מי מונע מאתנו להפוך לנהדרים?

לפני עשר שנים התכוננתי ל"טיול אחרי הצבא" שלי לדרום אמריקה. דוד שלי, שעד אז מעולם לא יצא לחופשה בחו"ל, אמר לי שעבורו נסיעה לברזיל תמיד הייתה בגדר חלום שהוא מפנטז עליו ביחד עם בנו הקטן, ולכן לוּ היו נוסעים לשם, לא נהיה שאר להם על מה לחלום.

אמנם מעולם לא הרגשתי כך כלפי יעדי הטיסה שלי (הנבחרים באופן יחסית אקראי על פי גובה ההרים שבהם), אבל כלפי מה שאני מגדירה כחלומותיי וביחס לדברים מסוימים נוספים אני חשה יראה דומה. התחושה הזו מתחדדת דווקא כשמדובר בשאיפות שאני מרגישה שהן בהישג ידי. כך אני ניגשת גם לכתיבה.

לרוב עולה לי רעיון כלשהו, אבל זמן קצר אחרי שאני מתיישבת מול המסך ומנסחת לעצמי כמה תֶמות מרכזיות ואת השלד של המאמר או הקטע, מתחילות להתגנב התהיות המשתקות – האם זה ראוי? האם זה מעניין מספיק? עד כמה זה מחדש? עד כמה אני בקיאה בנושא, והאם די בכך כדי לכתוב עליו? הספקות הללו נובעים מהאידיאליזציה שיצרתי בראש שלי לכתיבה, או לכל הפחות לכתיבה שלי.

קראתי יותר מדי מאמרים, קטעים ספרותיים והגותיים וספרים, שלא היו ראויים לדפים שהם נדפסו על גביהם או לזמן הקריאה שהשקעתי בהם. פרסומים למכביר, שחלק ממחבריהם מתפרנסים מכתיבתם הגם שהיא לעיתים עצלה (במקרה הטוב) או לועגת לקורא (במקרה הנפוץ יותר). למרות זאת, אני עצמי, רדופה על ידי ההכרח ליצור משהו שאינו נופל באיכותו מ"שעבוד האישה", בכל פעם שאני שמה את ידי על המקלדת. ואם זה פחות מכך – והרי זה תמיד פחות מכך, כי זו טבעה של האידיאה (וגם כי אינני ג'ון סטיוארט מיל) – הטיוטה נגנזת במגירה הווירטואלית שלי. לא פעם קרה, שזמן קצר אחרי שהשלכתי את עבודתי לפח המחזור, קראתי משהו מאוד דומה לאותו הדבר ששקלתי לכתוב, וחשבתי שהוא נהדר.

יונה הנביא שניסה לברוח ממתן נבואת הזעם לעיר נינווה, מאחר שידע כי אלוהים יחוס על העיר ובכך הוא יצטייר כנביא שקר, שימש השראה לתופעה פסיכולוגית הנקראת "תסביך יונה" – החשש מהצלחה או הבריחה מהייעוד של עצמך, המונע מימוש מלא של הפוטנציאל העצמי. הפסיכולוג המשפיע, אברהם מאסלו, דן בתופעה במאמרו: "תסביך יונה: הבנת הפחד מפני גדילה" (The Jonah Complex: Understanding our Fear of Growth). מאסלו בעצם ניסה להסביר את המתח בין הדחף האנושי למימוש עצמי לבין כל העכבות שמונעות אותו בפועל. הוא עמד על כך שכשם שאנו מדכאים את הדחפים השליליים שלנו, כך לעיתים אנו מדכאים גם את אלו החיוביים והנאצלים. הוא הסביר שאם אנו מייחסים לזהות העצמית שלנו היבטים ביולוגיים כלשהם (השפעות של אנטומיה, נטיות למצבי רוח שונים וביטויים פיזיים שלהם) הרי שבהימנעות מפעולה על פי הדחף שלנו לגדול, או בהימנעות ממימוש האיכויות שלנו, אנו למעשה בורחים, במובן מסוים, מגורלנו.

כגורם מרכזי להתנהגות הזו הוא ציין את הנורמות החברתיות, שבמסגרתן החברה אינה רואה בעין יפה גבר או אישה המבליטים את תכונותיהם החיוביות ואת הצלחותיהם, ולעיתים הם אף "נענשים" על כך. מצב זה יוצר מלכוד עבור אותם אנשים, שמצד אחד רוצים לממש את עצמם ומצד אחר נאלצים ללמוד כיצד להסוות את מעלותיהם, באופן שלא יגרום אי נוחות או תחושת איום לזולתם. ההדחקה של היכולות, גורמת לחיים להפוך ל"מאבק מתמשך", בפרט מאחר שלעולם לא יהיה ויתור מוחלט על הדחף למימוש עצמי.

אפשר שנוסף על סנקציה חברתית כלשהי, התסביך ניזון משני חששות נוספים שנמהלים זה בזה. הראשון הוא החשש מהנגיעה בחלום. בחשש זה מגולם הפחד מפני אכזבה ממה שנמצא או נרגיש כשנגיע לנחלה, תהיה זו קופָקבנה או אולי פרסום בכתב עת יוקרתי. היבט מרתיע נוסף הוא הריקנות הפוטנציאלית שתבוא לאחר ההגשמה – ההיעדר של פסגה חדשה לשאוף אליה לאחר שנים של ציפייה ומתח לקראת החלום הנכסף, שנים שמצד אחד עכבו את השגתו ומצד שני גם המריצו אתנו קדימה בחתירה אליו.

החשש השני, אולי בדומה לחששו של יונה הנביא, הוא מפני התגלוּת כנביאת שקר. מדובר בפחד שמא לא נכבוש את היעד בהצלחה או לא נעמוד בציפיות (של עצמנו ושל אחרים). לכתוב בעצמנו משהו שייחשב כלא ראוי לקריאה או לחילופין לעשות טעות – לא לדייק בעובדות, ליפול בכשל לוגי, להיכשל בטיעון – שתסתום את הגולל על הגשמת החלום אי פעם.

וישנו גם עניין האחריות שמגיעה עם ההעזה, הניסוי והטעיה והכישלון האפשרי. אחריות, שלעיתים אנו חוששים להתחייב לשאת. מנגד, ישנה האחריות, ואולי אפילו החובה, כלפי עצמנו וכלפי אחרים, להיות מי שאנחנו יכולים וצריכים להיות ולתרום את תרומתנו לחיים. במובן הזה, אי מימוש עצמי או צמצום העצמי יכולים להיחשב בגדר שלילת דבר-מה מעצמנו או מאחרים.

כשאני נתקעת מול הדף אני נאלצת להזכיר לעצמי שלחלומות אין מכסה. מותר שיהיו הרבה, ומותר גם להחליף ולהחזיר. קלישאות רבות שמגלים בעוגיות מזל יכולות למלא כאן כמה פסקאות טובות של סיכום ("אם לא תנסה לא תצליח", "המצוין הוא האויב של הטוב-מאוד" ונוספות) והן כנראה יהיו במקום, אבל האמת הפשוטה היא זו: כמה כבר ניתן להתאכזב כשמגיעים לריו דה-ז'נרו? והאם זה כל כך נורא להתחיל לחלום לאחר מכן להגיע לאלסקה? כמה איום זה לכתוב משהו שרק שני אנשים יאהבו, והאם אותם שני אנשים, לא די בהם?

אז הנה, כתבתי.

עכשיו רק נותר לי לשכנע את הדוד שלי לנסוע לברזיל.

קלרטה טרגר היא דוקטורנטית בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ופעילה חברתית.

תמונה ראשית: "ספינת האוויר Despicable Me" בשמי סן פרנסיסקו. תצלום: גווין סנט-אור

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

3 תגובות על מי מונע מאתנו להפוך לנהדרים?

03
מרים

תודה על הדברים.
חבל שלא קראתי את המאמר שלך לפני 15 שנה..
נראה כאילו כתבת אותו עלי, כל כך מדיוק,
רק בגיל 30 אגרתי לי מספיק אומץ להכשל ואז התחלתי להגשים חלומות.
רק היום בגיל 35 אציג פעם ראשונה בתערוכת אמנות.
כי יש לי מספיק אומץ לחלום אחר כך על דברים אחרים.
מצד שני זה באמת מפחיד להגשים חלומות.מנסיון.