה יותר מהאמירות המועטות הנוגעות לשלמה המלך או אזכורים להודו בתנ"ך. לכן קשה מאוד למנות את "תוכי" בין המילים שקיימת ביחס אליהן ודאות מניחה את הדעת שמקורן הודי במובן מתועד וברור.
בכל הנוגע לעברית המודרנית, מילים הודיות הגיעו אליה דרך השפה האנגלית. הדבר קרה ללא קשר למניין של מילים עבריות ממקור הודו-אירופי שמאפשר למקם להן מקבילות גם בלשונות הודו. סביר שחלק מאלה הגיעו אלינו בעזרת הפרסית הקדומה והיוונית העתיקה. לגבי תהליכים רחוקים כל כך שנותרו מהם עקבות מטושטשות ומשוערות, אין לנו אפשרות לקבוע. אבל שמפו ופיג'מה הגיעו אלינו מהודו הבריטית, בימים שגם ארץ ישראל ויושביה היו חלק מהמרחב הבריטי הקולוניאלי הגדול.
הצחוק האדום
ליאוניד אנדרייב1. ... טירוף ואימה. הרגשתי את זה לראשונה כשהלכנו בדרך לא מסומנת...
X 10 דקות