מסתירי הפנים

הסיפור עצמו ברור למדי. בראשית שנת 1943, התפשטה המלחמה בין בעלות הברית וגרמניה הנאצית לאזורים בצפון אפריקה. ראשית, בהכנות למתקפה מצד מערב, במרוקו הספרדית. הבריטים עסקו בחיזוק כוחם בגיברלטר ושלחו שיירות של ספינות משא עמוסות באספקה, חלק מבניית הכוח. מנמל סאות'המפטון יצאו הספינות בליווי כוחות הצי, שטו דרומה לאורך חופה של פורטוגל ומשם לגיברלטר, בפתח הים התיכון.

בשעה שבע בבוקר ב-9 ביולי 1943 עשתה שיירה ימית כזאת את דרכה מול סינש (Sines), בקצה הדרום מערבי של הארץ המערבית ביותר באירופה, ונצפתה על ידי אנשי המגדלור המקומי ומשמר החופים של פורטוגל. סלזאר (Salazar), שליטהּ של פורטוגל, נקט עמדה של ניטרליות במלחמה העולמית, וכך כל שעשו אנשיו על החוף היה לצפות במתרחש: ארבע ספינות משא ושתי ספינות טורפדו שהגנו עליהן שטו מעבר למים הטריטוריאליים של פורטוגל, לעבר צפון אפריקה.

הם לא תיארו לעצמם מה עיניהם עומדות לראות. לפתע, מן ההרים במזרח, הופיעו ארבעה מפציצים גרמנים ענקיים. מטוסים מדגם Focke-Wulf 200, שנודעו בכינוי "קונדור". על כל כנף היו ארבע פצצות במשקל 250 ק"ג כל אחת. במקור, היו אלו מטוסי נוסעים, אך עוד בשנות ה-30 המשטר הנאצי הסב אותם למטוסי הפצצה שהתמחו בתקיפת כלי שיט, במשימות ארוכות-טווח. רביעיית המפציצים המריאה מבסיס בצרפת שעות אחדות קודם לכן. ברור שמישהו העביר לנאצים את המידע על הספינות הבריטיות. עד מהרה יתגלה שעל החוף, באחד המגדלורים, הצליחו הנאצים לגייס סוכן מקומי, איש בכיר למדי, שהעביר להם שדר ברדיו והתריע על השיירה.

עד מהרה החל הקרב. מטוסי ההפצצה ניסו לצלול לעבר הספינות, אך נדחקו לאחור בשל אש עזה של תותחי נ"מ מהספינות המלוות. פעם אחר פעם הם ניסו לפגוע בכלי השיט הבריטיים, אך ללא הועיל. פצצות התפוצצו במים, והותירו אלפי דגים מתים על החוף, מתנה שנוצלה על ידי הדייגים הפורטוגליים קשי היום שצפו במתרחש כלא מאמינים. חצי שעה ארך הקרב, כשהמפציצים שבים לנסוק לעבר ההרים ושוב צוללים אל עבר השיירה הבריטית. בינתיים, הפיקוד הבריטי שלח מטוסי קרב: שני מטוסים מבסיס בקורנוול ואחד מגיברלטר.

הקרב האווירי היה קצר. בתוך עשר דקות הצליח מטוס קרב בריטי לתמרן אל מאחורי אחד ממטוסי ה"קונדור" הגרמנים, לפגוע במיכל הדלק שלו ולהפילו על החוף הסלעי. הכול התרחש לעיניהם של התושבים המקומיים, אנשי העיירה הקטנה אַלְזֶ'זוּר (Alzejur). המטוס התרסק ולא הותיר סיכוי לשבעת אנשי הצוות שבו.

רשויות העיירה מיהרו אל שרידי המטוס. המקומיים חילצו את שבע הגופות משברי המטוס, וגם שלפו ממנו מסמכים. בינתיים, בליסבון, הממשלה המקומית דיווחה לשגרירות גרמניה, שמיהרה לשלוח את סגן הנספח לעניינים אוויריים, שהחל לעשות את דרכו לקצה הדרומי של פורטוגל. פורטוגל הודיעה לגרמניה שהשבעה ייקברו בשטחה, באלז'זור.

עד היום מסכימים הכול שהייתה זאת הלוויה המפוארת ביותר בתולדות המקום. תהלוכה גדולה, טקס מלא, עם פרחים ונערות בלבוש חגיגי, ארונות קבורה מעופרת על חשבון המועצה המקומית ובהם הגופות שזכו לטיפול נוצרי קפדני בכנסייה של העיירה. שבעה קברים בבית הקברות המקומי, עם כתובות בגרמנית ופרטים מסודרים. אחדים מאנשי המקום הצדיעו במועל יד בשעת הלוויה. הנציגים הגרמנים: נציג אישי מטעם היטלר, שגריר גרמניה, נספחיה הצבאיים, חברים פורטוגליים במפלגה הנאצית ונציגי הנוער ההיטלראי, בלטו במקום יחד עם נציגים פורטוגליים עירוניים וצבאיים מהאזור.

השגריר הגרמני התרשם כל כך מדרך הטיפול של אנשי המקום, שהוא המליץ לברלין להעניק לארבעה מהם עיטור כבוד מטעם גרמניה הנאצית. לא עניין פשוט עבור פורטוגל הניטרלית, ולאחר משא ומתן אינטנסיבי הסכים סלזאר להרשות לארבעת אזרחיו לקבל את העיטור, אך קבע שהדבר ייעשה בדיסקרטיות, ללא פרסום ובאולם סגור "עם מלוא אמצעי הזהירות", כפי שנכתב במסמך רשמי.

הסיפור של "הקרב של אלז'זור" נחקר ומאמרים שונים פורסמו עליו במשך השנים. גם ספר על המקרה ראה אור, באלז'זור הקטנה. אך עם השנים הוא נשכח, יחד עם חומרים רבים בארכיון המקומי של העיירה. לא רק בימי סלזאר (ששלט עד סוף שנות ה-60 והשפעתו ניכרת בפורטוגל עד היום), לא הייתה התלהבות לתת לסיפור מקום, אלא גם היום הוא נותר בשוליים הרחוקים של הזיכרון הלאומי. המרגל הנאצי מהמגדלור ישב במעצר עד סוף מלחמת העולם השנייה, אך מעולם לא הוגש נגדו כתב אישום ומעצרו הוצנע, בדיוק בשל הניטרליות הפורטוגלית וחוסר רצונו של סלזאר להסתבך מול אנגליה וארצות הברית, המנצחות.

והנה לפני חודשים אחדים, התפרסמה כתבה במוסף Notícias בפורטוגל. מה שהניע את העיתונאי הוא גילוי מחדש של הארכיון של אלז'זור, במסגרת פעילותה של אגודה היסטורית מקומית קטנה. אנשי האגודה ניגשו מיד למסמכים משנת 1943, והכול שב וצף. העיתונאי, ריקרדו רודריגש, נסע לאלז'זור, ראה את המסמכים, ושוחח עם מי שזוכרים את הקרב האווירי, והיו אז ילדים. הוא אף מדבר במאמר עם נכד של אחד המקומיים שקיבלו את העיטור הנאצי. האיש מספר עד כמה הוא מתחלחל כל אימת שהוא פותח את המעטפה, שולף את הקופסה ומביט במדליה עם ארבעת צלבי הקרס. גרוע מכך, אומר העיתונאי, הוא מראה תעודה מפוארת, בחתימת ידו של הפיהרר.

ובכן, פרשה היסטורית מסקרנת, וכתבה עיתונאית רצינית ומקיפה לאחר 73 שנה. הכתבה עונה על כל הדרישות מעבודה עיתונאית מקובלת: חשיפת הסיפור, הבאת המסמכים העיקריים, קישור למעגלים הרחבים יותר של מאורעות התקופה, שיחות עם עדים, וגם מבט ממרחק הזמן, המנסה להסביר את יחסם מלא החמלה של המקומיים לאנשי המטוס שהופל לנגד עיניהם. הכתבה התפרסמה וזכתה לקוראים רבים. כנדרש, היא מלווה בתצלומים מהמקום, תצלומי העיטור והתעודה וגם מעט מנופי המצוקים בפינה הנידחת של פורטוגל. סיפור הקרב היחיד במלחמת העולם השנייה שהתרחש בפורטוגל.

אבל לכתבה צורף תצלום נוסף, מֵעֶרב ההמראה של רביעיית מטוסי ה"קונדור" למשימה שממנה היו עתידים לשוב רק שלושה מטוסים. בתצלום, בשחור לבן, נראה המטוס ונראים אנשי הצוות שלו הניצבים מול המצלמה.  מעט כפי ששחקנים של קבוצת כדורגל מסתדרים לתצלום לפני משחק. אלא שבתצלום, למרגלות הכנף, מופיעים לא שבעה אנשי חיל האוויר הנאצי אלא תשעה. ששה עומדים ושלושה יושבים על הארץ.

ושניים מן היושבים מסתירים את פניהם.

מטוס קונדור, נאצים, פורטוגל, אלז'זור

צוות המטוס מצטלם ערב המשימה האחרונה. בחזית: שניים מסתירים את פניהם. תצלום באדיבות ADPHA, אלז'זור, פורטוגל

הטקסט המתאר את התצלום אומר רק: "ערב ההתרסקות, הקונדור הגרמני וצוותו צולמו. שני האנשים שראשם מושפל לא עלו על המטוס".

הנה החידה. מי הם היו? מדוע הם לא עלו על המטוס? ובעיקר, מדוע הם מסתירים את פניהם? השניים, שאינם יושבים זה לצד זה, מסתירים את פניהם באורח זהה: ראשם מושפל, מוטה מעט שמאלה, פדחתם אל העדשה.

נוכח הסיפור המסופר בשלמות על כל פרטיו, עד להשלכות הפוליטיות ואפילו עד לטראומה שנגרמה לאותם ילדים שצפו בקרב וראו את הגופות מחולצות ומובאות לכנסייה, מפליא שאיש מהמעורבים בכתבה המקיפה אינו עוסק בשני הגברים שמסתירים את פניהם. מצד אחד, הדרישות העיתונאיות מולאו, הסיפור ולקחו הובאו היטב, אך מצד אחר, מבט על התצלום אינו יכול להתעלם מהשניים שלא עלו על המטוס ולא נהרגו למחרת לפני הצהריים בשמש הלוהטת של דרום פורטוגל.

ואנו, הקוראים והמתבוננים בתצלום, נותרים עם תהיות.

האם הם היו שני אנשי צוות מהשורה, שלא היו כשירים להצטרף למשימה? האם ראשיהם השמוטים מעידים על הפרזה בשתייה בבר צרפתי לפני ההמראה?

האם הם היו אמורים להמריא, והושארו על הקרקע מסיבה אחרת?

מי הם היו?

ובעיקר: מדוע השניים מסתירים את פניהם, ובאופן זהה?

האם יתכן שהם היו אנשי מודיעין שהתיישבו לתומם לצילום וברגע האחרון הבינו שמוטב להם לא להיחשף? האם הצלם או איזשהו איש ביטחון גרמני אחר התריע בפניהם רגע לפני הלחיצה על כפתור המצלמה, וגרם להם להסיט את ראשם?

ואולי הם המריאו עם המטוס, והוצנחו ממנו בדרך, אנשי מודיעין בדרך למשימה בחצי האי האיברי? אולי הם רצו להופיע בתצלום יחד עם חבריהם, אך נאלצו להסתיר את פניהם נוכח המשימה החשאית שהם יצאו אליה?

ואולי הם ידעו שרביעיית המטוסים תתגלה על ידי הבריטים כיוון שהם היו "שתולים" בטייסת ההפצצה, ולכן גם ידעו לא לעלות על המטוס?

הכול אפשרי, ושום דבר אינו פתור.

עד שייחשף סיפורם, קטן או גדול, מקרי או אפוף כוונות ושיקולים, נותר התצלום המסתורי של תשעה גברים, אנשי חיל האוויר הנאצי, ערב משימה. שבעה שיצאו, נקברו בתוך יומיים מההתרסקות, הרחק מגרמניה. שניים שהסתירו פניהם, ניצלו מן המשימה ונעלמו.

העיתונות עשתה לא מעט. אולי היא תעשה עוד ותפתור את התעלומה. אולי יעשה זאת המחקר.

אך לא פעם פערים כאלו, רק ספרות יכולה למלא.

 

תצלום ראשי: המגדלור בסאו ויסנטה (Cabo São Vicente), בדרום פורטוגל. מנהלו ב-1943 היה מרגל בשירות הנאצים. תצלום: אנטוניו קמפוי.

המחבר מודה ל-Associação de Defesa do Património Histórico e Arqueológico de Aljezur

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב


תגובות פייסבוק

2 תגובות על מסתירי הפנים

01
יואש האופטימי

נכון ספור מענין אבל כמוהו ישנם אלפים רק סביב כ140 שנות התחדשות הישוב העברי בארץ וחלקם (הלא כ"כ גדול) אף נכתב בצורה זו או אחרת אך טרם זכה לפרסום הראוי. אולי כדאי לנסות ולהגדיל את המידע הנ"ל וזאת מבלי לזלזל או לשקוע בפרובנציאליות ביחס לשאר מידע וסקירות מהעול.