מספרים עפים באוויר

כשפסקואלה צ'ירילו (Pasquale Cirillo) ואני בדקנו את הדיווחים ההיסטוריים על מלחמות כדי לערוך ניתוח סטטיסטי של האלימות, גילינו פערים עצומים. מסתבר שאנשים התייחסו למספרים בקדושה, בעוד שרבים מהדיווחים היו מומצאים. היסטוריונים רבים, 'מדעני' מדינה ואחרים מאמינים להם בעיניים עצומות ולאחר מכן כותבים ספרים.

לדוגמא, מצאנו שהבדרן המדעי סטיבן פינקר ביסס את הניתוח שלו את היקף המרד באַן לוּשָאן על הערכה מוגזמת ומפוקפקת – ויתכן כי מספר ההרוגים האמתי קטן בסדר גודל. רבות מהתזות של פינקר אודות ירידה באלימות תלויות בהנחה שהעבר היה אלים יותר, והפער הזה שומט את הקרקע תחתן (גם כך התזות שלו רעועות, משום שההנחות הכלליות של פינקר מתנגשות עם הנתונים הסטטיסטיים שהוא מספק). נראה כי פיטר פרנקופָּן הבין את זה בספרו הסמכותי "דרכי המשי": הערכות בדבר מספר ההרוגים בפלישות המונגולים נופחו משום שהדיווחים שלהם היו מופרזים, הם הגזימו בתיאור החורבן שזרעו כדי להפחיד את יריביהם (מלחמה אינה עניין של הרג אלא יותר של הכנעה). המאמר העיקרי (הטכני) שלנו ניתן לקריאה כאן.

אבל זה קורה לא בקשקושי השכל של סטיבן פינקר: נראה שמספרים הנוגעים למלחמות רבות נשלפו ככה סתם. עיתונאי כלשהו מצטט מישהו מאיזה כנס; הציטוטים מוצאים את דרכם אל 'לה מונד' או 'ניו יורק טיימס' והמספר הופך לנתון עבור הדורות הבאים.

ניסינו לבנות שיטה קפדנית לכימות היסטוריוגרפי, ולשם כך פיתחנו טכניקות של מוצקוּת סטטיסטית. שיטות אלה כוללות דגימות אקראיות עם אפשרויות החלפה (Bootstrapping) של "היסטוריות" מהעבר, והתייחסות לעבר כאל ממוצע בין ההערכות הגבוהות והנמוכות ביותר הקיימות, יצירה של אלפי 'נתיבים היסטוריים' כאלה וניסיון להעריך עד כמה 'מוצק' מקדם השינוי באוסף הנתונים. היה מדכא מאוד לגלות שאיש מההיסטוריונים לא טרח לבצע ניקיונות כאלה וגם לא בדיקת מוצקות – למרות קיומם של כלים סטטיסטיים שבהם ניתן להיעזר.

פתאום הבנתי שאני צריך לבחון את ההערכות של מספר הפליטים הסוריים בלבנון – כאן, פעם נוספת, המספרים נזרקים לאוויר בקלות רבה, תופחים ועולים מדיווח לדיווח. אבל אנחנו יכולים להעריך את הנטייה: ניתן להניח שהם מוגזמים. משום שבאזור מסוים בלבנון נאמר לי כי מספר הפליטים בעיירה אמנם גדול, אבל נמוך בהרבה מהמספרים שהציגו הבירוקרטים של האו"ם. אני חושד כי המספר האמתי הוא בערך שליש מזה שפורסם. זה אמנם אופטימי מאוד עבור לבנון (אם יש שם פחות פליטים מכפי שנטען, אנחנו יכולים לחשוש פחות ליציבות המקום), זה לא טוב לכלכלה ולמימון של סוכנויות האו"ם ולסגנון החיים של פקידיהן.

נחזור להערכות ההגיוניות של מספר ההרוגים במלחמה בסוריה. אנחנו שומעים על חצי מיליון איש שמתו בסוריה. נאמר לנו גם שרבים מהם 'נרצחו' על ידי פוטין, אסד וקתרינה הגדולה (שהגיעה במיוחד על מנת להתעלל בעות'מנים בלבנט, אחרי פלישתה לחצי האי קרים). קל לוודא כי רוב המידע שאנחנו מקבלים אודות 'הקצב' מדמשק הוא מידע חשוד: משרדים של יחסי ציבור במימון סעודי-קטארי בוושינגטון ובלונדון הראו סימנים של פעילות יתר. ממש כמו מספר בתי החולים במזרח חַלבּ שם ממוקמים אנשי אל-קעידה (ומתוכם הם מפגיזים אזרחים בחלקים אחרים של העיר), ממש כמו שנדמה כי מספר בתי החולים לאדם שם גדול פי כמה מהמקובל בשאר העולם (בכל יום אנחנו שומעים שהרוּסים החריבו בית חולים נוסף, ועם זאת, דובר מחלקת המדינה ג'ון קירבי לא יכול למקם או לנקוב בשמו של אף אחד מבתי החולים שבהם דובר לאחרונה). אני רואה אנשי תעמולה ומסבירי אל-קעידה כמו צ'רלס ליסטר (ב'מכון המזרח התיכון' הממומן על ידי התנועה הסלפית) זורק מספרים שמצוטטים – כן, איזה אידיוט יצטט את המספרים מאיש התעמולה של אל-קעידה צ'רלס ליסטר, ובסופו של דבר אולי גם יצוטט על ידי מספר עיתונים הגונים, וכך יתקבעו המספרים לנצח. פעם ראיתי עיתונאית אמריקנית רצינית ("מומחית" לסוריה) שפרסמה ברשת החברתית תמונות זוועה, שאמורות היו להעיד על מעשי רצח של אסד: מתברר כי התמונה שבה נראו 'ילדים מתים, קורבנות של אסד' צולמה כנראה בלוב, ארבע שנים קודם לכן. התמונה הופצה כנראה על ידי משרד פרסום שמימונו מגיע מקטאר. היא התנצלה בתגובה: "אתם לא חושבים שאסד מסוגל לבצע פשעים כאלה?"

אל תבטחו בדבר מכל מה שאתם שומעים, בטחו רק בחלק ממה שאתם קוראים ובמחצית ממה שאתם רואים – זהו פתגם נושן של סוחרים. כסוחר וכסטטיסטיקאי כמותי, לימדו אותי להתייחס לנתונים ברצינות, לא לבטוח במספרים של איש ולהימנע מאנשים שהם תמימים מספיק כדי לקבוע מדיניות המבוססת על תמונות מחרידות, אבל מפוקפקות, של הרס. התמונה המזויפת של הילד המת היא משהו שאיש לא יכול היה לפקפק בו בלי להיראות אידיוט. כאזרח, אני תובע שהתואר 'רוצח' ייקבע על ידי בית המשפט, ולא על ידי חברות במימון סעודי – ברגע שמישהו מכנה אדם בשם רוצח או קצב, אין דרך חזרה. אני לא מאמין שממשלות ופקידים מסוגלים להיות טיפשים כל כך, אבל ככה זה.

נ.ב. מתברר כי המחיר הממשי של ההתקוממות של האחים המוסלמים בעיר חמה בין השנים 1979-1982, שהדיווחים המקובלים קבעו כי הוא עומד על בין 30 ל-40 אלף קורבנות, הוא כנראה אלפיים. וחשוב יותר, הניפוח המסתורי של ההערכות התרחש במשך הזמן, בלי כל מידע חדש (מידע על דו"חות שנחשפו סופק על ידי שרמיין נרוואני).

נ.ב.ב. ביל קלינטון, כשהיה נשיא, הצהיר בשנת 1999 שמספר ההרוגים בסרביה-בוסניה ובקרואטיה היה בסביבות 250 אלף: לפחות פי שניים או שלוש מההערכה הגבוהה ביותר המקובלת כיום. אבל האינפלציה הקלינטונית יצאה מכלל שליטה כשדובר בקוסובו: מבין 100 אלף 'נעדרים' תושבי קוסובו, רק 3000 עד 5000 התגלו מאוחר יותר כמתים. למרות זאת, הוא הפגיז את המקום ויצר לסרבים תדמית מפלצתית, שהתבססה על המידע הזה. שימו לב שמשרדי יחסי ציבור במימון סעודי היו פעילים גם בסיפור קוסובו.

 

נסים טאלב הוא פרופסור  מן המניין (Distinguished Professor) להנדסת הסיכון בבית הספר להנדסה של אוניברסיטת ניו יורק. בעברית ראו אור ספריו "תעתועי האקראיות" (ידיעות אחרונות, 2008) ו"הברבור השחור" (כנרת זמורה-ביתן דביר, 2009) וכן "מיטת סדום" (ספר פתגמים, דביר 2011) ו"אנטי שביר" (דביר, 2014).

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי נסים טאלב.


תגובות פייסבוק