משעמם לי

חיינו הפכו להבל הבלים והגיע הזמן שמישהו יודה בזה
X זמן קריאה משוער: 5 דקות

הנה וידוי קטן. משעמם לי.
כן; אני יודע. אני כופר. נו, קדימה. תעלו אותי על מוקד הקלוויניזם הפוריטני שלכם; התפיסה הצדקנית ו – כן, כן, - המשעממת לגמרי שאומרת כי השעמום עצמו הוא פגם מוסרי; שנפש חסרת מנוח היא בית מלאכתו של השטן. אין שום דבר משעמם יותר מהתפיסה הזאת; ואני אחזור אליה בסוף המאמר הזה; שאני מקווה שישמש לנו כהתחלה.

ממה אני משועמם? מהכול. בלוגים ספרים מוזיקה אמנות עסקים רעיונות פוליטיקה טוויטים סרטים מדע מתמטיקה טכנולוגיה... אבל יותר מזה: מרוח התקופה; מהאווירה של ימינו; מנטיית העכשיו; מאופיו של הכאן. מצטער; אבל זה נכון. זה משעמם לי את הצורה.

תרבות שמבכרת נרקיסיזם על פני אינדיבידואליזם. פוליטיקה שמעדיפה "סובלנות" על פני קבלה. רוח שמעודדת ציניות ולא כבוד. ספירה ציבורית שנוטה לאירוניה ולא לכנות. טכנוסופיה שמציבה "נתונים" מעל הבנה. חברה שמציבה "הזדמנות" לפני הגינות. כלכלה ש... אתם יודעים. מעבידה אותנו קשה יותר ועושה אותנו עניים יותר ב"עבודות" שאנחנו שונאים ומייצרים בהם דברים ששואבים כל שמץ של תשוקה מנשמתנו כדי למכור אותם לכל האנשים שעובדים קשה יותר ונעשים עניים יותר ב"עבודות" שהם שונאים ומייצרים בהם דברים ששואבים כל שמץ של תשוקה מנשמתם.

להיות משועמם זה לא להיות אדיש. זה להיות תשוש. כי האדם מותש. ובדיוק לשם – אך ורק לשם – הערכים שלעיל מובילים אותנו. לתשישות; עם מאמץ בלתי פוסק, אינסופי וחסר משמעות לשמר את הבדיה הזאת. להעמיד פנים שאנחנו באמת רוצים להיות מה שכולם מאמינים שכל שאר האנשים רוצים להיות. פופולרי, ולא אהוב; "מושך", ולא יפה; מתוחכם, ולא חכם; עוקצני, ולא מאושר; בעל פריבילגיות, ולא בעל הישגים. זה מתיש אותנו; מילולית; להשתוקק כטפיל לתשוקות של כולם. אנחנו הופכים ליריבים – לא זה של זה, אלא של עצמנו. עד שלא נשאר שום דבר. לא מאיתנו כפי שאנחנו; אלא מהאנשים שהיינו יכולים להיות. הערכים שלמעלה מכווצים ומפחיתים ומצמצמים את הפוטנציאל שלנו; כאינדיבידואלים, כבני אדם, חברות. ולכן אני מותש מהם.

הבזק הגאונות, ניצוץ האינטואיציה, הילת ההישג, טעם החוויה, זוהר המשמעות; כל אלה הם הדברים שבזכותם החיים כדאיים. אלה הן מטרות. העבודה היא רק האמצעי

רגע, אתם אומרים. אבל מתי לא סבלה האנושות מכל הבעיות האלה? בחייכם. בואו לא נחסוך ברעיונות. אלא אם אתם חושבים שמעמד הביניים מעולם לא שגשג; אלא אם אתם חושבים שהאדון שעשה 47 סרטי "המסור" (נכון לעכשיו) הוא ההיצ'קוק של דורנו; אלא אם אתם מאמינים שגם בעידן הזה יש ג'ון לנון; אלא אם אתם חושבים שג'ף קונס הוא פיקאסו... אולי כבר הבנתם את הנקודה שלי.

אני משועמם, בקיצור, ממה שאני מכנה מעגל הבולשיט הנצחי. מכונת הבולשיט. מכונת הבולשיט הופכת חיים לפסולת. מכונת הבולשיט נראית בערך ככה: הנרקיסיזם לגבי מי שאתם מוביל לציניות לגבי מי שיכולתם להיות שמובילה לבינוניות בכל מה שאתם עושים... שמובילה לנרקיסיזם לגבי מי שאתם. נרקיסיזם מוביל לציניות שמובילה לבינוניות... שמובילה לנרקיסיזם. הרשו לי לפשט את המודל הקטן המתאר את המבוי הסתום שבו עלול הלב האנושי להיתקל בחיים האלה.

מכונת הבולשיט היא העבודה שאנחנו עושים רק כדי שנחיה חיים שאנחנו לא רוצים, צריכים, אוהבים או ראויים להם. הכול עבודה עכשיו. מערכות יחסים; תחביבים; כושר. אפילו אהבה. מפרכת, סיזיפית, בלתי פוסקת, נוסחתית, נטולת תשוקה, מחושבת, חזרתית, צפויה, מנותחת, כרויה, מתוזמנת, מבוצעת.

עבודה היא בולשיט. אתם יודעים את זה ואני יודע את זה; המין האנושי יודע את זה מאז ומתמיד. בטח, צריך לעבוד כדי להשיג את מה שאנחנו רוצים להשיג. אבל זאת לא הנקודה. הבזק הגאונות, ניצוץ האינטואיציה, הילת ההישג, טעם החוויה, זוהר המשמעות; כל אלה הם הדברים שבזכותם החיים כדאיים, בעלי משמעות, בלתי אפשריים, כואבים מרוב תכלית. אלה הן מטרות. העבודה היא רק האמצעי.
ולכן אלה חיים מבולבלים. הכול אמצעים בלי מטרות; בתים לתצוגה; פעולות שאנחנו מבצעים אבל לא חווים עד תום.

לזכות במיליון עוקבים, מעריצים, חברים, מאהבים, דולרים... ככלות הכול, מיליארד אנשים שמצייצים, מדפדפים, נוגעים וצוללים לתוך הרִיק אלף פעמים בדקה לא טועים. נכון?

זוכרים שדיברתי על קלוויניזם פוריטני? המחשבה ששעמום מעיד על פגם מוסרי – ושהיא, בפני עצמה, המחשבה המשעממת ביותר בעולם? זאת הסוללה שמניעה את מכונת הבולשיט. אסור לנו להודות בזה: שמשעמם לנו. אנחנו תמיד חייבים לעשות משהו. תמיד תמיד תמיד. לתקתק, להקליק, להיפגש, לחגוג, להתעמל, ליצור קשרים, להוסיף "חברים". לעבוד קשה, לחגוג קשה, לחיות קשה. להשתפר. להשיג. להפיק. להגשים.

חכו. אני עומד לעבור למצב "זקן רגזן". קליק.

זוכרים שבתי קפה היו מלאים פעם באנשים... חושבים? נראה אתכם מוצאים היום בית קפה שלא מלא באנשים שמתעסקים בטינדר-בטוויטר-בפייסבוק-באפליקציה החמה של אותה ננו-שנייה; במרץ. כמו מאמינים הרוכנים מעל זוהרו של גן עדן רוחני שלא יוכלו להיכנס אליו לעולם; וזאת בדיוק הסיבה שהוא מהפנט אותם. הסיכוי לחיים מושלמים, מלאי הנאה; בן זוג, מערכת יחסים, קהל, עבודה, סוד, בית, קריירה – הכול מושלם; כל זה במרחק נגיעה במסך. זה כמו מכונת ההימורים של הנפש האנושית, התרבות הזאת שאנחנו בונים. בינינו לבין הפרס הגדול מפריד רק מטבע אחד... לעד. מי לא יתפתה לזה?

לזכות במיליון עוקבים, מעריצים, חברים, מאהבים, דולרים... ככלות הכול, מיליארד אנשים שמצייצים, מדפדפים, נוגעים וצוללים לתוך הרִיק אלף פעמים בדקה לא טועים. נכון? וכאן טמון הפרדוקס של מכונת הבולשיט. אנחנו עושים יותר משבני האדם עשו מעולם. אבל אנחנו לא משיגים הרבה; ונראה לי שאנחנו נהיים אף פחות מזה.

ככל שאנחנו עושים יותר, כך אנחנו נעשים פסיביים יותר. צייתנים. נכונים לרצות. כאילו משחקים תפקיד. למה? הפכנו למעין רוחות רפאים המחליפות דמויות רבות בתוך הרעש; ה"אתה" שאתה בפייסבוק, טוויטר, טמבלר, טינדר... איפה שלא יהיה... בעבודה, בתחביב, עם בן הזוג, עם היזיז, במגוון הפעילויות המדהים שלך. אבל הפרגמנטציה המוגזמת הזאת של העצמי מייצרת סוג של סכיזופרניה; עימותים, דיסוציאציות, מתחים, התנתקויות, חרדות, פראנויות, אשליות. הרחם החברתי שלנו לא מוליד עצמי אמיתי המתפקע מרוב יכולת, אפשרות, השתאות.
קליק, קליק, קליק. ובכל זאת. אנחנו בקושי שם. בתוך החיים שלנו. בתוך רגעים שיום אחד נבחן ונשאל את עצמנו... מה חשבנו לעצמנו כשבזבזנו את החיים על דברים כל כך לא חשובים?

התשובה, כמובן, היא שלא חשבנו. או הרגשנו. כבר אין לנו זמן לחשוב. לחשוב? אלה מותרות. להרגיש? מותרות מופרזים עוד יותר. בעידן שבו גישה ראויה למזון, מים, השכלה ושירותי בריאות היא מותרות; לחשוב ולהרגיש הן פעילויות יקרות מדי שהחברה לא יכולה להרשות לעצמה. הן בלם ל"צמיחה"; עול על ה"יצרנות"; הן מאטות את ההאצה הקדחתנית של מכונת הבולשיט.

ולכן הגענו לכאן. אנחנו משחקים תפקיד. מכונת הבולשיט אומרת שהקטן הוא הגדול; ההיעדר הוא הקיום; האכזרי הוא האצילי; השקר הוא האמת. אנחנו מאמינים לזה. והיא, בחמדנותה, ניזונה מהאמון שלנו. וככל שאנחנו מזינים אותה יותר היא שוכחת שובע מהו. עד שלבסוף אנחנו מותשים. כי העמדנו פנים שאנחנו רוצים את החיים שנדמה לנו שאנחנו אמורים לרצות; במקום להעז לחיות את החיים שאנחנו יודעים שאנחנו יכולים לחיות.
אז שימו זין ותודו. אתם כנראה משועממים בדיוק כמוני.
כל הכבוד.
ברוכים הבאים לעולם שמעבר למכונת הבולשיט.

עומייר חק הוא סופר ויועץ כלכלי המבוסס בלונדון. הוא כותב טור קבוע ב-Harvard Business Review ותחומי העניין המרכזיים שלו הם קפיטליזם ורווחה במאה ה-21. מאמר זה התפרסם לראשונה באנגלית באתר Medium. 

מחשבה זו התפרסמה באלכסון ב על־ידי עומייר חק, Medium.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על משעמם לי

01
אלכס פינקלשטיין

שעמום נובע מחוסר ידיעה. שעמום נובע מבורות ונובע מהיעדר הקשר. אם אתה לא יודע אז איך יכולה להיות לך דעה לגבי משהו? ואם אתה בור, ולא יודע כלום, אז כל פריטי המידע שווים ולכן הופכים להיות מה שאתה קור לו "בולשיט". אם אין לך יכולת להעריך רעיונות באופן ביקורתי (כי אתה לא יודע מספיק או שאין לך סולם ערכים שמולו אתה יכול להשוות את מה שאתה רואה) אז הם נטולי משמעות - הם משעממים כי הם לא משפיעים כהוא זה על חייך. ברגע שאתה לא יודע כלום, העובדות או הדעות הופכות להיות לבידור בלבד ויש להם רק ערך רגשי, אם תרצה, במובן שבו הם מצחיקים אותך או "מרגשים" אותך. חוסר ידיעה מעבירה אותך למישור הרגשי שהוא בהגדרה שטחי - יש ריגוש אז זה מעניין. אין ריגוש - לא מעניין, משעמם. לאנשים שיש להם מה שנקרא "עולם פנימי עשיר" לא משעמם אף פעם - יש להם תמיד חומר למחשבה ואפילו (!!!) רעיונות מקוריים. יש להם מספיק משאבים עצמיים כדי לייצר לעצמם עניין - בכל דבר. האנשים שיש להם מטען (או השכלה) לצורך העניין, הם בדרך כלל גם אנשים סקרנים, שמסוגלים לגלות עניין באופן עצמאי (ללא סוכן מתווך) ולגלות חשיבה ביקרותית. כ-מ-ו-ב-ן, אני מדבר באופן כללי, שלא ישתמע מהדברים שלי שאני חושב שמחבר הכתבה הוא כזה.

05
קוקוריקו

תעשה מדיציה 10 דקות והכל יתמלא בטעם מחדש.
ברגע שתבין שאין דבר כזה "מעניין" תבין גם שאין דבר כזה "משעמם". מכונת הבולשיט היא פרי דמיונך בלבד.

06
דליה יאירי דולב

משועמם? בולשיט. נשמע מלא את עצמך. חי את החיים האלה שאתה מכנה בולשיט במלואם. בקי היטב בכל הבולשיט סביבנו. הנה אני מדביקה ציטוט אחד מדבריך "ממה אני משועמם? מהכול. בלוגים ספרים מוזיקה אמנות עסקים רעיונות פוליטיקה טוויטים סרטים מדע מתמטיקה טכנולוגיה... אבל יותר מזה: מרוח התקופה; מהאווירה של ימינו; מנטיית העכשיו; מאופיו של הכאן. מצטער; אבל זה נכון. זה משעמם לי את הצורה." כמה אנרגיה ועניין השקעת או אתה משקיע בהכרה, בשימוש במסקנות שבלוגים, סרטים, מדע, וכו... משעממים לך את הצורה. מתי יש לך זמן להשתעמם אם אתה עסוק כל כך בלחוות את כל הבולשיט הזה , כדבריך, על מנת להחליט שזה משעמם אותך? איך משתעממים , ספר לנו, מהמשהו המפשט הזה הקרוי רוח התקופה? ואם כל כך ברור לך שאלה לא החיים אליהם התכוונת וכן, יש לך תשובות איך כן לחיות לא בשעמום - מדוע אינך עושה זאת וממשיך , כלשונך , להשתעמם. אני חשה משהו מאד לא אמין, אפילו לא משעמם בדבריך, כי עובדה שבא לי לחשוב על ''מה אתה חושב על כולם''. ולמה נדמה לך שכולם כמוך?

08
אורנג אוטן

עוד אחד עם עודף רומנטיציזם לעבר (ג'ון לנון גם כן...), שחושב שהוא מחדש את הקלישאה השחוקה שבעבר היה יותר טוב. אם הוא היה חי ברנסנאנס העליז הוא היה מתגעגע לימי הביניים.

אמיר,אהבתי עד מאד את האופן בו אתה שם המון אור, על מקום שבד"כ נמצא בחשכה ובבדידות.
אני קוראת למקום פנימי זה-ריקנות.
מקום פנימי קשה זה ,עומד למעשה בבסיס כל ההתמכרויות-חומרים והתנהגויות.
התמכרות-זה נסיון (כושל כמובן), לא מודע או מודע, לברוח מלהרגיש
את החור בבטן,הכאב,הפחד,חוסר האונים, הבדידות -שבסופו של דבר נחווים כחור בבטן-ריקנות.
ובמאמרך אמיר,אתה עושה קישור חשוב ומשמעותי בין תחושות אינדיבידואליות של האדם הבודד, במישור התוך אישי(גם אם ההמשגה שלך שונה משלי), לבין תהליכים בין אישיים, זוגיים, משפחתיים, חברתיים,תרבותיים וגלובלים.
לסיכום-להערכתי בלי מודעות, נתת
הסבר מעמיק לקשיים העומדים בנפש האדם, אשר מתגבשים לדחף חזק מהיכולת לשלוט בהם(גם ללא מודעות),המבריחים את האדם לכל נתיבי המילוט הקיימים-חומרים, התנהגויות, יחסים, והמדיה בכל צורותיה: סמים,אלכוהול, אוכל,קניות, סקס,הימורים, עבודה,יחסים בהתמכרות-תלות ותלות הדדית,טלויזיה,ניידים,פייסבוק, whatsapp,מחשבים לסוגיהם ועוד ועוד.....
מישהו הגיב לפני וכתב: 10 דקות מדיטציה ביום-שסו הפסקה מודעת למיקוד הקשב במשהו
שא ת ה ב ו ח ר
-יביאו לאט ובהדרגה להגדלת היכולת לבחור היכן לשים את הקשב-לעומת לברוח מלחשוב ולהרגיש.
( דינה מאור-פסיכותרפיסטית,
מטפלת בכירה בהתמכרויות וגמילה).

10
דני

נראה שהכותב מבלבל בין מכונת הבולשיט לבין שעמום. המעגל נרקיסיזם - ציניות - בינוניות - נרקיסיזם אינו מובן לי. מישהו מוכן להסביר (באופן לא משעמם)?

11
יוסי

מעניין למה דינה ואייל חושבים שכתב את הטור הזה אדם בשם אמיר, ושזה לא טור מתורגם שכתב אדם בשם עומייר חק.

לגבי הטור עצמו, חבל שאין נתונים לתמוך בטענה שהולך ופוחת הדור.

15
יעל

נורא מעניין. קוראים לך עומייר. מתוך אחוות המשועממים החלטנו לעברת אותך. פנינו אליך כאמיר, הזמנו אותו לקפה ברוטשילד, או ללמוד את חכמת הקבלה. השלכנו עליך את התאוריות שלנו לרגע התגייסנו להרגיע. את עצמנו.