מחופצנים בע"מ

מדוע תשוקה מינית בהכרח פגומה מבחינה מוסרית
X זמן קריאה משוער: 4 דקות

הפילוסוף בן המאה ה-18 עמנואל קאנט האמין שבני אדם הם רעים מטבעם. הוא לא התכוון למישהו שמחכך את ידיו בשמחה נוכח האפשרות לענות את האויב. הוא חשב על הנטייה האנושית הבסיסית להתמסר למה שאנחנו רוצים לעשות, במקום לעשות את מה שראוי, להתפתות לשירת הסירנה של תשוקותינו במקום לחובותינו. בעיני קאנט, המוסר הוא הכוח המגשר על הפער הזה, ומרחיק אותנו מהעצמי האפל והמשתוקק שלנו.

מרגע שהמוסר מתחיל לחשוד בתשוקה, לא חולף זמן רב עד שגם הסקס מזומן לחקירה. קאנט הכיר במרומז בכוחם יוצא הדופן של הדחפים המיניים וביכולתם להסיט אותנו מדרך הישר. הוא טען שסקס הוא מגונה במיוחד מבחינה מוסרית, משום שהתאווה מתמקדת בגוף, ולא באני הפועל, המהותי (agent), של אלה שבהם אנחנו חושקים מינית, ולכן יש בה חִִפְצוּן. אנחנו רואים באובייקטים שבהם אנו חושקים בדיוק את זה, אובייקטים בלבד, כלומר כלים לסיפוקנו, לא יותר.

להתייחסות אל בני אדם כאל חפצים יכולות להיות משמעויות רבות. התייחסות כזו עלולה לכלול מכות, התנפלות וניצול. אבל ישנן גם דרכים אחרות, פחות אלימות, לחפצון בני אדם. אנחנו עשויים להתייחס לאדם אחר כאל אמצעי שנועד רק לסיפוקנו המיני, כדי לבצע בו את זממנו, אם להשתמש בביטוי מיושן. העובדה שהאדם האחר מסכים, אינה מבטלת את החפצון. שני אנשים יכולים להסכים להשתמש זה בזה למטרות מיניות בלבד.

אבל האם אנחנו לא משתמשים אלה באלה כל הזמן? לרבים מאתנו יש משרות – מנקים, גננים, מורים, זמרים. האם מי שנהנים מהשירות שאנחנו מעניקים מחפצנים את נותני השירות, והאם נותני השירות מחפצנים את קהל היעד שלהם כשהם לוקחים ממנו תשלום? נדמה כי מערכות יחסים כאלה אינן מעוררות בעיתיות מוסרית כזו. או שאין בהן חפצון, או שהחפצון שבהן מעוקר.

קאנט טען שמצבים כאלה אינם בעייתיים. הוא מבחין בין שימוש פשוט – הבסיס לחפצון – ושימוש מורכב יותר. אנחנו אמנם עשויים לשכור את שירותיהם של בני אדם לביצוע מטלות, ואנחנו עשויים לקבל תשלום עבוד עבודתנו, אבל אנחנו לא מתייחסים לאדם שמולו מתבצעת העסקה ככלי בלבד. אנחנו עדיין מכירים באנושיות המהותית שלו.

סקס, לעומת זאת, זה משהו אחר. כשאני שוכר מישהו כדי שישיר, על פי קאנט, אני משתוקק לקולה או לקולו, לקול הפועל. אבל כשאני מתאווה מינית למישהו, אני חושק בגופה או בגופו, ולא ביכולותיו, כישרונו או יכולותיו האינטלקטואליות של אותו אדם. אם כי אלה עשויים להעצים את התשוקה. לכן, כשאנחנו משתוקקים בגופו של אדם, לעתים קרובות אנחנו מתמקדים במהלך הסקס בחלקים נפרדים בגופו: הישבן, הפין, הדגדגן, הירכיים, השפתיים. ומובן שאנחנו משתוקקים לעשות דברים שונים באיברים האלה. יש מי שאוהבים לגעת בהם בידיים, אחרים בשפתיים, ואחרים בלשון. ויש מי שרק משתוקקים להתבונן. זה לא אומר שהייתי מסתפק בגופת אדם: התשוקה שלנו לגופות אנושיים מכוונת כלפי החיים, ממש כמו שהתשוקה שלי לטלפון סלולארי מכוונת כלפי מכשיר פועל.

אבל, אתם עשויים לתהות, האם אנחנו לא עושים מעשים מיניים משום שאנחנו אוהבים את בני זוגנו ורוצים שהם ירגישו עונג? כמובן. אבל אם היינו עושים את זה כשאנחנו עצמנו איננו מתאווים לזה, המעשים לא היו נובעים מתשוקה מינית. וכשהתשוקה המינית אינה המניע, בעיית החפצון כלל אינה עולה. אנחנו יכולים ליהנות מלספק מינית אדם אחר. אבל אפשר לחשוב על האחר כעל מכשיר מתוחכם: כדי שיוכל להעניק לנו את מרב העונג, אנחנו חייבים לספק אותו. העובדה שאני חייב לשמן את חלקי המכונית שלי כדי שזו תפעל, אינה מונעת ממנה להיות חפץ.

סקס לא רק גורם לחפצון של בני הזוג. הוא גורם גם לחפצון עצמי. כשאני מתמסר לתאווה מינית, אני מרשה גם לאחר להקטין אותי לכדי גופי, ולהשתמש בי ככלי. קאנט ראה בתהליך הזה של חפצון-עצמי בעיה מוסרית שווה, אם לא חמורה יותר, מבעיית החפצון של האחר. מחובתי לקדם את אושרם של האחרים, אבל יש לי גם חובה לשכלל את עצמי מבחינה מוסרית. על פי קאנט, כשאני מרשה לעצמי להתחפצן, אני פועל בניגוד לחובה הזו.

אבל מה בעצם כל כך נורא בזה? כן, אנחנו מחפצנים זה את זה בסקס ומאפשרים לעצמנו להיות מחופצנים. זה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות. לפחות בסקס (כשהוא מוצלח) יש בזה עונג, הרבה עונג (כשהוא מוצלח מאוד). אז ברור שחפצון בסקס לא יכול להיות כל כך נורא, נכון?

אבל זה בעייתי. על פי קאנט, היותנו תבוניים היא שהופכת את בני האדם למטרות הראויות לכבוד מוסרי. והפן המחפצן של התשוקה המינית, הוא יכולתה למנוע מאתנו, ומאחרים, לחשוב בתבונה. כוחה של התשוקה המינית גדול כל כך, שהיא משעבדת את התבונה: ההיגיון שלנו הופך כלי לסיפוק מטרות התשוקה. כך בדיוק נפלו מלכים ומנהיגים, כך נחרבו מערכות יחסים, כך נבטו שקרים שנועדו להשיג יחסי מין ("גם אני! אני מת על מוזיקה א-טונלית"). בניסיון לספק את התשוקה הזו, אני מרימה, אני משקר, אני מעמיד פנים – ולא רק בפני אחרים, אלא גם בפני עצמי. אני מתעלם מתבונתו של האחר, ועל ידי כך, אני מתעלם מאנושיותו. זה לא מה שמעניין אותי. הגוף שלה או שלו, הוא שמעניין אותי.

האם ניתן לקיים יחסי מין ללא חפצון? כמובן. זונות עושות את זה כל הזמן. וגם זוגות רבים שנמצאים במערכות יחסים ממושכות. הם עושים סקס עם אנשים שהם לא חושקים בהם. ובלי תשוקה, אין חפצון. אפילו אהבה אינה מסוגלת לשנות את זה. כשהתשוקה עוצמתית, כשהאקט המיני בעיצומו, אהובי אינו אלא ליטרת בשר. (אם כי אהבה מובילה, פה ושם, לחיבוקים, וזה נחמד).

אני מסכים עם קאנט שלא ניתן להפריד בין תשוקה מינית לחפצון, ושהמוסר חייב להתמודד עם זה. סקס הוא כמו כל קינוח טוב: נפלא, אבל יש לו מחיר.

רג'א חלוואני הוא פרופסור לפילוסופיה ב-School of the Art Institute of Chicago. הוא מחבר הספרPhilosophy of Love, Sex and Marriage  (2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "מודל בתנוחת שכיבה", קונסטנטין הנסן (1939). תצלום: ויקיפדיה, Google Art Project

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי רג'א חלוואני, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על מחופצנים בע"מ

01
יוני

אני לא כל כך מצליח להתחבר לניתוח הזה של יחסי המין כחיפצון. מעבר לביולוגיה והיצריות הטמונה בה, קיים להרגשתי פן ורובד רוחני - ביצור התבוני המכונה 'בן אדם'.
יחסי מין משקפים גם את הכמיהה הרוחנית של האדם להתמזג ולהסיר את המחיצות החומריות המתגלמות בבגדים, ולחדור גם במובן הרוחני אל האדם שאנו מקיימים עימו את היחסים.
המח שלנו זוכר את חוויית הינקות והאינטימיות הטהורה עם האמא ולנצח ינסה לשחזר את החום והאהבה הראשוניים הללו.
יחסי המין אינם יכולים לזכות להתייחסות רק במובן החיפצוני שמנסה לספק את היצר שלנו על ידי אורגזמה. האחר הוא לא רק מקור לסיפוק של הגוף, אלא גם ניסיון לסיפוק ברמת הרגשות והכמיהה לאהבה וערך.
זהו לא עניין של מוסר אלא של פסיכולוגיה.

03
קוהרנטי

נקודת הכשל בכל הטיעון הזה היא בעצם בחלק הבא:
"אבל האם אנחנו לא משתמשים אלה באלה כל הזמן? לרבים מאתנו יש משרות – מנקים, גננים, מורים, זמרים. האם מי שנהנים מהשירות שאנחנו מעניקים מחפצנים את נותני השירות, והאם נותני השירות מחפצנים את קהל היעד שלהם כשהם לוקחים ממנו תשלום? נדמה כי מערכות יחסים כאלה אינן מעוררות בעיתיות מוסרית כזו. או שאין בהן חפצון, או שהחפצון שבהן מעוקר."

"קאנט טען שמצבים כאלה אינם בעייתיים. הוא מבחין בין שימוש פשוט – הבסיס לחפצון – ושימוש מורכב יותר. אנחנו אמנם עשויים לשכור את שירותיהם של בני אדם לביצוע מטלות, ואנחנו עשויים לקבל תשלום עבוד עבודתנו, אבל אנחנו לא מתייחסים לאדם שמולו מתבצעת העסקה ככלי בלבד. אנחנו עדיין מכירים באנושיות המהותית שלו."

גם כשאנחנו שוכבים עם אחר או מתאווים לאחר אנחנו עדיין מכירים באנושיות המהותית שלו. האם כשאני מזמין סבל ומשתמש בכוח הפיזי שלו כדי להעביר חפצים שלי מדירה אחת לאחרת אני "מכיר באנושיות שלו" בצורה משמעותית יותר מהבחורה שאני שוכב איתה? מסופקני.

גם המושג "החפצה" מרמז על הסתכלות על האחר כחפץ - ותשוקה רק לגופו, אבל האם התאווה המינית היא רק הסתכלות על גופו של האחר? זוהי הסתכלות מאוד צרה וחסרת דימיון על התשוקה המינית, המניעים לתשוקה המינית יכולים להיות מאוד עמוקים - במיוחד לדוגמה בדרך שבה נשים נמשכות לגברים - הרבה יותר על הערכת הכוח והיכולות החברתיות שלו מאשר עד כמה הגוף שלו מושך.

רוב הנשים יעדיפו גבר חזק וכריזמטי, מאשר גבר טיפש וחסר יכולות חברתיות - גם אם האחרון הרבה יותר יפה מהראשון. ואם המניע לתשוקה המינית הוא בבסיסו מבוסס על הנפש והתנהגותו של אדם, הרי שזה ההיפך מהחפצה.

אנחנו נבחר בגד בגלל איך שהוא נראה, אבל ממש לא כך כלפי בן אדם.

04
רז

הכתבה קצת ארכאית או שהיא מנותקת מהקשר אחר שלא עבר בתרגום הנוכחי. החוויה האנושית היא בנוייה מהדיאלקטיקה של מוסר-תשוקה שלא ניתנים להפרדה.
הסיפור יותר מסובך ממה שמוצג כאן. כאילו יש מוסר מצד אחד ותשוקות מצד שני בנתק מוחלט כמו התפיסה התיאולוגית מערבית של ''נפש-גוף''. המוסר והתשוקות אחד הם. הם מעצבים זה את זה. ללא תשוקה אין מוסר. בנוסף, התשוקה והמוסר שמוצגים כאן מעוגנים בדיכוטומיה דתית נוצרית שהיא עצמה מבטאית את שיא החיפצון בדמות האל שהפך את הגוף של יושוע לכלי, לחפץ שבאמצעותו הפיץ את התשוקה שלו לסגידה כלפי עצמו.
מאמר קצת מוזר בעידן של היום, אחרי שעברנו את מרקס, וויטגנשטיין, פוקו, לקאן, בודריארד, דרידה, ליבוביץ ואת מי לא, בעצם? מדוע לתרגם משהו כל כך מיושן בתפיסה הפילוסופית שלו? מילא, אם המאמר היה מוצג כרטרוספקטיבה על תפיסתו של קאנט לגבי תשוקה ומוסר? היה לזה ערך היסטורי, אולי, אבל ככה?

05
שלומי בוכריס

רוב הפילוסופיה/פסיכולוגיה לפני התפתחות תיאוריית האבולוציה, וההתפחתויות המדעיות האחרות בנושא הוא די חסר תועלת.

אנו מתוכנתים לאהוב את הגוף של המין השני. לא רק שזה לא חפצון, או תאווה, זה פחות או יותר הדבר הכי טבעי ואותנטי שאפשר למצוא ביחסים בין-אנושיים. לאהוב את הדגדגן זו המהות העיקרית של הזכר. לאהוב את הפין זו המהות העיקרית של הנקבה. אישיות? זהות? לא מדובר אלא במסכות, מניפולציות של ההתפתחות האנושית האבולוציונית לזיווג מוצלח יותר.